תביעה לפיצוי בגין אבדן להלכה של רכב ותביעה שכנגד לתשלום חוב

רקע כללי ותמצית טענות הצדדים התובעת הייתה בכל הזמנים הרלוואנטיים לתביעה הבעלים של רכב מסוג שברולט, מס' רשוי 9437432 שנת ייצור 2015 (להלן: "רכב התובעת") והנתבעת המבטחת של רכב התובעת בביטוח מקיף.

לטענת התובעת, הנתבעת חייבת לפצותה בגין נזקים בסכום של 237,000 ₪ בתוספת הפרישי הצמדה וריבית מיום התאונה ועד יום התשלום בפועל.

התובעת מציינת כי הרכב היה משועבד לבנק לאומי לישראל בע"מ בעת התאונה כשיתרת החוב אז עמדה על סך של 74,389 ₪.

לטענת הצד השלישי, בעקבות התאונה רכבו הוכרז "אבדן כללי" על ידי השמאי שבדק אותו ביום 18.04.16.

העולה מן האמור הוא כי מאחר שסאלח נהג ברכב התובעת ומאחר שרישיון הנהיגה שלו לא היה בתוקף בעת היתרחשות התאונה, כדין דחתה הנתבעת את תביעת הפיצויים של התובעת ועל כן דין התביעה כנגד הנתבעת להדחות.

הנזק הצד השלישי צירף לתביעה שכנגד חוות דעת שמאית בה נקבע כי הרכב מוכרז כאבדן מוחלט.

בנוסף וכאמור לעיל, תשלם התובעת לצד השלישי 13,200 ₪ בצרוף הפרישי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה שכנגד ועד למועד התשלום בפועל בצרוף 3,000 ₪ הוצאות ושכר טירחת עו"ד. כל הסכומים לעיל ישולמו בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

...

הנתבעים שכנגד לא הגישו חוות דעת משלהם בעניין זה ועל כן אני מקבלת את חוות הדעת שהגיש הצד השלישי.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי התביעה והודעת הצד השלישי נדחות והתביעה שכנגד מתקבלת כנגד התובעת בלבד.

בנוסף וכאמור לעיל, תשלם התובעת לצד השלישי 13,200 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה שכנגד ועד למועד התשלום בפועל בצירוף 3,000 ₪ הוצאות ושכר טרחת עו"ד. כל הסכומים לעיל ישולמו בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

גם לאחר קביעתו של השמאי המכריע, הנתבעת סירבה לפצות את המבוטח ולא העבירה סכום הפצוי בגין אובדן גמור לרכב.

התובעת טענה כי הנתבעת הפרה וממשיכה להפר את חובותיה לפי סעיף 27-28 לחוק חוזה הבטוח, התשמ"א- 1981 וכי תביעות מסולקות באיחור, בחסר, בנכוי ללא הנמקה ותוך התניה גורפת של הסילוק בתיקון הרכב הניזוק לטובת קבלת תגמולי הביטוח שלא כדין.

הנתבעת הגישה כתב הגנה וטענה כי מדובר בתביעה קנטרנית שהוגשה בחוסר תום לב וטענה כדלקמן: במקרה זה הופעל מנגנון שמאי מכריע אשר פסק כי רכב התובעת הנו בר תיקון, הנתבעת שלחה מכתב דרישה לתובעת לקידום הליך הפצוי אך התובעת בחרה להיתעלם ממנו והגישה תביעתה על סמך הוראות השמאי הנגדי ובנגוד להוראות חוזר שמאים (2007) ו/או הוראות הפוליסה ו/או הוראות החוק (צורף מכתב התובעת- סומן א').

בהתאם להוראות סעיף 7.2 המופיע בעמוד 30 לכתב התביעה נכתב שחור על גבי לבן "קבע שמאי מוסמך כי שיעור הנזק שניגרם לכלי רכב הוא לפחות חמישים אחוזים משווי כלי הרכב, בסמוך לפני קרות מקרה הביטוח, רשאי המבטח לפצות את המבוטח כאילו היה אובדן גמור (להלן: "אובדן גמור להלכה").

הנתבעת טענה כי שווי רכב התובעת אינו עולה על 73,000 ₪ לפי הכרעת השמאי המכריע, כי רכב התובעת הנו בר תיקון ועלות התיקון נאמדת ב- 39,306 ₪ על פי הכרעת השמאי המכריע, כי מסכום התביעה יש להפחית סך של 3,122 ₪ בגין הישתתפות עצמית שלא שולמה על ידי התובעת בגין הנזקים שהסבה לרכב צד ג', וכן, כי מסכום התביעה יש להפחית סכום של 2,250 ₪ או 3,500 ₪ או 6,000 ₪ בגין הישתתפות עצמית בגין הנזקים העצמיים שנגרמו לרכב התובעת וזאת אם תבחר לתקן את רכבה במוסך הסדר או במוסך שאינו בהסדר או אם ייפסק בנגוד להוראות השמאי המכריע כי אם אז יוגדר הרכב כאובדן גמור או אובדן להלכה, הכל בהתאמה.

בנוסף, השמאי גורביץ מטעם התובעת אישר בעדותו כי הזכות לביטול השבתה של רכב נתונה לשמאי שביצע את ההשבתה (ראה עדות עמ' 10 שורה 23) .

...

מאחר ולפי תנאי הפוליסה יש לנכות מכל תגמולי ביטוח את דמי השתתפות עצמית ומשלא צורפה כל ראייה להוכחת גובה דמי ההשתתפות העצמית במקרה דנן, אני מורה כי מתוך הסכום הפסוק יקוזזו דמי השתתפות עצמית בהתאם לתנאי הפוליסה.

סוף דבר: אני מקבלת את התביעה חלקית .הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 39,306 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל .

כמו כן, הנתבעת תשלם לתובעת שכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪ וזאת בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין אצל הנתבעת אחרת, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא.

ענייננו בתביעה כספית לתשלום פיצוי בסך 26,833 ₪ בגין ניזקי רכוש בעקבות תאונת דרכים שארעה בין רכב התובעת ובין רכב הנתבע, וכן תביעה שכנגד של האחרון לתשלום פיצוי בסך של 51,583 ₪ בגין אותה תאונה.

התובעת תמכה תביעתה בחוות דעת שמאית מאת "קשת שמאות", בה נקבע כי הנזק לרכב התובעת הנו בסך של 24,530 ₪, המהוה 57.26% מערך הרכב שהנו 55,385 ₪, ולפיכך הוגדר הרכב כ- "אובדן להלכה". בתביעתו שכנגד טען הנתבע, כי במועד הרלוואנטי, עת נהג בכביש 652 בסמוך לזכרון יעקב, רכב התובעת הוא אשר סטה לנתיב נסיעתו וגרם לתאונה חזיתית.

הנתבע הורשע במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן, על פי הודאתו, ואשר צוין בו בין היתר כי "...נהג הנאשם (הנתבע – אז) בחוסר זהירות וגרם לתאונת דרכים בכך שסטה שמאלה מנתיב נסיעתו הימני המיועד לתנועה ישר ללא הסבר סביר, תוך גרימת הפרעה וסיכון, נהג משמאל לקו הפרדה רצוף המסומן על פני הכביש כאשר בצדו הימני לא נמצא קו קטעים, חסם את דרכו של הרכב המעורב והיתנגש בחזית קדמית שמאלית של רכב הנאשם (הנתבע – אז)". (סעיף 3 לכתב האישום המתוקן).

הוראת סעיף 42א (א) לפקודת הראיות קובעת את הכלל לפיו "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי". הוראה זו מאפשרת לראות בממצאים אשר נקבעו במסגרת פסק דין פלילי חלוט כראיה לכאורה בהליך האזרחי, ולפיכך יהא על התובע להוכיח את קיומו של נזק ואת שיעורו, כמו גם קשר סיבתי, מבלי הצורך להוכיח את אחריותו הנאשם, הנתבע לפניי, לנזק (ראו: ע"פ 1076/15 אבנר טווק נ' מדינת ישראל, פסקות 8-9) (07.06.2016)).

...

אשר על כן, אני קובעת כי לנתבע אחריות מכרעת לתאונת הדרכים שאירעה 27.05.2018, בין רכבו ובין רכב התובעת.

בהתאמה, דין התביעה שכנגד שהגיש הנתבע כנגד התובעת – להידחות.

אשר על כן, נוכח כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה העיקרית, דוחה את התביעה שכנגד ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 26,324 ₪, וזאת תוך 30 ימים מהיום.

התובעת טענה כי האחריות הבלעדית לתאונה רובצת על כתפי נהג המשאית ועל כן יש לחייב את הנתבעת לשלם לה את הסכומים להלן: נזק ישיר לרכב בסך 20,824 ₪ ושכר טירחת שמאי בסך 2,386 ₪ ובסך הכל 23,210 ש"ח. התובעת צירפה חוות דעת שמאי, אישור אובדן גמור לרכב, חשבון שמאי וחשבונית מס בגין תשלום לשמאי.

תחילה באשר לנזק: התובעת צרפה לכתב התביעה חוות דעת שמאי מתאריך 8.7.14 לפיה לרכב התובעת נגרם נזק בסכום של 22,632 ש"ח ובנכוי שרידים בסכום של 2,263 ש"ח, הנזק הוא בסוכם של 20,369 ש"ח. הנתבעת לא הגישה חוות דעת נגדית מטעמה לסתירת חוות דעת השמאי מטעם התובעת וגם לא ביקש לחקור את השמאי מטעם התובעת ומשכך, חוות הדעת מטעם התובעת לעניין הנזק מתקבלת במלואה.

עוד הצהיר שמעון כי הזמין שמאי שהכריז על הרכב כאובדן להלכה והורד מהכביש וכי פנה לנתבעת והודיע לה על התאונה אולם, בשל טענה מוכחשת שהוא חייב לה כספים, היא היתנתה את תשלום הפצוי על הנזק שניגרם לרכב בהסדרה של החוב כלפיה וכי בבעלות הנתבעת העוסקת בחלוקת ושיווק גז מספר משאיות ואחת מהן היא זו שפגעה ברכב.

אוסיף, כי לתיק הוצג מכתב של עו"ד הייב מתאריך 17.7.17 סומן ת/3 , הנושא כותרת "וזאנה רויטל- קבוצת שמעון, תאונת דרכים –נזק רכוש" , מופנה לנתבעת ובו הוא מציין כי הוא מעלה על הכתב את ההסכמות שגובשו בין הצדדים ולפיהן תוגש תביעה נגד חברת הביטוח שביטחה את רכב החברה ושגרם לנזק ברכב התובעת , כי עם קבלת סכום הפצוי ,יסלק חובו של שמעון וחובה של החברה שהייתה בבעלותו כלפי הנתבעת עד לגובה הסכום של 18,046 ש"ח בהתאם לכרטסת הלקוח.

את ההיגיון הנעוץ בקיומה של חזקה זו הסביר השופט זילברג הנוח, בע"א 259/63 [4] בעמ' 666:נ "יסוד החזקה הנ"ל הוא, כי בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו או ברכבו של מישהו אחר שהרשה אותו לכך. אם טענתו של הנתבע היא, כי הנהג השתמש בכלי הרכב שלא ברשות בעליו, הרי הוא טוען למשהו בלתי רגיל, יוצא מן הכלל, ועליו להוכיח את הדבר". סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה .

...

אוסיף כי נוכח עדות העד שמעון בדיון (עמ' 5 שורה 31-32) כי הרכב נמכר לשרידים תמורת הסכום של 3,000 ש"ח, הנזק יועמד על סכום של 19,632 ש"ח וכן, טרחת שמאי בסך 2,386 ₪ ובסה"כ 22,018 ש"ח. נוכח האמור לעיל, נותרה להערכה השאלה האם ארעה התאונה כמפורט בכתב התביעה: לאחר עיון בטענות הצדדים, בסיכומיהם ולאחר שמיעת העדים בפני, הגעתי למסקנה כי התובעת עמדה בנטל הוכחה והוכיחה את אירוע התאונה כמפורט בכתב התביעה ואנמק: התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית וטענה כ שמעון התקשר אליה ביום 24.6.14 וסיפר כי גב' ביטון הודיעה לו כי ראתה משאית גז השייכת לנתבעת אשר פגעה ברכב שלהם וגרמה לו נזקים ונסעה מהמקום ולא השאירה פרטים.

כשנשאל העד אמיר מדוע לא ניסה לברר מי הנהג שפגע, לא מסר תשובה ברור ולא טען כי ניסה לברר מי נהג באותו יום ובאותו מקום במשאית של החברה הנתבעת ובמקום זאת השיב כי "אני אעשה?! אומרים לך שהייהת תאונה, אתה מצפה שתהיה לך חברת הביטוח, וחברת הביטוח אומרת לי שיש תביעה פתוחה אם אני מאשר לשלם. זה הנוהל." (עמ' 21 שורה 20-21).

לאור כל האמור לעיל, ולאחר שמיעת העדים אני מקבלת את גרסת התובעת כי משאית שבבעלות הנתבעת פגעה ברכבה וגרמה לו נזק כמפורט בכתב התביעה.

את ההיגיון הנעוץ בקיומה של חזקה זו הסביר השופט זילברג הנוח, בע"א 259/63 [4] בעמ' 666:נ "יסוד החזקה הנ"ל הוא, כי בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו או ברכבו של מישהו אחר שהירשה אותו לכך. אם טענתו של הנתבע היא, כי הנהג השתמש בכלי הרכב שלא ברשות בעליו, הרי הוא טוען למשהו בלתי רגיל, יוצא מן הכלל, ועליו להוכיח את הדבר". סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה .

לטענת המבקשת חובה למשיבה עומד לכל היותר על סך של 160,750 ₪ בלבד שאף אותו אינה צריכה לשלם למשיבה משום שזו חבה לה מנגד סך של 500,000 ₪ פיצוי בגין נזקים ואובדן רווחים כתוצאה ממתן שירות קלוקל שהביא לאובדן לקוחות ומכאן להפסדים ופגיעה במוניטין.

המבקשת סמכה טענה זו על התכתבות בין הצדדים במהלך חודש מאי 2022 שם אמר נציג המשיבה כי נטל הלוואות על הכספים אותם אין המבקשת משלמת והוסיף: "ויש לי חצי מיליון שקל בחוץ ואני בפנים חנוק". ועוד: "אתה לא מבין שהמצב אצלי קשה בגללכם וסיבכתם אותי שניסיתי לעזור לכם ועכשיו נתקעתי בחובות של רבע מיליון הלוואה לבנק שאני לא יודע איך אחזיר והיד עוד נטויה". וכן: "אני חייב לסגור עד ה 31/5 חובות ואני בהכרח מתוך החצי מיליון חייב 300 אלף להחזיר עד הנקודה הזאת. אז אם אתה לא רוצה שאני אפשוט רגל כי אתה הסתבכת איתי בחובות אז הגיע הזמן שנשנה אחת ולתמיד את השיח בינינו". לבסוף טענה המבקשת כי על פי דו"ח חקירה שבוצע לאיתור נכסים וזכויות של המשיבה – לא נימצאו כאלה ומציטוט מדו"ח החקירה: "לא אותרו כלי רכב ונכסי נדל"ן על שם המשיבה". בבקשתה לביטול צו העיקול טענה המשיבה כי אין למבקשת עילת תביעה לכאורה וכך אף קבעו שלושה מותבים שדנו בבקשה לביטול צו העיקול הזמני שניתן על נכסי המבקשת בתביעתה של המשיבה.

הנחה זו זהה להנחה שמציעה המשיבה בעצמה כאשר נישאלה על אלו ראיות מסתמכת המשיבה כדי לבסס את תביעתה לתשלום פיצוי בסך 200,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מהעדר תשלום החוב על ידי המבקשת, כפי שטענה בכתב תביעתה.

כך אף נקבע ברע"א 7561/13 שמעון אדיסיאן נ' דוד סומך מיום 12.2.14: "אשר להכבדה, הלכה היא כי תוחלת ההכבדה שיש להוכיח בגדר העיקול הזמני, היא הנמוכה ביותר לעומת תוחלת ההכבדה של הסעדים הזמניים האחרים. לפיכך, לצורך הוכחת יסוד ההכבדה, די בכך שהמבקש לא סתר בראיות טובות ומתאימות את טענת המשיבים כי אמצעיו הכספיים אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען." בעניינינו קיימת הודאה בכתב מפיו של נציג המשיבה על מצבה כלכלי בלתי יציב של המשיבה והלוואות בסכום ניכר העומדות לחובתה.

עוד יצוין כי נטישתם של שניים מלקוחותיה של המבקשת ארעו פחות או יותר סמוך למועד שבו הסתיימה ההיתקשרות המסחרית בין הצדדים כך שלא ניתן לראות שהוי בהגשת התביעה שכנגד.

...

לפיכך, שוכנעתי כי בפי המבקשת עילת תביעה שאינה טרדנית ומעידה על שאלה רצינית שיש לדון בה. יסוד ההכבדה: זה מכבר נקבע ברע"א 903/06 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ. גסטון אטיאס (עטיה) מיום 19.3.06: "מקבל אני את טענת המבקשת לפיה גובה סכום התביעה עשוי, בנסיבות המתאימות, להוות אינדיקציה לכך שאי מתן צו עיקול עלול להכביד על ביצוע פסק הדין, אך זאת כאשר עלה בידי מבקש צו העיקול להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען." מטבע הדברים, חוסר יכולת כלכלית אינה מצויה בדרך כלל בתחום ידיעתו של מבקש העיקול כך שהראיות אינן יכולות להתבסס על מסמכים או ידיעות חד משמעיות וכל ידיעתו מסתמכת על רמזים המצביעים על חדלות פירעון.

סוף דבר הוא כי הבקשה לבטול צו העיקול זמני נדחית.

המשיבה תשלם למבקשת הוצאות הדיון בבקשה בסך 3,000 ₪.