תביעה לפינוי מקרקעין בבעלות המינהל

זאת ועוד: במכתבו של קעטבי למפקח כשבוע לאחר מסירת גירסתו הנ"ל, הוסיף וציין כי : " זמן שהותינו בעסק הנו זמני, ולכל היותר שנתיים מהיום. וזאת מהסיבה של פינוי לצורך בניית מגורים ומסחרי במקום הנ"ל, כפי שעדכנו אותנו חברת 'אפרידר'". כלומר, להבנת קעטבי באותה עת, אפרידר היא הבעלים, היא שמשכירה לססי את המבנה של החנות, וססי, כשוכר ראשי משכיר לקעטבי את החנות בשכירות משנה, השהות של קעטבי וססי היא זמנית (עד סוף 2013 לערך), נוכח הפרויקט של אפרידר להקמת מבני מגורים ומסחר במקרקעין.

ודוק: זכויותיה של אפרידר לגבי המקרקעין כנראה אינן זכויות בעלות (שכן זו של המינהל), אך אין בכך לשלול את היותן עדיפות על זכות החזקה של קעטבי בחנות, שכן הן קודמות בזמן, והיו בידיעתו בזמן אמיתי כאמור, והוא אף פעל בהתאם להן בכך שכרת עם ססי את הסכם שכירות המשנה.

בשולי הדברים אציין כי אפרידר הייתה חוסכת לעצמה זמן רב בו נמשכה ההחזקה בפועל בחנות (שלא כדין), לו הייתה פועלת לצרוף קעטבי כבעל דין במסגרת הליך תביעת הפינוי בפני בית משפט השלום ברחובות ובמיוחד עת ידעה על קיומו .כפי שציינתי בהחלטתי (מיום 20.5.14 בבקשה לצמ"ז), אפרידר ידעה על כך שקעטבי מחזיק בחנות כבר באוגוסט 2011 (כך עלה מגירסת אלברט אלקובי בפני המפקח של הועדה המקומית), ולא הייתה מניעה שתפעל בהתאם לכך, בין היתר, בדרך של צרופו כבעל דין בתביעה לפינוי החנות.

...

לנוכח המסקנה דלעיל, אין עוד צורך להידרש לשאלת ההגנה על המחזיק בחנות, אולם גם בהינתן מסקנה אחרת, נראה שבנסיבות שבהן המחזיק נמנע מקיום צווים שיפוטים אין הוא ראוי להגנה גם אם לא מצאתי לראות בכך עילה לדחיית המרצת הפתיחה על הסף, לנוכח מועד תחולת חלק מהצווים כלפי קעטבי .

הסכם זה מחזק עוד יותר את המסקנה דלעיל.

לסיכום לאור כל האמור אני קובעת כדלקמן: התביעה בהמרצת הפתיחה ( 54907-01-13) נדחית.

די באמור לעיל כדי ליתן בידי התובעות את כוח התביעה לעתור לסילוק ידם של הנתבעים ופינויים מהמגרש הנ"ל, וזאת מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין" ) אשר קובע, כי "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לידרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". עוד קובע סעיף 21 לחוק המקרקעין, כי: "(א) הקים אדם מבנה או נטע נטיעות (להלן- הקמת מחוברים) במקרקעין של חברו בלי שהיה זכאי לכך על פי דין או לפי הסכם עם בעל המקרקעין, הברירה בידי בעל המקרקעין לקיים את המחוברים בידו או לידרוש ממי שהקים אותם (להלן- המקים) שיסלקם ויחזיר את המקרקעין לקדמותם". סעיפי החוק הנ"ל מבססים את הזכות של המינהל - כבעלים של המקרקעין והזכאי להחזיק בהם - לתבוע את סילוק ידם של הנתבעים מן המקרקעין, בהיותם מחזיקים בהם שלא כדין.

...

סוף דבר דין התביעה נגד הנתבע 4, עיזבון המנוח ח'אלד בני רביעה ז"ל, להימחק בשל העדר המצאה וזימון כדין.

אני מורה לנתבעים 1,2,3 ו- 5 לסלק ידם מהמקרקעין נשוא התביעה ולהשיב את החזקה בהם לידי התובעות, כשהם פנויים מכל אדם, מחובר וחפץ.

אני מורה לנתבעים 1,2,3 ו- 5 להרוס ולעקור כל הבנוי ו/או המחובר ו/או הנטוע על המקרקעין נשוא התביעה ולהשיב את המצב בשטח לקדמותו, טרם הפלישה.

בית משפט השלום בירושלים ת"א 33580-10-10 כהן נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל לפני כבוד השופטת קרן אזולאי תובע דוד כהן באמצעות ב"כ עו"ד עוז אלדד נתבעת צד ג' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל באמצעות ב"כ עו"ד **** גלס חיים חקירות פרטיות פסק דין

בפסק הדין קבע השופט לנדוי, כי בהלכה לפיה צו הפינוי חל גם על מי שלא היה צד להליך הפינוי, תוך שעומדת לו האפשרות לפנות לרשם ההוצאה לפועל כדי לעכב את הפינוי, "יש [] ממידת הסבירות והצדק כלפי כל הנוגעים בדבר: היא מונעת סיכול תביעתו של בעל-הבית על-ידי הכנסת אנשים זרים למושכר, אולי אפילו תוך כדי בירור התביעה בבית-המשפט, כך שבעל הבית מוצא עצמו מדי פעם מול פני טוען חדש לזכות. יותר צודק הוא שחובת הפניה תהיה מוטלת על הטוען לזכות, ובאין פניה כזאת, יפונה הנכס מכל המחזיקים בו בעת ביצוע הפינוי". סעיפים 64(א) ו-65 מאזנים, לפיכך, בין זכותו של בעל הנכס לקבל את הנכס לידיו לבין זכויותיו הנטענות של הצד השלישי.

ככל שהפנייה נעשתה מכוח סעיף 65, השאלה אם היא אם התובע עמד בתנאים הנדרשים בסעיף ואם ראש ההוצאה לפועל בחן את בקשתו באספקלריה זו. ככל שהתובע ויתר על ההליך הקבוע בסעיף 65, המשמעות היא שהמינהל רשאי היה לפנותו מן הנכס, בהיותו מחזיק במקרקעין המיועדים לפינוי.

...

משכך, לא ניתן היה לברר לאשורו את המצב העובדתי ששרר באותה עת. בנסיבות אלה מקובלת עליי עמדת התובע לפיה העובדה שלא היה צד להליך בהוצאה לפועל ולא ניתן היה באותם ימים להתחבר למערכת ההוצאה לפועל, לא אפשרה לו לדעת בזמן אמת על החלטות ראש ההוצאה לפועל.

בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את טענת התובע לגבי שווי המיטלטלין.

אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה, במובן זה שהמינהל ישלם לתובע פיצוי בסך כולל של 7,500 ש"ח. הודעת צד ג' נדחית.

גם מנהל מקרקעי ישראל לא פעל לפינויים של הנתבעים מהמקרקעין, למרות ידיעתו על החזקתם במקרקעין במסגרת ההליך שניהל הנתבע כנגד שכנתו בשנות ה-80 של המאה הקודמת, ולנוכח המכתבים שכתב הנתבע למנהל ביום 23.5.1986 וביום 23.2.1988, ושבהם טען במפורש כי הנתבעים מתגוררים ומשתמשים במקרקעין "מזה ארבעים שנה", כי במקרקעין עצי פרי "אשר ננטעו ע"י משפחתי והשייכים לי ולמשפחתי והנמצאים בחזקתנו ובבעלותנו" וכי "אין בפנייתי זו לאשר / או לא לאשר את הכרתי במינהל מקרקעי ישראל כבעלים של הקרקע הנדונה, / או בזכות המינהל בצורה כלשהי". שלומי כהן מרשות מקרקעי ישראל לא ידע לומר מדוע עמידר לא פעלה לפינויים של הנתבעים, ומדוע מנהל מקרקעי ישראל לא נקט גם הוא בפעולה כנגד הנתבעים: "אם זה היה תלוי בי זה לא היה קורה. הייתי מגיש את התביעה לפינוי כבר אז ומנהל תיק לפינוי של פולש לנכס שמוחזק שלא כדין ... זה לא היה מול עיניי, כשזה נגלה מול עיניי וזיהיתי עשיתי ... אני באמת לא יודע למה לא הגישו את התביעה קודם כי כך ראוי היה לעשות". עדיין, אין להסיק מאי נקיטה בפעולות אכיפה, על קיומו של רישיון מכללא להחזיק ולהשתמש במקרקעין.

...

מסיבותיו שלו נמנע הנתבע מהצגת חוזי השכירות, וממילא לדבריו "הדיירת הכי ותיקה משנת 2005". זאת ועוד, בתביעה שהגיש הנתבע כנגד המוסד לביטוח לאומי נקבע כי בשנים 2002 – 2003 קיים הנתבע משק בית משותף עם אשתו בדירה בראש העין, ובהליך שניהל הנתבע כנגד השכנה לוין נקבע ביום 13.1.1988 כי "אין מחלוקת מצד התובעים כי כיום אין התובע 2 מתגורר בבית ולא התגורר בו למן שנת 1983". משלא עלה בידי הנתבע להוכיח שימוש במקרקעין במשך שלושים שנים רצופות, דינה של טענתו לקיומה של זיקת הנאה על פי סעיף 94 לחוק המקרקעין – שממילא נטענה באגביות וללא כל פירוט – להידחות.

טענותיו של הנתבע בנוגע לתכנית להסדרת אזור עמק התימנים – אינן רלבנטיות גם הן לצורך ההכרעה בתביעת הבעלות בתיק זה. התכנית אינה כוללת את המקרקעין נשוא ההליך ולדברי התובעת "רוב המקרקעין הכלולים בתכנית הם בבעלות רשות הפיתוח לאחר הליך הסדר וחלק נוסף המצוי כעת בהליך הסדר צפוי להיתבע אף הוא לבעלות רשות הפיתוח". על כן, "ומאחר שאנו עוסקים בתביעת בעלות במסגרת הליך הסדר, אין לתכנית זו כל קשר לגדר המחלוקת בתיק". סוף דבר תביעת התובעת רשות הפיתוח (תזכיר תביעה 84/2010) מתקבלת.

תביעת הנתבעים עזרי לוי ז"ל ושלמה סמרי (תזכיר תביעה 85/2012) נדחית על כל טענותיה.

באשר למקרקעין נשוא התביעה, הודה המבקש בחקירתו הנגדית כי לא קיבל כל אישור מגורם כלשהוא מטעם המינהל ו/או גורם אחר מטעם בעלי המקרקעין להחזיק את המקרקעין הללו ולמעשה הוא הקים עליהם את המבנים המופיעים ב- ת/3 כהגדרתו כ- "צריף", על דעתו שלו ומבלי ששאל אף אחד.

בפני המבקש פתוחה האפשרות לחזור ולהתגורר במיגרש אותו רכש מהמבקשת ואין בצפיפות הנטענת על ידו בבית זה, בכדי להוות עילת הגנה ולו לכאורית, מפני פינוי מהמקרקעין שהנם בבעלות המדינה, ושייעודם הנו "שטח צבורי פתוח". נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי לנתבעים, הם המבקשים בבקשת רשות להיתגונן, אין ולו בדל של הגנה בתביעה דנא.

...

פסק דין משנדחתה בקשת המבקשים/הנתבעים 1- 3 למתן רשות להתגונן, התובענה מתקבלת בזאת.

הנני קובעת כי דין התביעה להתקבל, וכי הנתבעים 1 ו- 3 מחזיקים במקרקעין נשוא התביעה שלא כדין, ומסרבים להתפנות ממנו למרות שאין להם כל זכות במקרקעין אלו.

כמו כן אני מורה לנתבעים ו/או מי מטעמם ו/או בשמם ו/או באישורם ו/או בהסכמתם להימנע מלהיכנס למקרקעין ולתפוס בהם חזקה וכן להימנע מלהפריע לתובעת או מי מטעמה לבצע במקרקעין כל פעולה שהיא, לרבות בעצמה ובין באמצעות מי מטעמה .