תביעה לפינוי מושכר דייר מוגן בעסק רשות הפיתוח

רקע והליכים קודמים מקורה של הבקשה שבפני בתביעה שהוגשה על-ידי רשות הפיתוח, המשיבה בהליך דנן, נגד המבקשים.

המשיבה היא הבעלים הרשום של נכס ברחוב אחיטוב ביפו (גוש 9014, חלקות 13 ו-14) (להלן: המקרקעין), ואילו המבקשים הם בני מישפחה המתגוררים במקרקעין מכוח הסכמי שכירות בדיירות מוגנת שנחתמו בין המשיבה להוריו המנוחים של המבקש 1 (להלן: המנוחים).

המשיבה הגישה נגד המבקשים תביעה לפינוי מושכר ולתשלום דמי שימוש ראויים.

לטענתה, המבקשים הפרו את הסכם השכירות בכך שפלשו לחלקים נוספים במקרקעין, שעליהם לא חל חוזה השכירות, בנו עליהם יחידות דיור נוספות, והפעילו בהם בית עסק לצביעת מכוניות.

...

לטענת המשיבה, אין מקום להיעתר לבקשה מאחר שאינה עומדת באמות המידה המחמירות למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה בה רשות ערעור והוגש ערעור על-פיה.

בהמשך לכך, החלטתי לקבל את הערעור באופן חלקי, כמפורט להלן.

תביעה לפינוי דייר מוגן מבית עסק בטענה שהיפר את חוזה השכירות המוגנת ולא שילם את מלוא דמי השכירות.

הנתבע, רואה חשבון במקצועו, הנו דייר מוגן בחנות הנמצאת במיתחם אודותיו חתמה התובעת על חוזה הפיתוח עם רמ"י. הנתונים העולים מהמסמכים שהגישו הצדדים לבית המשפט: ביום 19.7.1993 נחתם חוזה שכירות בין עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ (להלן-"חב' עמידר") כשליחה של רשות הפיתוח לבין הנתבע לפיו השכירה חב' עמידר לנתבע בשכירות מוגנת חנות בשטח 67 מ"ר ברחוב סעדיה חתוכה 19 קומה ב' גוש 6733 חלקה 115 לתקופה של 17 חודשים החל מיום 1.8.1993 ועד ליום 1.12.1994 (להלן-"המושכר").

...

הנתבע טען בכתב הגנתו שיש לדחות את תביעת התובעת מהסיבות כדלקמן: 1) לכאורה מדובר בתביעת פינוי, אך למעשה מדובר בתביעה לנישול הנתבע מזכויות קנייניות וכלכליות המצויות בידו; 2) התובעת עושה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט; 3) הנתבע מעולם לא קיבל כל התראה שהיא על קיומו של חוב לחב' עמידר או לתובעת, ובמיוחד לא על סכום התביעה; 4) מאחר והתובעת באה בנעלי חב' עמידר, יש לראות בשתיקת חב' עמידר כשתיקת התובעת עצמה, במיוחד כאשר חב' עמידר המשיכה לנהל את המושכר גם לאחר החתימה על חוזה הפיתוח עם רמ"י; 5) לאור שהצדדים הגיעו להסכמה בדבר הפינוי והפיצוי אותו יקבל הנתבע, לא היה כל כדאיות כלכלית להשקיע כספים רבים לצורך התאמת המושכר לצרכי חנות, כאשר זו צפויה להיסגר תוך זמן קצר; 6) על התובעת היה להשיג הסכמה של 85% מהמחזיקים לצורך קבלת היתר בנייה.

בהתחשב בהיסטוריה של מערכת היחסים בין בעלי הדין, בסכום הכספי של התביעה, בתביעת הפינוי, במו"מ שהתנהל בין הצדדים והתמורה שהייתה התובעת מוכנה לשלם עבור פינוי המושכר ובהתחשב בכך שלא נקבע שכר טרחה נפרד עבור הישיבות בבית המשפט, סבור אני ששכר הטרחה שנקבע בין הצדדים הינו סביר, אם כי נמצא ברף העליון של הסבירות.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעת נגד הנתבע.

התובעת תשלם לנתבע כדלקמן: 1) את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; 2) שכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 5495-05-14 מדינת ישראל ואח' נ' ענף ואח' לפני כבוד השופטת כרמלה האפט התובעות והנתבעות שכנגד: 1.מדינת ישראל 2.רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח באמצעות עמידר ע"י ב"כ עו"ד רותם גלעדי הנתבע והתובע שכנגד: אליהו ענף ע"י ב"כ עו"ד אילן בומבך ועו"ד יודן קוריצקי פסק דין

טענות הצדדים בתביעה שכנגד בכתב התביעה שכנגד טוען הנתבע כי הנו דייר מוגן במושכר החל מיום 1/1/92 וכי שכר אותו על מנת שיוכל להפעיל בו מסגרייה.

על רקע כלל האמור עותר איפוא הנתבע לחייב את התובעות בתשלום בגין הנזקים שנגרמו לו: · הוצאות משפטיות בהליכים הפליליים שננקטו כנגדו וכן בעתירה המנהלית שהגיש כנגד החלטת הרשות המקומית שלא ליתן לו רישיון עסק – 350,000 ₪; · פגיעה בשווי המושכר עקב קיומו של צו ההריסה – 750,000 ₪; · עגמת נפש – 400,000 ₪.

. (2) הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי" בכדי שתתגבש עילת הפינוי האמורה, על התובעות להוכיח שלושה יסודות מצטברים: קיומו של תנאי מפורש בחוזה השכירות אשר אוסר או מחייב פעולות מסוימות.

לא כל שכן כאשר למעשה קיבל הנתבע את המושכר מידיו של הדייר הקודם ולא מידי "מדינת ישראל" ובנוסף, כאשר במשך שנים ניהל מאבק מול הרשות המקומית והמדינה, בכובעה כמאשימה, בעצמו, ומבלי שמצא לפנות לתובעות ולשלבן או ליידען, בהליכים המינהליים והפליליים שהתנהלו כנגדו (ראו עדות הנתבע בפרוטוקול הדיון מיום 20/3/17 עמ' 118).

...

דומני כי מוטב לו היה נמנע מטענה זו. התביעה שכנגד נדחית אם כן על כל רכיביה.

סוף דבר התביעה נדחית על כל רכיביה.

התביעה שכנגד נדחית גם היא, על כל רכיביה.

בפני תביעה לפינוי וסלוק יד. הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") שכר מהתובעת בית עסק הכולל חנות מכולת, מחסן וחצר, ברח' יפת 146, שכונת עג'מי, ביפו (להלן: "בית העסק" או "המושכר") וזאת על פי חוזה שכירות מיום 22.8.75 (להלן "חוזה השכירות").

תמצית טענות התביעה רשות הפיתוח הנה הבעלים של המקרקעין ושל בית העסק הנמצאים ברח' יפת 146, תל אביב, אשר במועד הגשת התביעה היו פרטיהם ידועים כגוש (שומה) 7034 חלקה (שומה) 44 (להלן: "המקרקעין").

אף אם היה הנתבע מבסס את טענת הדיירות המוגנת בנכס (ואין הדבר כך), הרי הודאתו כי אין הוא משלם עבורו דמי שכירות, כמו גם הודאתו כי בפועל אין הוא מחזיק בו, מקימות נגדו עילות פינוי.

...

מטעם זה כשלעצמו, דין בקשת הנתבעים להידחות על הסף.

על כל אלה, יש להוסיף את סוגיית הסמכות העניינית ביחס לעתירה המבוקשת, אשר לכאורה אינה מוקנית לבית משפט זה. מכל אחד מהטעמים האמורים, נדחית עתירת הנתבעים לרכישת המקרקעין.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

בית משפט השלום בחיפה ת"א 40812-02-22 רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח נ' אל באש ואח' תיק חצוני: מספר בקשה:17 בפני כבוד השופטת עינב נהרי סנדלר המבקש: עומר אל באש (הנתבע 1) המשיבים: 1. רשות הפיתוח במובן חוק רשות פיתוח (העברת נכסים), תש"י-1950 (התובעת) 2. הודא אל באש (הנתבעת 2) 3. מוסא אל באש (הנתבע 3) החלטה

נטען כי בנגוד לטענת המבקש, התביעה כאן איננה תביעה לפירוק שתוף וחלוקה בין בני זוג לשעבר ו/או בני מישפחה, אלא תובענה לפינוי וסלוק יד מהמושכר במלואו וזאת לאחר הפרת הסכם השכירות המוגנת על ידי הנתבעים, בין היתר, בנסיבות בהן הנתבעים מבקשים להעביר את זכויות הדיירות המוגנת של הנתבע 3 לנתבעת 2 ללא קבלת אישור מהתובעת, ללא צירוף והסדרת המסמכים הנדרשים וללא הסדרת תשלום דמי מפתח כנדרש.

באשר לטענה בדבר השתק פלוגתא, טוענת המשיבה כי ההליכים שהתנהלו בבית המשפט לעינייני מישפחה עסקו בחלוקת השמוש הפנימי במושכר בין הנתבעים לבין עצמם ולא בעיניין של פינוי מושכר, על כן, אין כל זהות בין פלוגתא בעיניין חלוקת שימוש בנכס, לבין הפלוגתא של פינוי ו/או סילוק יד. נטען כי בהעדר כל זהות בין הסעדים הנתבעים ו/או במחלוקות העובדתיות בהליכים שהתנהלו בפני בית המשפט לעינייני מישפחה אל מול התובענה דנן ו/או בהיעדר זהות בין הצדדים המהותיים, דין הטענה לתחולת דיני ההשתק להדחות.

...

המדובר במחלוקת לעניין החזקה והשימוש במקרקעין, שבסמכות בית משפט השלום ולא שוכנעתי כי לצורך בירור הסכסוך אשר לפני נדרשת המיומנות המקצועית המיוחדת של בית המשפט לענייני משפחה.

אציין כי כך אני קובעת, בין היתר, אף בשים לב לכך שבפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת א. מירז) מיום 14.11.19, בו ניתן תוקף של פסק דין להסכמות הצדדים שם (הנתבעים כאן) לעניין פירוק השיתוף בנכס, נקבע, בין היתר, בס' 5, לגבי המבקש כאן (התובע שם), כך: "התובע ידאג לקבלת האישורים המתאימים לכך מעמידר" (צורף כנספח ב' לבקשה).

סיכומו של דבר, אני קובעת, כי הסמכות העניינית לדון בתובענה זו מסורה לבית משפט זה. משכך, הבקשה נדחית.