תביעה לפינוי מבנה המשמש כמועדון

הצדדים לא חולקים על כך שידעו כבר בעת חתימתם על חוזה השכירות כי ייעוד המבנה הנו לחקלאות וכי הייתה בכוונת חברת מ.ק.מ ומייסדיה להקים בו מועדון, אלא שטענו לשתי גרסאות שונות כאשר התובעת טענה כי ניסתה להגן על עצמה בכך שאם ייגרם נזק מהשמוש החורג הרי שהיא תהיה מוגנת מבחינה כלכלית לפחות בעוד שהנתבעים טענו כי מראש משה קירשנר היה הרוח החיה מאחורי הקמת העסק והשכרת המנה לעסק לצורך הפעלת מועדון כאשר הוא מקבל על עמו את הסדרת השמוש החורג ומבקש מהשותפים כי שמו לא יוצג באף אחד מההסכמים על מנת שלא ייגרם לו נזק.

על החשבוניות מופיע בבירור כי התשלום בוצע ע"ח שכ"ט בתביעת מנהל מקרקעי ישראל נ' קירשנר או בגין הליכים בתיקי עמ"ק של ועדה המקומית זמורה וכן בהליך תביעת הפינוי 2125/06 שהגישה התובעת נגד חברת מ.ק.מ. הינה כי כן התובעת הוכיחה שנגרמו לה הוצאות משפטיות בסך של 38,378.62 ₪ (הסכום האמור לעיל בצרוף ריבית והפרשי הצמדה עד ליום הגשת שטר החוב לבצוע ) בגין השמוש החורג של חברת מ.ק.מ במקרקעין.

...

דע עקא שטענות אלה נדחו בדיון לעיל בתובענה העיקרית ונקבע כי ההסכם משקף את כוונות הצדדים וכי לא הייתה כל הטעיה מצידו של משה קירשנר את חברת מ.ק.מ ומייסדיה ועל כן אין עילה גם להודעת צד ג' זו. סיכום וחיוב בהוצאות לאור האמור אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 211,960 ₪ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת שטר החוב לביצוע ביום 7/1/10 ועד ליום התשלום בפועל.

אשר להודעות צד ג' הרי שההודעה נגד משה קירשנר נדחית וההודעה כנגד רז מתקבלת באופן שעליו לשלם לנתבע 1/3 מהסכומים בהם חויב וסה"כ סך של 70,653.33 ₪ ובתוספת ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת שטר החוב לביצוע (7/1/10) ועד ליום התשלום בפועל וזאת בכפוף לתשלום החוב של הנתבע לתובעת.

נוכח כל האמור, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות בסך כולל של 40,000 ₪.

בעקבות מחדליו, הוגשה התביעה שלפניי ובמסגרתה ביקשה הרשות כי בית המשפט יורה על סילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין, מתן צו מניעה האוסר על הנתבע או מי מטעמו לעשות שימוש במקרקעין, מתן צו הריסה לכל הבנוי והמחובר שהוקם על המקרקעין, וליתן הוראה לנתבע להשיב את החזקה לידי התובעת.

הנתבע טען כי המבנה היה נטוש שנים רבות ועוד משנת 1992 עד למועד בו קיבל היתר מהרשות [עריית חדרה] לשימוש במבנה לצורך הפעלת מועדון הצלילה.

בסיכומיו, טען הנתבע כי התובעת השתהתה בהגשת הליך פינוי השטח לאורך השנים ולא הגישה כל הליך לחיובו בדמי שימוש, ובהתאם, שתיקתה מעידה, לטענת הנתבע, על הסכמה מפורשת או מכללא לשימוש שעשה הנתבע במקרקעין משך שנים ועל היתנהגות זו הסתמך הנתבע והוא ממשיך לעשות זאת.

...

דין טענות הנתבע בעניין זה להידחות.

יפים לעניינינו הדברים שנאמרו בע"א 5333/05, חיים גבריאלי נ' מנהל מקרקעי ישראל (31.10.05) : "... בית משפט זה לא ייתן ידו להנצחתה של פלישה, אף אם הרשויות השתהו שנים רבות בעשיית מלאכתן, ובהיעדר עילה שבדין לקביעה כי קמו לפולשים או לבאים מכוחם זכויות... בטרם התעשתו הרשויות, וכך אירע רק ב-1998, נהנו המבקשים עשרות שנים ממקרקעי הציבור בחינם. מחדל הרשויות ואזלת ידן אינם צריכים להנציח מצב זה. " לסיכום אציין כי הנתבע לא הוכיח כי הוא בר רשות במקרקעין, או כי קיבל הרשאה לעשות שימוש במקרקעין מגורם מוסמך.

סוף דבר- התביעה מתקבלת ובהתאם אני מורה כדלקמן: הנתבע ו/או מי מטעמו יסלק את ידו מהמקרקעין מושא התובענה לא יאוחר מיום 1.6.19.

הנתבע הנו המחזיק של מבנה המצוי במקרקעין, הידוע כחלקה 754 בגוש 3703, ברחוב טלר 30 רחובות, וזאת על פי הסכם שכירות מוגנת לפי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב – 1972 (להלן: "הסכם השכירות"), שנחתם בינו לבין הבעלים הקודמים מיום 22.7.1983 ובו ניהל בעבר עסק של מועדון קלפים ומסעדה (להלן: "המושכר") (הסכם השכירות צורף כנספח ג לכתב התביעה).

(1) הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו; (2) הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי-קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי; (3) המושכר ניזוק נזק ניכר במעשה זדון מצד הדייר, בין שעשה את המעשה בעצמו או על ידי אחרים; (4) הדייר, או אדם אחר ברשות הדייר, דרכו להשתמש במושכר למטרה בלתי חוקית; אולם שימוש במושכר ללא רשיון הדרוש לכך על פי דין אין בו, כשלעצמו, משום שימוש למטרה בלתי חוקית.

סעיף 8 להסכם השכירות שבין הנתבע לבין הבעלים הקודמים קובע, כי "מטרת השכירות הנה ניהול מסעדה, בית קפה ומועדון חברים בלבד, סעיף זה הנו תנאי עקרי בהסכם". עוד נקבע בסעיף 13 להסכם השכירות, כי "אי תשלום דמי שכירות במועד ו/או הפרת תנאי כלשהוא מתנאי הסכם זה יקנה לבעל הבית הזכות לתבוע פינוי המושכר וכן תשלום דמי נזק ו/או כל סעד אחר". בעניינינו, הוכח לפני כי נוהל בנכס מועדון להפעלת מכונות מזל, ולא מועדון חברים.

...

איני מקבלת טענה זו. על פי ההלכה הפסוקה, פסק דין של פינוי דייר מוגן הינו קונסטיטוטיבי ולא דקלרטיבי.

סוף דבר התוצאה היא, איפוא, כי אני נעתרת לתובענה ומורה לנתבע ולכל אדם אחר מטעמו לסלק את ידו מהנכס נשוא כתב התביעה, לפנותו ולהחזירו לידי התובע, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייכים לו, וזאת בתוך 30 יום מיום המצאת פסק-הדין לידי הנתבע.

התביעה לתשלום דמי שכירות ראויים - נדחית.

לדידה של המבקשת הנתבע פלש למקרקעין, בנה עליהם גדר, הציב שער מברזל וחסם את הגישה למבנה הבנוי על המקרקעין ששמש בעבר כמועדון נוער, וכל זאת שלא כדין וללא היתר.

התובעות מזכירות כי הסעד המקורי הנתבע בתביעה הוא צו לפינוי וסלוק ידו של הנתבע מהמקרקעין וכן צו עשה המורה עליו להרוס את עבודות הבנייה שביצע.

...

קנה-המידה הוא, אם השאלות הכרוכות בתובענה ניתנות לפתרון שלם ויעיל בלא שפלוני היה בעל-דין, היינו, בלא שפסק-הדין יחייב את פלוני ויהא מעשה-בית דין גם כלפיו" בהליך בעניין ע"א 494/89, בש"א 3973/91 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד מה(5) 457, נקבע בין היתר כלהלן: "מניעת ריבוי משפטים היא לדידי מטרה רצויה, אולם כדי שיימנע ריבוי כאמור, יש להגיע למסקנה שצירוף של פלוני להליך קיים, ישמש לצורך הכרעה בנושא מהותי העומד לדיון בהליך המתנהל אותם שעה ואשר גם מהווה נושא מהותי בהליך אפשרי נוסף אותו מבקשים למנוע על ידי הצירוף המבוקש" (ההדגשה אינה במקור) לפי הוראת תקנה 21 בתקנות סדר הדין האזרחי: "מותר לצרף בחזקת תובעים בתובענה אחת את כל הטוענים לזכות סעד - בין ביחד, בין לחוד ובין לחלופין - בשל מעשה אחד או עסקה אחת או סדרה אחת של מעשים או עסקאות או כתוצאה של אחד מאלה, ושאילו הגישו תובענות נפרדות היתה מתעוררת בהן שאלה משותפת, משפטית או עובדתית" (ההדגשות אינן במקור) 8) לאחר עיון במכלול החומר הקיים בתיק, דומני כי אמנם יש ממש בטענות הנתבע לעניין עיתוי הגשת הבקשה, אולם עולה כי שאלת הרלבנטיות של הרשות המקומית בנסיבות העניין, אינה זרה - וזאת בלשון המעטה - לצדדים בתובענה דידן: ראשית - הנתבע עצמו, טען בסעיף 17 בכתב הגנתו בהליך שבכותרת כי דין התביעה נגדו להידחות בשל העדר יריבות שכן לדידו, לטענת התובעים המקרקעין הנם בבעלות המועצה.

סוף דבר 11) אשר על כן, משנחה דעתי כי צירוף המועצה נדרש ויש בו לייעל ולסייע בהכרעה בשאלות השנויות במחלוקת, הריני להורות כלהלן: א) כתב תביעה מתוקן יוגש תוך 30 יום מהיום.

ו) כדי לייעל את ההליכים ולאפשר דיון ענייני בקדם המשפט, אני מורה כי כל הבקשות שיש לדון בהן קודם לשמיעת הראיות, ובכלל זה, אלה שעניינן במיצוי ההליכים המקדמיים, יוגשו בכתב עד 45 יום לפני ישיבת קדם המשפט.

העובדות בבסיס המחלוקת: המבקש עותר לקבלת סעד זמני לפיו אורה למשיבה להמנע מפינוי המבקש ועובדיו והציוד השייך לו ממבנה בו הוא מפעיל מועדון לקשיש ומועדון נוסף בשטח המשיבה.

ביום 6.2.24 הגיש המבקש תביעה נגד המשיבה ולצדה בקשה למתן סעד אירעי למנוע את פינויו מהמועדון.

טענות המבקש: המבקש טוען כי השקיע במועדון על מנת להכשירו לשמש כמועדון קשישים לצורך קבלת אישור משרד הרווחה.

...

גם אם יזכה בסופו של דבר המבקש בתביעתו, הוא יוכל להיפרע מהמשיבה בסעד כספי בהפסד התמורה שהיה מקבל ממשרד הרווחה בגין הפעלת המכרז לשלוש שנים נוספות.

אפנה בהקשר זה לרע"א 4884/14 ארנון פז (1985) בע"מ נגד לשכת עורכי הדין(10.8.2014): "ככלל, בית המשפט לא יכפה על צדדים להסכם שיחסיהם עלו על שרטון להמשיך ולקיים שיתוף פעולה עסקי ביניהם, בניגוד לרצונו של מי מהם. הסעד המתאים בדרך כלל למצבים מעין אלה איננו צו מניעה או צו עשה המחייב המשך קיומו של ההסכם, כי אם סעד של פיצוי כספי (רע"א 2430/91 טיב טירת צבי נ' דליקטיב הקניון, פ"ד מה(4) 225, 229 (1991); רע"א 5843/05 איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה נ' שרון דן השקעות בע"מ, [פורסם בנבו] פיסקה 6 (13.12.2005) (להלן: פרשת איגוד ערים); רע"א 2479/06 ארגון סוכני דואר נ' חברת דואר ישראל בע"מ, [פורסם בנבו] פיסקה 11 (9.7.2007) (להלן: פרשת ארגון סוכני הדואר); רע"א 7246/11 חיים לוי סוכנות רכב ומוסך איזורי ירושלים (1998) בע"מ נ' קרסו מוטורס בע"מ, [פורסם בנבו] פיסקה 7 (16.1.2012) (להלן: פרשת חיים לוי)). דברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר דנים בסעד זמני שכמוהו במידה רבה כסעד העיקרי, כבענייננו (רע"א 5284/95 ג'יג'י מעבדות קוסמטיקה בע"מ נ' של סוכנויות יופי בע"מ [פורסם בנבו] (24.10.1995))." לסיכום, אני דוחה את הבקשה.

המבקש ישלם למשיבה הוצאות הבקשה בסך של 8,000 ₪ .