לאחר שניתן פסק הבוררות, ביום 6.4.2017, דיווחו העוררים על העסקה למשיב, תוך בקשה למתן פטור ממס בגין מכירת דירת מגורים מזכה, בהתאם להוראות סעיף 49ב(5) לחוק – הפטור החל בעת מכירת דירת מגורים שהתקבלה בירושה.
בעיניין אפריהימי נדונו שורה של עניינים שאינם רלוואנטיים לערר זה (ויש מספר הבדלים מהותיים בין המקרה שם למקרה כאן – אליהם אתייחס בהמשך), אולם בין השאר נפסק שם כי כאשר הנכס שפונה הוא דירת מגורים, חל החריג השלישי להגדרת "נכס", הקבוע בסעיף 88 לפקודה, וכי כתוצאה מכך דמי הפינוי אינם חבים במס הכנסה.
טענת מינהל מקרקעי ישראל, החכ"ל ועיריית בני ברק בתביעת הפינוי שהגישו נגד העוררים, כי העוררים והוריהם פלשו למקרקעין, הטענה עליה שב המשיב בהליך כאן, נועדה אך ורק כדי להפחית את גובה התשלום שישולם להם והיא נטענת בחוסר תום לב. העובדה כי במסגרת הסכם הגישור הוסכם כי התשלום הוא עבור רכישת בתיהם של העוררים וכי כך תואר התשלום בפסק הבוררות, תוך שנקבע כי הורי העוררים היו ברי רשות במקרקעין, מלמדת על אופיה של הזכות.
...
מדוע אפוא יש לנהוג בדרך שונה עם העוררים?
כך או אחרת, אני סבור כי הפרשנות המקובלת ושאותה יש לאמץ לביטוי "בעלה" שבסעיף 49ב(5)(ב) לחוק, היא במובן של – "בעלה" של הזכות במקרקעין, כמשמעות ביטוי זה בסעיף 1 לחוק מיסוי מקרקעין, ולא במובן של "בעלות" כמשמעותו בחוק המקרקעין.
לאור זאת, משמצאנו כי הייתה בידי העוררים והוריהם "זכות במקרקעין", הרי שזכאים הם לפטור הקבוע בסעיף 49ב(5) לחוק – כפי שקבע המשיב מלכתחילה.
סוף דבר:
לאור כל הטעמים שפורטו לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערר ולהשית העל המשיב תשלום הוצאות לעוררים בסך של 30,000 ₪.
