תביעה לפינוי וסילוק יד מדירה ברמלה

בית משפט השלום ברמלה 30 מאי 2018 ת"א 4901-09-15 רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח נ' קרייס בפני כב' השופט הבכיר זכריה ימיני תובעים רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח נתבעים נחמה קרייס פסק-דין

מערכת היחסים בין הצדדים: ביום 19.12.10 הגישה התובעת נגד הנתבעת בתיק אז' 25628-12-10 תביעה לפינוי ולסילוק יד מדירה הנמצאת ברחוב יאיר גלעדי 5 בחולון, הידועה כגוש 6019 חלקה 268 (להלן-"הנכס").

...

הנתבעת טענה שיש לדחות את התביעה כנגדה מהסיבות כדלקמן: 1) בית המשפט המחוזי נתן פסק דין, אך לא אישר לתובעת להגיש תביעה לדמי שימוש ראויים; 2) התובעת השתהתה בהגשת התביעה; 3) התובעת עושה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט; 4) התובעת לא קיבלה היתר לפיצול סעדים בתביעה משנת 2010; 5) התובעת יכולה לקבל דמי שכירות מוגנים עד ליום 31.12.14; 6) יש לקזז את השקעותיה בנכס.

סבור אני שיש להעדיף את חוות הדעת של השמאי מטעם התובעת על פני חוות הדעת של השמאי מטעם הנתבע, מהסיבות כדלקמן: 1) השמאי מטעם התובעת לקח להשוואה דירות להשכרה בבנייה חד קומתית עם חצר צמודה, ואילו השמאי מטעם הנתבעת לקח להשוואה דירות להשכרה בבתים משותפים שאין להן חצר צמודה; 2) טענתו של השמאי מטעם הנתבעת שדמי השכירות בדירות להשכרה בבית משותף גבוהים יותר אינה סבירה, מכיוון שאדם מעדיף לחיות בבית צמוד קרקע עם קרקע צמודה, המאפשר לו שימושים רבים יותר, מאשר דירה בבית משותף, אשר השימוש בה מוגבל יותר; 3) השמאי מטעם הנתבעת לא השווה את דמי השכירות לדירת 2 חדרים, אלא לדירות 3 חדרים עד 6 חדרים, שאין מקום להשוות בינם לבין הנכס; 4) מחוות דעתו של השמאי מטעם הנתבעת ומחקירתו הנגדית נראה שלא בדק את התשתיות במקום, במיוחד של תשתיות מים וביוב, כך שחוות דעתו ניתנה על סמל הערכות ולא על סמך בדיקות אמפיריות בשטח; 5) השמאי מטעם הנתבעת לא נתן כל משקל בחוות דעתו לחצר הצמודה לנכס.

סבור אני שיש לדחות טענה זו מהסיבות כדלקמן: 1) עדותה של הנתבעת בעניין זה היא עדות יחידה עליה חלות הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות; 2) הנתבעת לא הציגה כל מסמך שהוא אודות ביצוע השיפוצים; 3) השיפוצים בוצעו בעת שהאם של הנתבעת הייתה בחיים.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעת כדלקמן: 1) את הסך 240,084 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (3.9.15) ועד ליום התשלום בפועל; 2) את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פס הדין ועד ליום התשלום בפועל; 3) שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

תביעה לפינוי ולסילוק יד שהגישה התובעת נגד הנתבעת, המתגוררת בדירה שבבעלות התובעת.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין היא כדלקמן: 1) אני מורה לנתבעת ולכל הבאים מכוחה לפנות את המושכר הנמצא ברחוב מרדכי היהודי 13 ברמלה והידוע כגוש 4345 חלקות 4, 5, ו-20, לסלק ידיה מהמושכר ולמסרו לתובעת כשהוא נקי מכל אדם וחפץ.

...

הנתבעת טענה שיש לדחות את תביעת התובעת מהסיבות כדלקמן: 1) סבה וסבתה של הנתבעת, ברבי שמעון וחויטה ז"ל עלו מטוניס לארץ, ובשנת 196=57 ו-1964 רכשו שני בתים ערביים סמוכים בדיירות מוגנת, שכתובתם כיום היא רחוב מרדכי היהודי 13 ברמלה; 2) ה"ה ברבי ז"ל שכרו במשותף את המושכר, אך התובעת החתימה אך ורק את הסבא המנוח של הנתבעת על חוזה השכירות המוגנת; 3) רק לאחר קבלת הסכמת עמידר שיפצו המנוחים ברבי את המושכר; 4) בשנת 2009, כאשר גב' גרסיאנו הלכה לעמידר להסדיר זכויותיה, העלתה חב' עמידר את דמי השכירות בגין תוספות הבנייה; 5) לאור חזקת השיתוף, יש לראות בגב' ברבי המנוחה כדיירת של דור ראשון במושכר, כמו בעלה מר ברבי המנוח, כך שהנתבעת היא למעשה דור שלישי של הדיירים המוגנים; 6) תביעת התובעת באה כדי להימנע מתשלום פיצויים לנתבעת, שכן מאז חודש ספטמבר 1973 המקרקעין עליהם בנוי המושכר הוכרזו כשטח ציבורי פתוח האסור למגורים על פי חוק, ובכל זאת אפשרה התובעת את מגורי הדיירים המוגנים מטעמה, לרבות הדיירים המוגנים במושכר; 7) התובעת הסתירה והעלימה מידיעת בית המשפט את חוות הדעת התכנונית מיום 17.7.97 אשר הוזמנה על ידי התובעת מאת האדריכל אריה שילה בעניין הנכסים שבנדון, בה נקבע באופן מפורש וחד משמעי כי תכנית המתאר לה/1000 מפקיעה את החלקות עליהן יושב הנכס לטובת ש.צ.פ, המבנים אינם חוקיים מאחר והם בנויים באזור אשר אינו מאפשר בנייה בכלל ובנייה למגורים בפרט ומצויים בגבולות 40 מ"ר של שטח מסילת רכבת , נדרש להרוס את המבנים, וכן מוצע לבדוק אפשרות לפיצוי בגין הפקעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה; 8) מאחר ומדובר במבנים הנמצאים בשטח שאסור לבנות עליו, אין התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים; 9) לאחר הגשת התביעה, הפסיקה התובעת לשלוח לנתבע שוברי תשלום עבור המושכר ותוספות הבנייה.

לאור האמור לעיל, סבור אני שיש לדחות את התביעה הכספית של התובעת.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין היא כדלקמן: 1) אני מורה לנתבעת ולכל הבאים מכוחה לפנות את המושכר הנמצא ברחוב מרדכי היהודי 13 ברמלה והידוע כגוש 4345 חלקות 4, 5, ו-20, לסלק ידיה מהמושכר ולמסרו לתובעת כשהוא נקי מכל אדם וחפץ.

על מנת שהתובעת תוכל למצוא מקום מגורים אחר, יהיה על התובעת לפנות את המושכר עד ליום 31.12.18 שעה 12:00; 2) התביעה הכספית נדחית; 3) בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

שיפא טברי – ניתן פס"ד פסק-דין בקשר לנתבעים 1, 5 ו-8 תביעה לפינוי ולסילוק יד עקב פלישה ובנייה שלא כדין.

ההיסטוריה של המקרקעין: ביום 12.7 1970 חתם המנוח על חוזה שכירות מוגנת מול התובעת על פיו שכר מאת התובעת דירת מגורים בת 2 חדרים וחדר שירותים בנפרד (להלן-"המושכר" או "הדירה").

בעקבות פלישה זו הגישה התובעת בשנת 1983 לבית משפט השלום ברמלה תביעה לפינוי המנוח (תיק אז' 1227/83 רשות הפיתוי נ. טברי אליאס).

...

סבור אני שיש לדחות את טענתם זו מהסיבות כדלקמן: מדובר בטענת פלישה, ולגבי פלישה למעשה כל יום מהווה עילת תביעה בפני עצמה; הנתבעים טענו שאין להם כל קשר למקרקעין ולבנייה שנבנתה עליה, אם כן איך הם יכולים לטעון טענת התיישנות על טענה שהם כופרים בה? למרות האמור לעיל, נושא השיהוי של התובעת בהגשת התביעה יילקח בחשבון בעת פסיקת ההוצאות והחלטה בבקשה לפיצול סעדים.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: ניתן בזה צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים ועל כל הבאים מכוחם לשהות במקרקעין הידועים כגוש שומה 3948 חלקות 91, 92, 93, 94, 95 ו-139 ושל המקרקעין הידועים כגוש 3980 חלקות 34 ו-38 (להלן-"המקרקעין") או להחזיק בהם, ונאסר עליהם לעשות כל שימוש במבנים הבנויים על מקרקעין אלו, למעט במבנה המוקף בצבע כחול במפת מדידה ת/4; ניתן בזה צו פינוי מיידי נגד הנתבעים לפיו עליהם לפנות לאלתר את המקרקעין הנ"ל, לסלק ידיהם מהמקרקעין ולהחזירם לתובעת לאלתר.

ביום 12.11.2017 הגישו התובעות נגד הנתבע תביעה לפינוי וסלוק יד מהמושכר וכן תביעה כספית על הסך 36,000 ₪, כאשר את סכום זה תבעו הנתבעות על סמך הערכה שדמי השכירות המוגנים הנם בסך 400 ₪ לחודש, כאשר סכום התביעה מחושב 84 חודשים של אי תשלום דמי שכירות, דהיינו לתקופה של 7 שנים לאחור מיום הגשת התביעה.

למעט התביעה משנת 2017 שנזנחה, התובעות לא המציאו כל מכתב דרישה לנתבע לשלם את דמי השכירות המוגנים, ושמרו על "דממת אלחוט" תביעת התובעות נגד הנתבע: ביום 22.10.19 הגישו התובעות את תביעתן המקורית נגד הנתבע ובו עתרו לבית המשפט ליתן פסק דין לפינוי נגד הנתבע מהדירה וכן לחייב אותו לשלם להן את הסך 36,000 ₪ כפי שהוסכם על ידו עת הוגשה התביעה בשנת 2017 (יש לציין כי מדובר בגירסה עובדתית מתפתחת, שכן בתביעה משנת 2017 טענו התובעות שמדובר בהערכה של דמי שכירות ולא בהסכמה על דמי השכירות).

אין לנתבע קבלות על כך כי לא רצה לריב עם הזפת על תוספת תשלום מע"מ. הוצאה במשך 17 שנה בגין האיטום הגיעה לסך 11,200 ₪; כל מספר חודשים יש צורך להביא ביובית לפתיחת סתימות ביוב בצנרת הישנה של הבניין בסכום שנע בין 400 ל-500 ₪ פעמיים בשנה, אשר שולמו ללא קבלה עקב חוסר רצון לריב עם בעלי הביובית לעניין המע"מ. ההוצאה שהוציא הנתבע בקשר לביובית במשך כ- 17 שנים מגיע לסך של כ-15,000 ₪; הנתבע החזיק שני נכסים בתחום שיפוטה של עריית רמלה, האחד נכס של העסק והשני הדירה המושכרת.

...

בכתב ההגנה טען הנתבע שיש לדחות את תביעת התובעות מהסיבות כדלקמן: הנתבעת ורעייתו המנוחה רכשו את זכויות הדיירות המוגנת בדירה מאת חב' רמלוד.

גם אם יש עילת פינוי נגד הנתבע, סבור אני שיש מלוא ההצדקה ליתן לנתבע סעד מן היושר ולא להורות על פינויו, מהסיבות כדלקמן: מההליכים השונים אותם סרנו לעיל, עולה שהתובעות עושות כל אשר לאל ידן לסלק את הנתבע מהדירה, לרבות תביעה שלא כדין לדמי שכירות העולים כמה מונים על שכר הדירה המוגן; מהדיון בבקשה לצו מניעה זמני עולה בבירור שהתובעות מנסות להאשים את הנתבע במעשים שעושים דיירים אחרים בבניין; התובעות הסתירו מבית המשפט מסמכים רלוונטיים רבים אשר מצויים בידיהן, כך שבית המשפט אינו יודע את האמת לאמיתה בשלמותה; התובעות לא צירפו אפילו קבלה אחת ששלחו לנתבע עבור תשלום דמי שכירות, למרות הודאתן שהנתבע שילם להן דמי שכירות עבור 14 חודשים; התובעות לא מילאו חובתן על פי חוק הגנת הדייר לבצע עבודות תחזוקה בבניין, עבודות אשר הנתבע נאלץ לעשותן.

מכל האמור לעיל, עולה שערך העבודות אותן ביצע הנתבע עבור התובעות או במקומן (ראה נספחים 4, 4א, ו-4ב לתצהיר הנתבע) עולה על דמי השכירות בסך 7,500 ₪ הנ"ל. לאור זאת איפוס ההתחשבנות בין הצדדים מהווה את הסעד מן הצדק בתיק זה. פיצול סעדים: לאור דחיית התביעה על כל חלקיה, אין מקום ליתן היתר לפיצול סעדים.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעות נגד הנתבע, ודוחה את הבקשה למתן היתר לפיצול סעדים.

בית משפט השלום ברמלה 21 פברואר 2024 ת"א 42601-02-19 אור ואח' נ' עירית רעננה ואח' בפני כב' השופט הבכיר זכריה ימיני תובעים 1.פרי אור 2.מאיר גד 3.מרסל מרגי 4.ענת חבושה 5.אירן פואלדי 6.סימון סימי יוסלזון 7.פולינה צייגר 8.צביה גורמיך 9.מוניק קויאטובסקי 10.**** קויאטובסקי 11.רבקה לוי 12.מייקל לוי 13.זקלין זודית סבן 14.אביבה אילון 15.ג'רמי ריימונד טויטו 16.יפעת באג'יו 17.שי באג'יו 18.אורית נחום 19.יעל גטניו 20.יצחק גטניו 21.אסתר שרוני 22.נועם שרוני 23.עופר גיא 24.בתיה בן צור 25.רון בן מיכאל 26.טלי בן מיכאל 27.מילו איזידור רוזנר 28.ג'רמי רנה משה אייש 29.אבי אבנר ברדוגו 30.שרון משה ברזילי 31.סוניה שרביט נתבעים 1.עירית רעננה 2.ועדה מקומית לתיכנון רעננה פסק-דין

בהתאם לסיכומי הצדדים השאלות השנויות במחלוקת הן: האם הנתבעות מחזיקות בשטח הפלישה באופן שיקנה לנתבעות זיקת הנאה לטובת הציבור על פי חוק המקרקעין? מה סכום דמי השמוש הראויים שעל הנתבעות לשלם לתובעים אם בית המשפט ימצא לנכון ששטח הפלישה אינו מהוה זיקת הנאה לציבור? דיון ומסקנות: המסגרת הנורטיבית לתביעה: בתביעה לפינוי ולסילוק יד על התובעים להביא בפני בית המשפט ראיה לזכות הבעלות וכן ראיה לשטח הפלישה.

מאחר והעדים העידו שלפני קבלת מפות המדידה של המודדים לא ידעו ששטח הפלישה שייך לבעלי הדירות, משמע מכך שהם טוענים טענת היתיישנות שלא מדעת, כפי שקובע סעיף 8 לחוק ההתיישנות, בו נאמר כי אם: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו." בסעיפים 53 ו-54 לפסק דינו בע"א 9308/06 היתייחס כב' השופט עמית לנקודה זו ואמר כי כאשר נעלמו העובדות לעניין ההתיישנות, אזי אין היזדמנות לבעל המקרקעין להיתנגד לשימוש שנעשה במקרקעין, כך שמירוץ ההתיישנות לא התחיל.

...

טענות הנתבעות בכתב ההגנה: בכתב ההגנה טענו הנתבעות שיש לדחות את תביעת התובעים מהסיבות כדלקמן: שטח החניה על חלק משטח התובעים וחלק גדול ממנו מצוי בשטח הדרך הציבורית; העירייה פעלה ברשות חברת רסקו שהקימה את הבניין; העירייה פעלה בהסכמת התובעים, כולם או חלקם, בהסכמה מכללא; קיימת זיקת הנאה לטובת הציבור מכוח שנים ללא התנגדות הבעלים, ואין לבטלה; סימון בכחול לבן אינו פוגע בתובעים אלא מיטיב עימם, ומכל מקום כל השימוש בשטח החניה לא פגע בתובעים ולא גרם להם לחסרון ממון; אין כל יריבות בין התובעים לבין הנתבעת 2, וסמכויות האכיפה של הוועדה המקומית מוגדרות בסעיף 203 לחוק התכנון והבנייה, והתובעים לא טוענים שמדובר בשימוש אסור, והסעד הכספי אינו מכוון כלפי הנתבעת 2.

אם יהיה חיוב במע"מ לסכום זה, יהיה על הנתבעת 1 להוציא חשבונית מס עצמית למע"מ, ולהעביר אליו את סכום המע"מ. סבור אני שהשמאי מטעם התובעים עשה חסד עם הנתבעות, שכן הוא לא לקח בחשבון את העובדה שהחניה בשטח הפלישה מותרת לכל תושבי רעננה גם בשעות שאין לשלם עליהם, ובכך נותנת העירייה שירות לתושבי העיר בשטח הפלישה על חשבון התובעים, ואת נתון זה לא לקח בחשבון בעת קביעת השמאות.

לאור האמור לעיל סבור אני שעל הנתבעת 1 לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, דמי שימוש ראויים בשטח הפלישה לתקופה של 7 שנים לאחור מיום הגשת התביעה בסך 877,751 ₪ (125,393 X 7) בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (18.2.2019) ועד ליום התשלום בפועל.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: על הנתבעות 1 ו-2 ועל כל הבאים מכוחם לפנות את שטח הפלישה בשטח 245 מ"ר המסומן בחוות דעתו של המודד רמזי קעואר (נספח 4 למוצגי התובעים), לסלק ידיהם ממנו ולמסרו לתובעים כשהוא נקי מכל אדם וחפץ, וזאת עד ליום 20.5.2024; על הנתבעת 1 לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, כדלקמן: את הסך 877,751 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (18.2.2019) ועד ליום התשלום בפועל; את הוצאות המשפט הכוללות את אגרת המשפט במלואה, שכר המומחה מטעמם בהתאם לסכום ששילמו לו עבור חוות הדעת, ושכר העדים מטעמם בהתאם להחלטות בית המשפט, הכל בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 70,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.