תביעה לפי חוק איסור לשון הרע בנוגע לפעולות כעו"ד

בית משפט השלום בנתניה ת"א 21178-05-20 שבטר בהר ציון נתניה בע"מ נ' צ'ורני לפני כבוד השופט אלי ברנד תובעת שבטר בהר ציון נתניה בע"מ ע"י ב"כ עו"ד סיגל גולדפרב נתבעת אולגה צ'ורני פסק-דין

לפני תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע" או "החוק") שענייינה מודעות ושלטים שתלתה הנתבעת, בעלת דירה בבניין שבנתה התובעת, במקומות שונים בבניין ובדירתה עליהם מופיעים קטעים מתוך חוות דעת מומחים המצביעים על ליקויים נטענים ברכוש המשותף בבניין (להלן: "הפרסומים").

בד בבד עם הפניות לתובעת ניסתה הנתבעת לגייס את דיירי הבניין לפעול בעיניין זה ללא הצלחה, ובאסיפת הדיירים שתועדה בפרוטוקול מיום 2.12.19 הוחלט כי לא תבוצע החלפת ריצוף של הלובי לאחר שהריצוף נבדק על ידי חברת "מודי" ולא נימצאו בו פגמים.

כיוון שקבעתי כי מדובר בהבעת דיעה חשוב להזכיר את ההנחיה הנורמאטיבית של בית המשפט העליון בדנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' יוסף קראוס, פ"ד נב(3) 1, 41 (1998) על פיה: "קיימים שני נתיבים מקבילים, עצמאיים, לצורך הזכאות להגנה על-פי חוק איסור לשון הרע. בגדריו של כל אחד מהם יצר המחוקק זיקה בין אופי הפירסום לבין רוחבה וגמישותה של ההגנה שממנה הוא נהנה: לפרסומים שאינם פרסומים עובדתיים ניתנה הגנה רחבה. לגבי אלה, די בכך שפרסום נעשה בתום-לב, באחת הנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק, כדי שתקום הגנה למפרסם. במסגרת זו, ההגנה על הפירסום אינה טעונה כל ראיה בדבר אמתותו. לעומת זאת, כאשר מדובר בפרסומים עובדתיים, הגישה היא נוקשה, והדין הוא כי על-מנת שפרסום יהיה מוגן, עליו להיות אמת ונידרש כי יהיה בו עניין צבורי." הנתבעת מיקדה טענותיה בהקשר של הגנת תום הלב בהוראה המצויה בסעיף 15(2) לחוק, וטענה כי הפירסום נעשה בתום לב בנסיבות בהן היחסים בינה לבין התובעת הטילו עליה חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פירסום.

...

לצורך העניין הנבחן עתה אין צורך לבחון האם פעלה הנתבעת כדין וכפי שהיה עליה לפעול אלא האם פעלה בתום לב, וכאשר עליי לבחון האם על פי אמונתה וכוונתה נהגה באופן שאינו מצביע פוזיטיבית על העדר תום לב סבורני כי בשים לב לכך שלא קבלה ייעוץ משפטי ונוכח תחושות הפגיעה הקשות שלה כלפי התובעת ניתן לקבוע שאין מדובר במי שהתכוונה לפעול באופן בלתי סביר או בלתי חוקי, גם אם פעולתה בפועל היתה שלא כדין.

מאחר שקבלתי את טענות הנתבעת בדבר קיומן של הגנות ביחס לפרסומיה דין התביעה להדחות וככלל היה מקום לפסוק הוצאות לזכותה, אך בשים לב לכלל האמור לעיל ונוכח הוראת תקנה 152 לתקנות אני מוצא כי יש להעמיד את ההוצאות לטובתה על סכום מינורי.

סוף דבר נוכח כלל המפורט לעיל התביעה נדחית.

בית הדין האיזורי לעבודה תל אביב סע"ש 124-05-19 26 ספטמבר 2020 לפני: כב' השופטת כרמית פלד נציגת ציבור (עובדים) גב' אלינור ויינטרוב נציג ציבור (מעסיקים) מר זאב בירנבוים התובעים: 1. ועד עובדי רכבת ישראל 2. גילה אדרעי 3. גיל יצחק 4. ליאב אליהו ע"י ב"כ עוה"ד סיגל פעיל וזוהר גיפס הנתבעים: 1. אורי שריר 2. בועז הירש 3. רכבת ישראל בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד חיה ארמן, גליה קלינמן, הדר אלאור ניסני ורן פרץ החלטה

הועד נטול כשרות משפטית עצמאית המאפשרת לו לתבוע ולהיתבע, שכן הלכה היא כי כשרות משפטית מוקנית בהוראת חוק ואין בחוקת ההסתדרות ובתקנון ועדי עובדים (אשר בהם נקבע כי הועד הוא אורגן של ההסתדרות) כדי להקנות לועד מעמד זה. עוד נטען כי אף אם ייקבע שהוועד הנו אישיות משפטית, הרי שיש לקבוע כי לכל היותר מדובר באישיות משפטית המוגבלת למטרות ולתפקידים המוקנים לה בתקנון ועדי עובדים, לרבות ההגבלה המורה כי "ועד עובדים יפעל בעניינים הקשורים בתנאי העבודה של כל עובד ושל כלל העובדים וכן יטפל בנושאי פרט ויפעל לקידום רווחת העובדים". במקרה דנן לא ניתן לטעון, וממילא לא נטען בפועל, כי הועד מייצג את עובדי החברה או תובע בעיניינם.

טעם זה כשלעצמו מצדיק לדידנו מחיקת וועד העובדים כתובע בהליך זה שכל עילתו נוגעת לחוק איסור לשון הרע.

לטענת התובעים מנגד, עומדת למר יצחק ומר אליהו זכות תביעה מכוח סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט 1969 המקנה לבית הדין סמכות ייחודית לידון, בין היתר, בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעסיק או נושא משרה אצלו שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, ודי בטעם זה על מנת לדחות את בקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף.

...

עם זאת, איני מקבלת את טענת הנתבעים כי התובעים לא פירט ממי מהנתבעים נתבע סעד ביחס לכל פרסום פוגעני, שכן התובעים ציינו בסעיף 93 לכתב תביעתם כי "הנתבעים הם האחראים, ביחד ולחוד, במישרין ובעקיפין כלפי התובעים כמי שפרסמו את הפרסומים המהווים לשון הרע". לאחר ששקלנו את הטענות הגענו לכלל מסקנה כי אכן ראוי שיוגש כתב תביעה מתוקן, המפרט איזה פרסום מיוחס למי מהנתבעים ומכמת בבירור איזה סעד נתבע מכל אחד מהנתבעים.

הדברים נכונים מקל וחומר בהתחשב בכך שממילא מצאנו מקום להורות לתובעים להגיש כתב תביעה מתוקן, שאינו כולל את הוועד כתובע.

סוף דבר - מהטעמים המפורטים לעיל הבקשה מתקבלת בחלקה.

בית משפט השלום בצפת ת"א 58844-01-16 מועצה מקומית מג'דל שמס ואח' נ' ג'והרי ואח' בפני כבוד השופטת מיכל ברלינר לוי תובעים 1.מועצה מקומית מג'דל שמס 2.דולאן אבו סאלח 3.ראסם אבו קנאה 4.חסן מחמוד 5.כרמי חלבי על ידי בא כוח עו"ד וסים אבו חיה נתבעים 1.יחיא ג'והרי 2.חמד עוידאת על ידי בא כוח עו"ד יחיא ג'והרי פסק דין

לפני תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), בגין פרסומים ברשת החברתית פייסבוק (להלן: "פייסבוק").

המבחן שגובש בפסיקה באשר לאופן בו יפורש הפירסום, על מנת לקבוע אם יש בו משום לשון הרע, הוא המבחן האובייקטיבי, קרי: לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר.

הדברים אמורים גם בהנתן שפרסום החורג מתפוצת הנמענים שכלפיהם קמה החובה, לא יוכל לזכות להגנה לפי סעיף 15(2) לחוק (ראו דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (18/9/14) עמ' 30; שנהר, בעמ' 266-265); ראו סעיף 16(ב)(3) לחוק לפיו, ייחשב המפרסם כמי שפעל בחוסר תום לב אם הוא התכוון על ידי הפירסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15 (דנ"א 2121/12 דיין הנ"ל, עמ' 42); משלא ננקטו אמצעים סבירים להווכח אם הפירסום הוא אמת אם לאו כעולה מעדות הנתבעים בפני.

...

בו ביום פרסם הנתבע 1 בדף הפייסבוק שלו את הפרסום הראשון המהווה על פי הנטען לשון הרע: "היום 6.12.15, הגשתי עתירה לבג"ץ בשם מרשי הפרסומאי אחמד עוידאת נגד משרד הפנים והמועצה המקומית מג'דל שמס. וממה שנטען בעתירה, ראשית פיזור מועצה מקומית מג'דל שמס ופיטורי ראש המועצה וחבריה כולם, והוצאת צו מיידי המונע מראש המועצה לעשות שימוש בסמכויותיו, ולא לאפשר לו להתקשר עם כל גורם או חברה, ולמנוע ממנו לפרסם כל מכרז, בהתאם לטיעוני מרשי, קיימת שם מעילה בכסף הציבורי בסך 35 מליון שקל לא ידוע מה עלה בגורלם ואיפה כסף זה מבלה את החורף. והוסיף מרשי כי מועצה זו פרויקט פרטי לתובע 2, ולמספר אנשים מחבריו. האמת לאחר שעיינתי במסמכים נתגלו גניבת כספים במיליוני שקלים ע"י מועצה זו " כולם כמובן לא מחריג מהם אף אחד" והיותר חשוב מנושאים אלו, הוא תיק הרווחה אשר יישאר שמור אם העניינים יקרו בטבעיות, אך אם יתברר כי המועצה והמשתייכים לה ינסו לשחק בתיק הרווחה, אז תיק זה ייפתח ובעל העניין מבין אותי, ההקלטות הקשורות לאחד מעורכי הדין של המועצה כשהוא מציע שוחד, תוגש יחד עם עשרות תמונות ב הגושרים.

סוף דבר אשר על כן, דין התביעה - להתקבל.

כמו כן, ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד, לתובעים, יחד ולחוד, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪ שישולמו אף הם תוך 30 ימים מהיום.

בשים לב לחלוף הזמן ממועד הפרסומים, לא ראיתי לנכון להיעתר לסעד הנתבע שעניינו פרסום הודעת תיקון.

בית משפט השלום בקריות ת"א 73426-01-18 שריח ואח' נ' ח'ליפה ואח' תיק חצוני: לפני כבוד השופט מוחמד עלי תובעים 1. אמג'ד שריח 2. עלאא מחמוד ע"י עו"ד ס' וקים נתבעים 1. אלי ח'ליפה ע"י עו"ד א' מנחם 2. שמעון קציר 3. שאדי ח'לול (התביעה נמחקה) פסק דין

בגדרי תביעתם בהליך זה עותרים התובעים לפצוי מן הנתבעים בגין פירסום לשון הרע, לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק או חוק איסור לשון הרע).

במהלך הדיונים בהליך זה, עוררתי אפשרות לאיחוד התובענות, אך למרבה הצער הצדדים לא פעלו בעיניין זה (ראו פרוטוקול מיום 9.11.2020).

ככל שהנתבע יימצא אחראי לפירסום, יהא צורך לידון בשאלה שנייה נוספת – האם לנתבע עומדת הגנת אמת בפירסום הקבועה בסעיף 14 לחוק? מובן מאליו כי השאלה השנייה מניחה שהפירסום מהוה פירסום לשון הרע, שכן אם אין המדובר בפירסום לשון הרע אין צורך לידון בהגנה (ראו לגבי שלבי הדיון בעילה לפי חוק איסור לשון הרע – ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין, פסקה 6 לפסק דינו של כב' השופט עמית (פורסם בנבו, 8.2.2012)).

...

כמו כן, אני מחייב את נתבע 1 לשלם לכל אחד מן התובעים הוצאות בסך 2,500 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,500 ₪ (לכל אחד מן התובעים).

40.2 אני מחייב את נתבע 2 לשלם לכל אחד מן התובעים סך של 20,000 ₪.

כמו כן, אני מחייב את נתבע 2 לשלם לכל אחד מן התובעים הוצאות בסך 1,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,500 (לכל אחד מן התובעים).

בעיניין ד"ר סרחאן, הנתבע מתבסס על תימלול הקלטת שיחה אשר נערכה בין התובע לבין ד"ר סרחאן, שם, להבנתו, התובע מאשר שקיימת התארגנות של גורמים שמתכוונים להגיש תלונה נגד הנתבע והם נפגשו אצל עורך דין במטרה לתאם פעולה ולהשיג "הוכחות" נגד הנתבע.

הנתבע אף חוזר על כך שהוא מאמין בלב שלם באמיתות הפרסומים וכי פעל בהיתנדבות מטעם העמותה בעת ביצוע הפרסומים, ועל כן נזקפת לו ההקלה הקבוע בסעיף 19(2) לחוק איסור לשון הרע.

עד כאן הדיון בחוק איסור לשון הרע, שהיה החיקוק העקרי אשר בבסיס התביעה, בבסיס ההגנה, ואשר לגביו הוגשו עיקר הראיות והתקיימו דיוני ההוכחות.

אפנה בהקשר זה שוב לעניין עזור, שם הוגשה תביעה לפי חוק איסור לשון הרע במקביל לתביעה נזיקית, ונפסק פיצוי כספי הן לפי חוק איסור לשון הרע והן לפי עוולת הרשלנות ונקבע כי הפצוי חופף, ובית המשפט העליון ציין (בסוף פסקה 5) כי "ממילא, מקומה הטבעי של הסוגיה שלפנינו הוא במסגרת הנורמאטיבית של דיני לשון הרע (וזאת מבלי להביע עמדה לגופו של עניין בדבר האפשרות להחיל את עוולת הרשלנות על המקרה דנן)" – והדברים יפים גם כאן.

...

לכן, לא אוכל לומר שהוכח שניתן ליישם סעיף זה בתביעה הנוכחית (וראו למסקנה דומה את ת"א (מחוזי ת"א) 31777-07-12 כהן נ' אזולאי, פסקה 23 (30.3.2015) ואת ת"א (שלום חי') 49160-12-10 גואטה נ' ביטון, פסקה 25 (9.8.2015)).

לגבי סעיף 3 – לא שוכנעתי שהוכחו יסודותיו של סעיף זה שכן לא בהכרח ניתן לראות בפרסומים ככאלו שנועדו "להכביד" על העסק של התובעים באופן שאליו מתייחס סעיף זה. בכל אופן, ואף אם היו מתקיימות העוולות לפי סעיפים 2 או 3, הרי שיש טעם של ממש בטענת ההגנה לגבי משמעותו של סעיף 12.

נוכח כל האמור מעלה במצטבר, אין צורך לדון בהוראות פקודת הנזיקין, במיוחד במקרה בו ההפניה היא לעוולות הסל, כגון עוולת הפרת החובה החקוקה כאשר הוגשה גם תביעה פרטנית לגבי כל העוולות הפרטיקולריות.