בפניי ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בעכו, שניתן ביום 11.8.20, מפי כב' השופטת א' טפטה – גרדי, במסגרתו נגזרו על המערער חודשיים מאסר על תנאי למשך 3 שנים, והתנאי שלא יעבור עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה או נהיגה בזמן פסילה, פסילה בפועל למשך 10 חודשים, פסילה על תנאי למשך 3 חודשים, קנס בסך 1,200 ₪ והתחייבות כספית ע"ס 2,500 ₪ למשך שנתיים.
ההליכים בבית משפט קמא;
כנגד המערער הוגש כתב אישום בבית משפט לתעבורה בעכו בגין נהיגה בזמן פסילה, עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת התעבורה"), נהיגה ברכב ללא תעודת ביטוח בתוקף, עבירה לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) התש"ל – 1970 ושימוש בטלפון בעת שהרכב נע שלא באמצעות מקרופון המותקן ברכב, עבירה לפי תקנה 28(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 (להלן: "תקנות התעבורה").
בית משפט קמא קבע שמיתחם הענישה בעבירות של נהיגה בפסילה יכול לנוע ממאסר מותנה, בנסיבות מקילות (נהיגה בפסילה בפעם הראשונה ועבר תעבורתי שאינו מכביד, או סכויי שקום ברורים), ועד שנת מאסר בפועל, במקרה שמדובר בעבירה חוזרת ונשנית או עבר תעבורתי מכביד.
להמחשת האמור לעיל יפים הדברים הבאים, כפי שנאמרו ברע"פ 3878/05 יעקב בנגוזי נ' מדינת ישראל ( 26.05.2005):
"העבירה אותה עבר המבקש היא חמורה ויש לבטא את חומרתה בענישה מרתיעה. נהיגה בכבישי הארץ בזמן פסילת רישיון טומנת בחובה סיכונים רבים לבטחונם של נוסעים ברכב והולכי רגל. יתר על כן, ולא פחות מכך, היא משקפת היתייחסות של ביזוי החוק וצוי בית המשפט. עניינו של המבקש חמור פי כמה, נוכח העובדה שנהיגתו במצב של פסילת רישיונו נעשתה בעת שהיה תלוי נגדו מאסר על תנאי של 12 חודשים בגין עבירה קודמת של נהיגה בזמן פסילת רישיון. בנסיבות אלה, אין צורך בחיזוק נוסף למסקנה המתבקשת כי מדובר במערער המזלזל זילזול עמוק בחוק, בצוי בית המשפט, ובחובתו הבסיסית לקיים את הכללים שהחברה קבעה להבטחת חייהם ושלומם של בני הציבור".
לא מצאתי כי בית משפט קמא טעה בקביעת מיתחם העונש ההולם שכן הענישה המקובלת לעבירה של נהיגה בזמן פסילה חייבת לבטא את משקלם של הערכים המוגנים שהופרו וכן להעביר מסר תקיף ומרתיע מפני ביצועה.
לא הוכח בפני בית משפט קמא וגם לא בפניי נוהג לפיו מערך התביעות הבחין בין פסילה על ידי משרד הרשוי לבין פסילה על ידי בית המשפט, טענה זו נטענה ללא כל תימוכין, ככל שקיים הבדל, ההבדל נוגע לרמת המודעות ביחס לקיומה של הפסילה, נתון זה יש לבחון אותו בבירור ראיות אך מקום שבו המערער הודה שהוא מודע לקיומה של הפסילה על ידי רשות הרשוי, אין כל הבדל בחומרת ביצוע העבירה הנובע מזהות המקור שהטיל את הפסילה.
...
להמחשת האמור לעיל יפים הדברים הבאים, כפי שנאמרו ברע"פ 3878/05 יעקב בנגוזי נ' מדינת ישראל ( 26.05.2005):
"העבירה אותה עבר המבקש היא חמורה ויש לבטא את חומרתה בענישה מרתיעה. נהיגה בכבישי הארץ בזמן פסילת רישיון טומנת בחובה סיכונים רבים לביטחונם של נוסעים ברכב והולכי רגל. יתר על כן, ולא פחות מכך, היא משקפת התייחסות של ביזוי החוק וצווי בית המשפט. עניינו של המבקש חמור פי כמה, נוכח העובדה שנהיגתו במצב של פסילת רישיונו נעשתה בעת שהיה תלוי נגדו מאסר על תנאי של 12 חודשים בגין עבירה קודמת של נהיגה בזמן פסילת רישיון. בנסיבות אלה, אין צורך בחיזוק נוסף למסקנה המתבקשת כי מדובר במערער המזלזל זלזול עמוק בחוק, בצווי בית המשפט, ובחובתו הבסיסית לקיים את הכללים שהחברה קבעה להבטחת חייהם ושלומם של בני הציבור".
לא מצאתי כי בית משפט קמא טעה בקביעת מתחם העונש ההולם שכן הענישה המקובלת לעבירה של נהיגה בזמן פסילה חייבת לבטא את משקלם של הערכים המוגנים שהופרו וכן להעביר מסר תקיף ומרתיע מפני ביצועה.
אין בידי לקבל טיעון זה, נהיגה בזמן פסילה היא נהיגה בזמן פסילה ולא משנה מי הגורם שהטיל את הפסילה.
אני סבור כי בית המשפט קמא הוציא תחת ידו פסק דין מנומק, שקול ואף התחשב בעובדה שמדובר בעבירה ראשונה מסוגה ולא מיצה את מלוא חומרת הדין והסתפק בהטלת מאסר על תנאי ורכיבי ענישה נוספים.
על כן, הערעור נדחה.
