תביעה לסעדים בגין חשיפת עבירות שחיתות ברשות ההגירה

כתב התביעה: טענות מירי לטענת מירי, במסגרת תפקידה כעורכת ומוציאה לאור של העתון, פירסמה בעבר מספר מכתבים ומאמרים שכתב כרמל, לרבות מאמר התוקף את החפ"ק. משקולי עריכה, ובשל חשש להיות חשופה לתביעות דיבה, בחרה מירי שלא לפרסם את המאמר במלואו.

ואולם, משהחל כרמל לפרסם כי היא נגועה בשחיתות, היתנהלות לא חוקית, חוסר יושר, ניגוד עניינים, עשיית רווח שלא ביושר – לא יכלה להבליג עוד.

"כוונת המפרסם" אינה נבחנת, "שהרי מטרת החוק היא למנוע פגיעה בנפגע ופגיעה שכזו עלולה להגרם בין אם הייתה מכוונת ובין אם לאו. מאותה סיבה לא ייחס בית המשפט חשיבות לדרך שבה הובן הפירסום על ידי הנפגע, וגם לא לדרך שבה הובן הפירסום בפועל על ידי מי שאליו הגיע הפירסום, שכן על פי הפסיקה נועדו העוולה והעבירה למנוע פירסום הפוגע בנפגע בעיני 'אדם סביר' כפי שזה ייתפס בעיני בית המשפט" (א. שנהר, עמ' 111).

בחינת השאלה האם הביטוי עולה כדי לשון הרע תיעשה בארבעה שלבים, אשר פורטו בסעיף 9 לפסק דינו של כב' הנשיא א' ברק בע"א 4534/02 לעיל: "ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (שנהר, בעמ' 109). בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק (השוו Price supra, at pp. 3-4). בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים. ודוק: "האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות" (פרשת אמר, בעמ' 520).

מירי אף שקלה להיתמודד לראשות הרשות המקומית בבחירות האחרונות לרשויות המקומיות, אולם בסופו של דבר חזרה בה מכוונתה זו. יחד עם זאת, איני סבורה כי בנסיבות העניין חוסים הביטויים, ולמצער חלקם, תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, הן משום שנוסחו כעובדות ולא כהבעת דיעה גרידא והן משום שלא שוכנעתי כי פורסמו בתום לב. התביעה הוגשה כנגד מספר פרסומים, הכוללים ביטויים שחומרתם שונה.

...

סוף דבר דין התביעה להתקבל ודין התביעה שכנגד – להידחות.

הנתבע ישלם לתובעת פיצויים בסכום כולל של 12,000 ₪.

כן ישלם הנתבע לתובעת הוצאותיה בסך 2,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪.

לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים הגישה התובעת תביעה זו לפיצויים לפי חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז-1997 (להלן- "חוק הגנה על עובדים"), פיצויים בגין העידר שימוע, פיצוי חלף מתן הודעה מוקדמת, הפרישי פצויי פיטורין ופיצויי הלנתם.

ביום 24.6.10 פנתה התובעת בכתב למבקר המדינה (דאז), השופט מיכה לינדנשטראוס, ובו טענה כי היא פוטרה מעבודתה "בשל חשיפתה של שחיתות חמורה במשרד הפנים... את פרטי השחיתות האמורה ויתר המידע הקשור בה העברתי לעובד משרדך, מר שמעון עמר בפגישה אותה קיימתי עימו אמש. על פי מה שהועבר לי, הרי שלאורן של הנסיבות האמורות הפיטורים אינם חוקיים ומשכך יש להשיבני, באופן מיידי לעבודה...". ביום 28.6.10 הגישה התובעת לנציבות תלונות הציבור תלונה על משרד הפנים.

עובד שהוכיח את תביעתו לפי חוק הגנה על עובדים יהא זכאי לסעדים הקבועים בסעיף 3(א) לחוק, בין היתר, פיצויים לדוגמה ללא הוכחת נזק (סעיף 3(א)(1) לחוק), צו מניעה או צו עשה לרבות צו המבטל את החלטת הפיטורין (סעיף 3(א)(2)).

התובעת ניצלה את כוח התלונה על מנת לקדם אינטרס אישי שלה והוא "סגירת חשבון" עם מר בניטה, על אף שאין מחלוקת כי מר בניטה אינו הגורם המוסמך להמליץ לשר להורות ליחידת האכיפה ברשות האוכלוסין וההגירה שלא לפעול לגירושו של עובד זר (אלא יועץ השר, מר שחר), עד למציאת עובד זר חלופי, וזאת תוך הסתמכות על מקרה בודד שבו נדחתה פניה של אזרח להמנע מגירושו של העובד הזר שלו (שגם לגביו לא סופקו מלוא הנתונים על ידי התובעת).

...

לעניין זה מקובלת עלינו גרסת הנתבעים לפיה, בפגישה זו טענה התובעת לראשונה כי מר בניטה מתנכל לה אישית ואולם התובעת לא העלתה כל טענה בדבר פיטורים על רקע חשיפת שחיתויות.

סוף דבר התביעה נדחית ברובה.

התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3 נדחית.

התובעת תשלם לנתבעים שכר טירחת עורך דין בסך 3,000 ₪.

המבקש הגיש תביעה כנגד המשיב ב-4/2021, בין השאר, לתשלום פיצוי בגין היתעמרות ועוגמת נפש וכן סעדים כספיים נוספים.

הפסיקה קבעה בעבר כי עדיף המשך העסקה בחוזה אישי על פני פיטורים עקב אי קבלת קביעות, וזאת אפילו אם אין הוראה חוקית שמאפשרת זאת (כאמור בדב"ע לג/9-2 רשות הנמלים – אפרים ענתבי, פד"ע ד' 449, בע' 454; דב"ע נג/3-135 רונן תמיר – עירית בת ים (8.2.1994)).

המבקש מעולם לא טען שהוא "חושף שחיתויות" ולא קיבל הגנה בגין כך, החוק אינו אוסר על ניוד עובד כזה, ובכל מקרה חלה היתיישנות על הטענה (מכתב התביעה עולות טענות על היתעמרות משנת 2017, סעיף 27 לכתב התביעה).

יובהר כי כל הכרעתנו להלן היא לכאורה בלבד ולצרכי הסעד הזמני.

כך נטען לראשונה בדיון ובסיכומים כי ניודו של המבקש סותר את סעיף 2 לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), תשנ"ז -1997 (להלן – "חוק ההגנה על עובדים"), דבר שיש בו משום הרחבת חזית, לה היתנגד המשיב.

...

לא מצאנו פגם בהליך עצמו.

משכך הבקשה נדחית.

המבקש ישלם למשיב 7,500 ₪ שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום, אם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל.

תביעה לסעדים שונים בהתאם לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז- 1997 (להלן – חוק הגנה על עובדים).

לכן קבע המבקר כי "על אף שנפל פגם בהתנהלות המתלונן בעיניין זה, אין באי ההתייצבות לבירורים בנסיבות האמורות כדי לבסס עילה מספקת לפיטורים". על יסוד דברים אלו קבע המבקר כי "בסופו של יום, לא עלה בידי הרשות להראות להנחת דעתי כי חשיפת מעשי השחיתות על ידי המתלונן לא עמדה בבסיס ההחלטה לפטרו. הרשות לא הצליחה לשכנע כי בבסיס החלטתה לזמן את המתלונן לשימוע עמדו רק שיקולים עינייניים וכבדי משקל...". אשר לסעד המתאים קבע המבקר תחילה שיש לתת לתובע צו הגנה.

ככל שמאמצים אלו לא ישאו פרי, ישולם לתובע פיצוי בסכום השווה ל-24 חודשי משכורת וזאת "בנוסף על כל תשלום המגיע למר ירושלמי בגין סיום עבודתו ברשות האוכלוסין וההגירה, ובכלל זה פצויי פיטורים". המבקר קבע כי בין שיקוליו עמדו הטעמים הבאים: רשות ההגירה נקטה בצעדים להפסקת עבודתו של התובע בתגובה לחשיפת מעשי שחיתות על ידו.

בעוד שהתובע למד מפסקי דין שניתנו כי עובדים אחרים ברשות האוכלוסין עברו עבירות משמעתיות משמעותיות, הועמדו לדין משמעתי והורשעו, אך הם ממשיכים לעבוד בשירות המדינה ואף קיבלו שכר בזמן ההשעיה, התובע שילם מחיר כבד מבלי שעבר כל עבירה, רק מן הטעם שמילא חובתו בחשיפת שחיתויות.

...

סוגיית "ויסות כוח אדם" בשירות המדינה לא מוצתה בהליך שבפנינו ואולם, מבלי שאנו קובעים מסמרות בעניין - נראה כי מדובר באפיק שראוי להיבחן כמתאים למציאת שיבוץ חלופי לחושפי שחיתויות, אשר יכול לענות על קריאת הנציב כמצוטט לעיל, למציאת "מנגנון שיקנה לעובדי ציבור חושפי שחיתויות העדפה בקבלה לעבודה בכלל הגופים הציבוריים, ככל שמדובר במשרות פנויות שאותם עובדים ממלאים אחר תנאיהן", זאת בוודאי עת מדובר בעובד אשר הוכר על ידי המבקר כחושף שחיתויות.

בנסיבות שפורטו לעיל, בהינתן השיקולים שמנינו לכאן ולכאן, לנוכח העובדה כי התובע עדיין חפץ לחזור לעבודה בשירות המדינה ולאחר שלא מצאנו כי מכלול הנסיבות שבפנינו מצדיק או מאפשר מתן סעד של אכיפה, בדעתנו להורות בשלב זה למדינה להוסיף את התובע למאגר ויסות כוח אדם למשך תקופה של שישה חודשים.

סוף דבר על יסוד כלל האמור לעיל, אנו דוחים את הבקשה לאכוף את יחסי העבודה בכפוף למפורט לעיל.

בית דין איזורי לעבודה בתל אביב -יפו סע"ש 32949-03-17 03 דצמבר 2023 לפני: כב' השופטת מיכל נעים דיבנר נציגת ציבור (עובדים) – גב' סיגל רונן כץ נציג ציבור (מעסיקים) – מר עמוס הראלי התובע: אלי ירושלמי ע"י ב"כ עו"ד ערן גולן הנתבעת: מדינת ישראל – נציבות שירות המדינה/רשות האוכלוסין וההגירה ע"י ב"כ עו"ד יעל גנזר עוז – פרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי) פסק דין (משלים)

בפסק הדין החלקי שניתן בתיק ביום 23.3.2023 סקרנו את ההשתלשלות העובדתית הרלוואנטית לתביעה שלפנינו, אשר עניינה טענות התובע כי פוטר מעבודתו על רקע הגשת תלונה לנציב תלונות הציבור (להלן – הנציב) ולפיכך הוא עותר לסעדים מכוח חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז- 1997 (להלן – חוק הגנה על עובדים).

בתביעה שלפנינו עתר התובע לסעדים הבאים: צו עשה להחזרה לעבודה בשירות המדינה בתפקיד והתנאים אשר הולמים את השכלתו מעמדו כישוריו וניסיונו של התובע ולחלופין פיצוי בגין הפסדי שכר עתידיים בסך 400,000 ש"ח. סיווג התשלום שנפסק על ידי המבקר כפצוי מיוחד, ולא כשכר, וכן השלמת הפצוי שנפסק על ידי המבקר בסך נוסף של 220,000 ש"ח. פיצוי מכוח חוק הגנה על עובדים בסך 569,000 ש"ח. פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 400,000 ש"ח. במסגרת פסק הדין החלקי בחנו תחילה את סעד האכיפה שבקש התובע ועמדנו על כך שמחד גיסא נודעת חשיבות רבה לשמירה על מקום עבודתו של עובד הפועל לחשיפת שחיתויות, זאת על מנת לקדם את האנטרס הצבורי לעודד עובדים לחשוף מעשים הפוגעים בטוהר המידה ובמנהל התקין ומאידך גיסא סברנו כי האכיפה אינה ישימה בנסיבות העניין, שכן התובע עתר לחייב את הנתבעת לשבצו בתפקיד אחר, הכל מן הטעמים שמנינו בסעיף 69 לפסק הדין החלקי.

בתוך כך נזכיר כי פרק הזמן בו היה התובע בביתו מבלי שחזר לעבודה הנו שווה בקירוב לפרק הזמן בו עבד בפועל ברשות עד אז (כשלוש שנים) ואין זה סביר בעינינו שעובד יחליט על דעת עצמו שאינו מתייצב לעבודה למשך פרק זמן כה ממושך, מבלי שייתן לכך הסבר משמעותי, ובדיעבד ידרוש שכר עבור תקופה זו. ניתן להבין את רגשותיו המעורבים של עובד אשר פעל לשם חשיפת שחיתויות, סבל היתנכלות, ואז הוצע לו לחזור לעבודה.

יחד עם זאת, איננו סבורים כי הנסיבות שלפנינו מעידות על חומרת יתרה, ביחס להיתנכלות עקב חשיפת שחיתויות.

...

לפיכך, אנו סבורים כי הפיצוי שנפסק על ידי הנציב, אף שהוא מתבטא בכפולה של משכורות, נועד למעשה לפצות את התובע על עוגמת הנפש שחווה עקב ההתנכלות כנגדו ועקב פיטוריו, זאת בשים לב למשך הזמן בו לא עבד.

לנוכח הסכום שנפסק (מעל 200,000 ש"ח בערכי ברוטו לפי תצהירה של גב' קרן שרון); בשים לב לסכומים שנפסקו במקרים קיצוניים יותר של התעמרות בעבודה, בין היתר על רקע וותק ממושך של העובד במקום העבודה, שלא כבענייננו (לדוגמא בע"ע (ארצי) 21394-02-21 יצחק חקמון – מדינת ישראל (6.9.2022)); ולנוכח העובדה כי ההתנכלות בעניינו של התובע הסתיימה בניסיון להחזירו לעבודה תוך קבלת הגנה מהנציב, אינני מוצאים הצדקה לפסוק לתובע סכום נוסף בראש נזק זה. פיצוי לדוגמא כאמור, בחוק הגנה על עובדים נקבע כי בית הדין לעבודה מוסמך לפסוק פיצוי לדוגמא בסך שלא יעלה על 50,000 ש"ח [נכון למועד תיקון 2 לחוק (26.5.2008)], היינו 64,270 ש"ח נכון להיום, או על 500,000 ש"ח "בשל חומרת ההפרה או נסיבות הנוגעות להפרה, לרבות התנהגות המפר או היותה הפרה חוזרת". פיצוי לדוגמא הינו בעל פן עונשי הרתעתי ואנו סבורים כי יש מקום לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי לדוגמא, לנוכח החומרה בה אנו רואים את תוצאת הדברים – סיום עבודתו של התובע על רקע ניסיון לחשוף שחיתויות.

לפיכך, ותוך שנתנו דעתנו לפיצוי שנפסק לתובע על ידי הנציב, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי לדוגמא בסך 64,270 ש"ח וזאת בנוסף לכל תשלום ששולם לו. סוף דבר על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי נוסף בסך 64,270 ש"ח בתוך 30 ימים מהיום.