תביעה לסכום קצוב בגין אי תשלום דמי שכירות וריבית פיגורים

ואולם, ביום 24.12.12 נשלח אל התובע מכתב התראה מיום 20.12.12 במסגרתו ביקשה חברת הניהול באמצעות בא כוחה לגבות את החוב בסך 1,020 ₪ בגין אי תשלום דמי הניהול בעיניין הדירה מושא התביעה, וכן תשלום נוסף בסך 250 ₪ עבור שכר טירחת עורך דין.

מעבר לכך שהנתבעת טוענת כי שילמה את החוב במזומן, וכי התובע הגדיל את הנזק בכך שלא שילם בזמן ולחוב התווספו ריביות פיגורים ושכ"ט, לגופו של עניין היא טוענת כי מלכתחילה לא הייתה צריכה לשאת במלוא סכום ששולם לתיק ההוצאה לפועל משקרן החוב – סך של 1020 ₪ - כוללת סך של 300 ₪ שהם חוב של בעל הנכס ולא של השוכר.

זכות הקזוז מעוגנת בסעיף 53 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, לפיו : "חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקזוז בהודעה של צד אחד למישנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים." הלכה היא, כי לא די לטעון אודות נזקים וקיזוזם, אלא יש להצביע על סכומי כסף ספציפיים.

אכן, כפי שעולה מתדפיס החשבון של התובע נראה כי הופקד סכום של 4,300 (סכום שאינו משקף את חוב דמי השכירות במלואו) בחשבונו ביום 3.3.2016 אך משלא ידועה שעת ההפקדה וברי כי ההפקדות לא נרשמות באותו הרגע אלא בחלוף זמן מסוים, לא מצאתי כי יש בהודעה זו משום סתירה לטענות התובע משבאותו הרגע בו התכתב עם אחיה, לא בהכרח החשבון עודכן בהפקדת הסכום (וכדבריו – "כשראיתי שזה הופקד, הסכום הזה לא נתבע, אלא רק הפערים" – עמ' 11, ש' 30-31), ועל כן לא ניתן לבצע הכללה ביחס להתנהלותו בנוגע לתשלומים ששולמו לו. אל מול זאת, בהחלט ניתן ללמוד על היתנהלות הנתבעת בהתאם לדפי החשבון שהציגה והתשלומים החלקיים או באיחור ששולמו.

...

סוף דבר.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 32,700 ₪ בעבור דמי השכירות שלא שילמה ולכך יש להוסיף סך של 4122 ₪ בעבור רכיב דמי הניהול.

סך הכל תשלם הנתבעת לתובע סך של 42330 ₪, וזאת תוך 45 יום מהיום.

עוד טען הנתבע, כי מאחר שלא שילם את חשבונות החשמל, ניתקה חברת החשמל את אספקת החשמל לחנות, אולם לאחר שזה חובר מחדש, הגיעו על שמו חשבונות חשמל המתייחסים גם לתקופה שבה כבר לא שכר את החנות, ובגין כך, טען הנתבע, הגישה נגדו חברת החשמל תביעה על סכום קצוב ללישכת ההוצל"פ. לראיה הציג הנתבע את האזהרה בתיק ההוצל"פ, בצרוף התובענה על סכום קצוב (כיוון שהנתבע הביא עמו את מיסמכי המקור, הוגשה רק התובענה ולא כל תיק ההוצל"פ, ויתרת המסמכים הושבו לנתבע).

כך, לדוגמא, בחר הנתבע לכנות את העובדה שלא שילם לתובעת דמי שכירות עבור מחצית תקופת השכירות כ"סיטואציה שהתעכבתי עם התשלום" או כ"תקלה", וכן כינה "תקלה" את העובדה שהתובעת היתעקשה לקבל את מלוא דמי השכירות.

לא מצאתי לנכון, בנסיבות העניין, לצרף לסכום זה ריבית פיגורים כדרישת התובעת בכתב התביעה.

...

באשר לטענת הקיזוז של הנתבע לגבי לחשבון החשמל, אני קובעת כי זו נטענה בעלמא ולא הוכחה כדבעי וכנדרש.

מנגד, מקובלת עליי עדותה של התובעת, כי הנכס היה סגור ולא היתה בו צריכת חשמל.

סוף דבר אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 25,000 ₪.

לפני היתנגדות לבצוע תביעה על סכום קצוב בסך 32,843 ₪ בגין אי תשלום שכר דירה ע"י הנתבע.

נוכח ההסדר, החוב באוגדן התובעת "מתאפס", אך מאחר שהנתבע לא עמד בהסדר, לאחר שביום 10.10.16 חזרה הוראת הקבע, יתרת החוב בסך בנכוי הסכום ששולם עד לאותו מועד חוזר למערכת ומחויבות גם ריבית והצמדה.

בכל הנוגע לשוברים שצורפו להתנגדות, החיוב מחודש ינואר 2017 בסך 18,407 ₪, והחיוב מחודש 11/2016 בסך 2,581 ₪, בשוברים גופם מצוין כפי הבהרת המצהירה מטעם התובעת כי מדובר בחיובי פיגורים, דהיינו חיובים קודמים שלא שולמו, והם מופיעים בנוסף לחיוב השוטף.

משנמצא כי סך השוברים המשולמים שהציג הנתבע נמוך אף מהסכומים המשולמים המדווחים בפלטי התובעת, ומשלא נסתרו כאמור החיובים גופם, בהם מחוייב הנתבע, והמהוים דמי שכירות הנגבים כדין על פי קריטריונים קבועים, הרי שסכום התביעה הוכח ואין בפי הנתבע טענת הגנה ראויה.

...

לאחר ששקלתי בטענות הצדדים, שמעתי את העדויות לפני, ועיינתי בכל חומר הראיות שהוגש, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל ועל כן דין ההתנגדות להידחות, הכל כפי שיובהר להלן.

לאור האמור לעיל, התביעה מתקבלת וההתנגדות נדחית.

הנתבע ישלם הוצאות התובעת בסך 5,000 ₪.

עוד הודגש, כי את התמשכות ההליכים יש לזקוף לחובתה של שיר, וכי מכל מקום אין הגיון בהגבלת תקופת הריבית כך שתחול רק עד יום 1.7.2008, כאשר תביעת שיר הוגשה למעלה משבעה חודשים לאחר מועד זה. לבסוף נטען בהקשר זה, כי הפקדת הערבות הבנקאית אינה משנה במאומה את הנזק שצפוי היה להגרם לליגה בשל אי-תשלום חוב דמי השכירות, שכן בטוחה זו אינה בשליטת הליגה ולא היה ביכולתה לממשה.

אשר להפחתתו של פיצוי מוסכם עתי (כגון ריבית פיגורים, כבנסיבות דנן), נקבע בפסיקה כי במקרה שבו משך תקופת הפצוי חורגת במידה ניכרת מגבולות הנזק שניתן היה לראותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה, בידי בית המשפט הסמכות להתערב בשיעור הפיצויים, שכן הנחת המוצא היא כי הצדדים לא התכוונו ליצור פיצוי בסכום קצוב "ללא קץ וללא גבול" (ענין זאבי, בפיסקה 43, וראו גם: ע"א 4162/02 רנדור בע"מ נ' דרור מהנדסים (1990) בע"מ, פ"ד נח(4) 193, 203 (2004) (להלן: ענין רנדור); פרידמן וכהן כרך ד', בעמ' 692).

משך הזמן הרב מיום הפסקת תשלום דמי השכירות ועד ליום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי הביא לכך שהחיוב בריבית הפיגורים הכפיל כימעט את סכום קרן החוב של דמי השכירות, כך שסכום התביעה הכולל עמד, נכון ליום הגשת הסיכומים בבית המשפט המחוזי, על סך של כ-12,000,000 ש"ח. בהודעת העירעור מטעמה לא ציינה הליגה מה הסכום הנתבע על ידה או מהו לשיטתה אופן חישוב ריבית הפיגורים, וטעמיה עמה.

...

בסופו של דבר לא הבשיל המשא ומתן לכדי חוזה מחייב.

מסקנה זו מתחזקת נוכח התנהלותה של שיר: המשא ומתן הארוך שהתנהל בין שיר לליגה נכשל בשל חוסר יכולתם של הצדדים להגיע להסכמות בשתי סוגיות מרכזיות, שאחת מהן היא תשלום של הליגה לשיר בגין "מוניטין" בית החולים הקיים, כלומר דרישתה של שיר כי הליגה תשלם לה בתמורה להעברת בית החולים הגריאטרי הקיים לחברה המשותפת שתקום.

מטעמים אלו, יש לדחות את ערעורה של שיר גם בנוגע להתעשרות הליגה בגין בית החולים הגריאטרי הקיים.

סוף דבר הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלרון, בהסכמת השופטים נ' סולברג וג' קרא, לדחות את ערעור הליגה.

על כן, מקום בו החיקוק מתייחס לחיוב ארנונה גם למי שהוא מחזיק "באופן אחר" בנכס, כי אז ההליך כשיר להתברר במסגרת זו. הנכס ברחוב שד' בנימין 4 במכתב דרישה שצורף להתנגדות מיום 7.6.2018, מצוין כי סכום החוב הוא של 4900 ₪ לפני הצמדה וריבית בכל הנוגע לנכס בגודל של 15 מ"ר. כפי שקבעתי בהחלטתי בבקשת הרשות להיתגונן בתיק 58931-12-19, אם הכוונה היא שלאחר חישובי ריבית והצמדה הסכום הגיע לסך של 16,150 ₪, כי אז מקום בו הנתבע לא ידע כלל על הדרישות נגדו – בשים לב לכך שהתובעת שלחה את הודעות דרישת התשלום לרחוב שד' בנימין 4, שם חתם בנו על המצאת האזהרה (שאינו יכול לחתום עבור אביו משאינם מתגוררים ביחד בנכס אלא יש לשלוח במסירה אישית לאב לרחוב רבי עקיבא כפי שהוכח שמתגורר שם, עת האב לא היה רשום אצל התובעת כמחזיק הנכס בשד' בנימין 4) – הרי משאין המצאה כדין הן של האזהרה עת ניפתח תיק ההוצאה לפועל והן של דרישות התשלום, כי אז לא ניתן לחייב בריבית פיגורים והצמדה נוכח זאת אלא בסכום הקרן.

לאמור כי רשות המיסים כן מצאה לייחס את העוסק מורשה לאב הנתבע חרף הסכם השכירות שעל שם הבן משלפי תעודת עובד הציבור מען העוסק מבוסס על "הצהרתו העצמית של העוסק למע"מ. בטרם פתיחת תיקו של העוסק ורישומו, מתבקש העוסק להמציא מסמכים מאמתים את קיום עסקיו במען זה (חוזה שכירות/נסח טאבו המעיד על בעלותו בנכס המצוי במען המוצהר, טופס תשלום ארנונה לגבי הנכס המצוי במען המוצהר וכיוצ"ב" (הדגשה שלא במקור-א"מ); לא זאת בלבד, האב הנתבע הוא גם ערב לתשלום דמי השכירות ופעילות תקינה במושכר (ראו סעיף 16 להסכם השכירות עת מצוין מפורשות כי "יפקיד השוכר בידי המשכיר שטר חוב חתום על ידו, על ידי אביו של השוכר, מר מרדכי חן, ועל ידי אחיו...השטר יהיה ע"ס 83,000 ₪" לאמור כי עתה במסגרת אי תשלום דמי השכירות והפרת ההסכם לכאורה לפי התביעה, גם האב צפוי להיתבע ביחס לאותו מבנה, כך שטענת הנתבע כי יש לראות בתביעה לפינוי ובמכתבים בדבר הפרת הסכם השכירות כממוענים רק לבנו כהוכחה שהאב הנתבע אינו מחזיק, אין בה ממש כי אם הבן מוגבל באמצעים והמשכיר לא יכול להפרע ממנו ואין האב ערב מוגן כי אז הוא יכול לאחר התראה לשוכר לפנות לערב ללא צורך למיצוי הליכים; יתר על כן: בתביעה שהוגשה על ידי הנתבע נגד הבעלים הקודמים של המאפייה בה הוא מגדיר עצמו כבעלים של המאפייה ושמנוהלת על ידו ברחוב שד' בנימין 4 בנתניה ציין בסעיף 5 כי את המבנה בו פועלת המאפיה הוא שכור נכון לאותו מועד שהוגשה התביעה "ממר איטח מכלוף וזאת מכוח הסכם שכירות שנחתם בין התובע (הנתבע כאן, מר מרדכי חן-א"מ) למר איטח מכלוף ואשר עותק ממנו מצ"ב ומסומן ב' כחלק בלתי נפרד מכתב תביעה זה" (הדגשות שלא במקור-א"מ) עת לא ברור מהו אותו נספח ב' אולם כן ברור כי ייחס את הסכם השכירות אליו.

עם זאת, אני מוצאת מקום להעיר כי גם אם האב תבע בשנת 2009 את בעל המאפייה הקודם והודיע כי הוא מנהל את המאפייה ועל כן גם אם מבחינה מהותית הוא שימש כמחזיק לא רשום אולם ישנו צרכן רשום עד שנת 2017 הרי שלא ניתן לחייבו לאחור וטענת הערייה בסיכומיה כי האב לא טרח להודיע לעירייה כי הוא הפך למחזיק עם פתיחת העוסק מורשה בנגוד לסעיף 326 לפקודת העיריות אין בידי לקבל משלא עוסק המורשה הוא הופך את הנתבע למחזיק עת ישנו מחזיק השוכר את הנכס ולו הבן היה משלם, הרי שלעירייה כלל לא היה משנה שלבן אין עוסק מורשה משהארנונה היא בגין הנכס ולא בגין העסק אולם מקום בו לא משולמת הארנונה אז יש לשאול מיהו מחזיק לצורך התשלום (כך שאם השוכר לא משלם יש אפשרות למשל לחזור לבעל הנכס אולם מלכתחילה לא פונים לבעל הנכס עת השוכר שהוא הצרכן הרשום – משלם).

במכתב ההתראה לפני נקיטת הליכים משפטיים והגשה לבצוע של תביעה על סכום קצוב לפי הוראות סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967 מיום 7.6.2018 מדובר בתביעת ארנונה לשנת 2018 ש"סכומו הכולל מגיע לכדי 4900 ₪ לפני הצמדה וריבית וכן הוצאות מכתב זה" עת מדובר בנכס בשד' בנימין 4 גודל 15 מ"ר מספר 363460000(הבעלים איטח מכלוף תחת אותו הסכם שכירות).

אומנם בכתב יד מצוין ארנונה מתאריך 1.1.18 עד 31.12.18 16100 ₪ אולם מוצגים חובות עבר משנת 2009-2017 שלא נתבעו וברי כי אם מוגשת התביעה בשנת 2018 כי אז ישנה היתיישנות על חלק מהחובות ובודאי שהוי ממשי אם לא שולם כל סכום מהכניסה לעסק, ובכל אופן במכתב התראה מיום 23.5.2018 ההתייחסות לנכס ברחוב שד' בנימין לארנונה לשנת 2018 היא סך של 16100 לפני הצמדה וריבית ומדובר בנכס הנוסף באותו מקום 363460200.

...

על כן, אני קובעת כי בהתאם לרישומי העירייה שהוצגו, יש לקבל את התביעה בנוגע לנכס של 102 מ"ר ו-15 מ"ר החל מחודש יולי 2018.

יוער, כי לו בעניין חישובי הריבית במהלך השגה וערר תוך מיצוי מנהלי מעוכבים הריבית וההצמדה על להכרעה הסופית ומשם נמדדים עד התשלום הסופי (להבדיל ממקום בו נדחית ההשגה, נקודת חישוב הריבית וההצמדה היא מיום דרישת התשלום רטרואקטיבית), כי אז הייתה תחולה בהתאמה משנמנעה מהנתבע זכות ההשגה והערר המנהלית אלא רק דרך בית המשפט (ואף לא הוצעה לו הארכת מועד או עיכוב הליכים).

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 2000 ₪ הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 7000 ₪ (סכום שנקבע על בסיס מספר הישיבות בתיק, רמת ההכנה הנדרשת, היות ההליך בסדר דין מהיר עת מדובר בארבע תובענות שאוחדו אולם תחת הסכום הכולל של אלו שהתקבלו בסופו של יום והופחת בשל התנהלות הרשות כפי שהביע בית המשפט את מורת רוחו ובכל מקרה לא פחות משכה"ט המינימלי בהתאם לתקנה 153 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.