תביעה לסילוק מפגעים, פתרון ניקוז ופיצוי בגין ירידת ערך

לאור האמור טענה המועצה, כי גם תביעתו השניה של התובע למתן צו עשה לסילוק המשאבה אמורה להיות מופנית לתאגיד ולא כלפיה וכי בכל מקרה התביעה לצוו עשה אינה בסמכות עניינית של בית משפט זה. כבר עתה אבהיר כי משהסכימו הצדדים לאיחוד התביעות ולא חזרו על טענת העידר הסמכות בסיכומיהם זנחו את הטענה להעדר סמכות.

ראה בעיניין זה ע"א 9413/03 אלנקוה נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה ירושלים: "במצב דברים שבו הארוע העוולתי, הכולל מרכיב נזק, הוא ארוע מתמשך המוליד עילת תביעה בזו אחר זו, הכלל הוא כי כל עוד נמשך המצב הפוגעני המתמשך, אין התובענה חסומה, ככל שהיא מתייחסת לעילות תביעה שקמו בזו אחר זו ואשר מבחינת מועד הווצרותן ועד להגשת התביעה מצויות עדיין בתוך תחומי תקופת ההתיישנות. כך הוא הדין, גם אם מעשי העוולה הראשונים מצויים כבר מחוץ לתקופת ההתיישנות". אינני מוצאת להתעמק בשאלה האם התביעה לפצוי בגין ירידת ערך היתיישנה.

בהערת אגב אציין כי טוב עשה התובע שחזר בו התובע מתביעתו לפצוי בגין ירידת ערך שכן, אף שחוות הדעת שהגיש התובע אינה ראיה בתיק, הרי המומחה מטעמו של התובע היתייחס להפסדים בגין הפחתה בשיעור דמי השכירות שניתן היה לגבות ב- 6 השנים האחרונות ולהפסדים בגין ירידה בתמורת הנכס אילו היה נמכר, תוך הנחה שהבעיה תבוא על פיתרונה תוך שנתיים.

בנקל יכול היה התובע לבקש מהמומחה שיתייחס לטענתו כאילו גם כיום זורם ביוב למערכת הנקוז לוואדי ולשאלה האם מדובר במטרד והאם למרות שמדובר במים זורמים, קיים מפגע ריח כתוצאה מזרימת ביוב שם. אולם, התובע לא עשה כן. אם לא די באמור, הרי גם מהעובדה שבשני כתבי התביעה כלל לא היתייחס התובע לטענה בדבר זרימת ביוב מקוו הנקוז לנחל בוואדי (אלא רק טען לגלישת ביוב מהבור לכוון הוואדי), ולא טען כלל למיטרד כתוצאה מהזרימה בנחל ואף בחוות הדעת שהגיש אין כל היתייחסות לטענה זו, ניתן ללמוד כי לא זה היה המיטרד בגינו הוגשה התביעה.

...

כאמור כפי שפורט לעיל, שוכנעתי כי התאגיד נקט אמצעים סבירים כדי להקטין את הנזק ככל האפשר ולפיכך לא התקיים מטרד (ראה סעיף 48 ב' לפקודה).

בנוסף, העלאת הטענה ע"י המועצה (אשר רק כנגדה מצאתי לקבל את התביעה),לאחר שעוד בשנת 2000 ראתה בתובע גורם רלוונטי ודאגה ליידע אותו על בניית הבור ולהבטיחו כי מדובר במצב זמני ונציגיה אף היו במהלך השנים בקשר עם התובע בעניין ולא העלו כלפיו כל טענה בעניין בנייתו –העלאת הטענה בנסיבות אלו, הינה חסרת תום לב. לאור כל האמור, אין מקום למתן צו עשה שכן לא הוכח קיומו של מטרד כיום ואני דוחה התביעות בעניין זה. לעניין התביעה הכספית: אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 2.

אני מקבלת את התביעה כנגד נתבעת 1 ומחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובע פיצוי בסך של 22,000 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה מהמטרדים מהם סבל במהלך השנים כתוצאה מגלישת מי ביוב.

התובע המשיך לפנות לנתבעת בדרישה לסילוק המפגע, ובתאריך 14.3.17 הותקנה על ידי הנתבעת מתחת למקום הדליפה קופסת דיקט שבתחתיתה לוח פח עם צנור דק, האמור להעביר את המים הדולפים לרצפת חניה אחרת.

לטענת התובע קיים קשר עובדתי בין שתי הדליפות, אחת שהתגלתה לאחר מסירת הדירה, והשניה משנת 2016, לאחר שהועבר צנור ביוב, כאשר בשני המקרים הדליפות הן מניקוז מי גשם ומי השקיה מהשטחים שמעל לגג החניה אל תוך החניה.

באשר לשאלת הנזק שניגרם לתובע, התובע ביקש לתקן את ראשי הנזק, לעומת התביעה המקורית, והוסיף ראש נזק של ירידת ערך של שווי הנכס בסך 10,000 ₪, והעמיד את הפצוי בגין עוגמת נפש על סך 10,000 ₪.

על כן, לאור העובדה כי במשך כשנה וחצי עד להגשת התביעה אני קובעת כי התובע נאלץ להשקיע זמן רב ומאמץ בניסיון ליפתור את בעיית הרטיבות ובגין ראש נזק זה הוא זכאי, על דרך האומדנא, לפצוי בסך 3,000 ₪.

...

לטענת התובע, הפגיעות בפגוש נגרמו כתוצאה מתמרונים שעשה בעת כניסה לחניה, על מנת להחנות רכב באופן שהדליפה לא תפגע בו. סבורני, כי אין מקום לחייב את הנתבעת לשאת בהוצאה זו של התובע.

סוך דבר, הנתבעת תשלם לתובע סך 8,000 ₪ תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, אם לא, יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בסך 3,219 ₪ (סכום זה כולל הוצאות של התובע בסך 1,989 ₪ בגין חוות דעת מומחה שהגיש לבית המשפט להוכחת מקור הרטיבות (בהתאם לקבלות שהגיש), אשר הובילו את הנתבעת להסכים לבצע את התיקון כפי שנדרש על ידי התובע.

מספר שנים לאחר שהחלו להתגורר בביתם, פנו התובעים אל הנתבעת בטענה כי תעלת הנקוז גורמת להם מיטרד, כאשר בעונת הגשמים, התעלה עולה על גדותיה בשל סתימות בנקוז, ובכך גורמת לזיהום ופסולת בחצר התובעים והדבר אף מהוה מפגע בטיחותי.

בעיניין זה הגישו התובעים חוות דעת (ת/3) של שמאי מטעמם, מר אושרי ברק, אשר העריך את ירידת ערך המקרקעין בסך של 336,000 ₪ וזאת בגין "אי סחירות, מיטרד תעלת הנקוז" (עמ' 12 בחוות הדעת).

באשר לנזקים הנתבעים (למבנה, ירידת ערך ועוד) אף הם לא התיישנו, שכן לטענת התובעים עילות התביעה בעיניין זה "נולדות מדי שנה בה עושה המועצה שימוש במקרקעי התובעים". עוד טענו התובעים, כי לאורך כל השנים הם ניסו להגיע להסדר עם הנתבעת, כאשר לא אחת הם סברו כי העניין יבוא על פיתרונו.

עמד על כך הנשיא שמגר בע"א 496/82 רוזן נ' סלונים [20]: "המסקנה, לפיה דורש הצדק את קיום החוזה, צריכה להתבסס על נסיבותיו של כל עניין ועניין, ועל-כן יש לבדוק את העובדות כדי ללמוד ולהסיק מהן, אם אכן זו המסקנה המתבקשת. לא בכל מקרה, בו ניתן רישיון ובעל הנכס מבקש לבטלו, דורש הצדק את המשך קיומו של הרישיון, ויש מקרים בהם ניתן, למשל, להסתפק בתשלום פיצויים, כפי שיש גם מקרים, בהם אין הצדק דורש אפילו את תשלומם של פיצויים כלשהם; אף הפוכו של הדבר הוא הנכון, היינו, יש נסיבות, בהן תשלום פיצויים בעקבות סילוק ידו של בעל הרישיון הוא דוקא שיכול לנגוד את תחושת הצדק" (רע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי, פ"ד נג(3) 151, 170- 171, ההדגשות לא במקור).

נזקים: כאמור התובעים טענו כי הם זכאים לפצוי בשל ירידת ערך המקרקעין; בגין ניזקי ההצפות, ועלות הבנייה שביצעו התובעים; ב"שווי טובת ההנאה/ זכיה של המועצה" מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, דין הטענה להדחות.

...

דין הטענה להידחות.

בענייננו, לא מצאתי לחייב את הנתבעת בהוצאות חוות הדעת של המומחים מר בוכניק ומר ברק, שכן לא שוכנעתי כי האמור בחוות דעתם היה בבחינת "עובדה שמן הראוי היה להודות בה". לאור כל האמור לעיל, אני פוסקת לתובעים הוצאות משפט בסך של 21,079 ₪.

סוף דבר התביעה, אם כן, מתקבלת בחלקה, בשים לב לאמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים את הסך של 117,570 ₪, בצירוף סך של 12,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, וכן בתוספת סך של 21,079 ₪ בגין הוצאות משפט.

הנטל על הטוען לסילוק תביעה מחמת שהוי הוא כבד ורב בנסיבות העניין.

מעבר לכך שכאמור, המדובר בעילה המתחדשת מדי שנה ועל כן אין כל שהוי, ודאי שלא ביחס לנזקים שנגרמו בתקופה הקרובה להגשת התביעה, אזי לא מצאתי כי המתנת התובע וניסיונותיו לקבל פיתרון בדרך של שלום מן הנתבעת, עולים כדי זניחת התביעה ואף לא מצאתי כי הנתבעת שינתה בדרך כלשהיא את מצבה לרעה לאורך השנים.

סמכות עניינית הנתבעת כפרה בסמכות בית המשפט להורות על הסרת המפגע וטענה כי הוראה שכזו יכולה להנתן אך ורק במסגרת עתירה מנהלית.

התובע העריך את נזקיו, נכון למועד חתימת התצהיר, כך בלשונו (ראו סעיף 19 לתצהיר) בסך של 80,000 ₪ והוסיף ועתר לפצוי בגין ירידת ערכה של החלקה בסך של 250,000 ₪.

האמור נכתב מעבר לצורך, שכן הנתבעת לא חזרה על טענה זו בסיכומיה ועל כן, המסקנה היא כי חזרה בה מטענה זו. התובע טען כי נגרם לו מיטרד לאור השנים, אולם בכתב התביעה, בסעיף 13 בו, לא עתר לפצוי בגין עוולה זו. יכול ואכן מתמלאים יסודותיה של עוולה זו, שכן עסקינן בהפרעה קבועה, חוזרת ונשנית, מזה תקופה ארוכה, אולם כאמור, משעה שלא נתבע כל סעד בגינה, אין צורך להרחיב היריעה בעיניין זה. מחוות דעת המומחה ובהתאם לניתוח הראיות וטענות הצדדים אשר הובא לעיל, המסקנה היא כי מיקום צנור הנקוז כאשר פתחו מוביל את מי הנקוז לחלקת התובע, גרם לתובע לנזק בדמות סחף אדמה במורדות החלקה.

...

מהו, אם כן, נזקו של התובע? הנתבעת טענה כי משעה שלא הוצגו קבלות ואף לא הובאו לעדות אנשי המקצוע שעבדו בחלקה בהוספת אדמה מדי שנה, המסקנה היא כי התובע כלל לא טרח למלא אדמה ובפועל, לא נגרם לא כל נזק, זולת זה בגינו כבר פוצה.

לאחר שבחנתי את הראיות שהוצגו בפניי, חרף העדר קבלות לתובע, אך בשים לב לקביעות המומחה ואף לתוכן עדותו של מהנדס המועצה, אני מוצאת לקבל את טענת התובע כי מדי שנה נאלץ להוציא כספים לצורך תיקון הנזק שנגרם לחלקתו כתוצאה מצינור הניקוז שהציבה הנתבעת.

יוצא כי הנתבעת תשלם לתובע 32,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בפניי תביעת שבוב, בגין פיצויים ששולמו ע"י התובעת לידי מר בן שבת חזי , הוא המבוטח של התובעת ונהג רכב המבוטח (להלן: "המבוטח"), בשל נזקים שנגרמו לרכב המבוטח מ.ר. 7900174, (להלן: "הרכב") , עקב כניסתו לשלולית מים ביום 11.11.12 ברח' משה שרת בקרית חיים.

בנוסף, התובעת טענה כי הנזקים ארעו בשל הפרת חובה חקוקה ו/או מחמת רשלנותה של הנתבעת לרבות, מאחר שהנתבעת לא דאגה לנקוז ראוי במקום, לא בדקה את תקינות ותחזוקת הכבישים, לא נערכה לכמויות חריגות של גשם, לא בדקה ולא תחזקה כנדרש את תשתית הנקוז, ולמרות שידעה או הייתה צריכה לדעת על קיומו של המפגע היתעלמה ועצמה עיניים, לא דאגה לסלק את המפגע, לא הציבה שלוט מתאים, לא סימנה ולא הזהירה מפני קיומו של המפגע, ולא עשתה את אשר הייתה חייבת לעשות כרשות מקומית האחראית לתקינותם ואחזקתם של הכבישים.

הנתבעת טענה כי, על מנת ליפתור את בעיית הנקוז ברחוב, הותקנה בו ,לפני מספר שנים, משאבה חשמלית שתפקידה לרוקן כל מספר שעות, את המים מהכביש.

בין היתר, בהסתברות שהנזק יתרחש וההוצאות הנדרשות למנוע אותו.כך בואר: "כידוע, החובה המוטלת על-פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עיקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת. אכן, ביסוד ההתרשלות מונח עיקרון הסבירות. השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא, אילו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. לעניין זה יש להיתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההיתנהגות שגרמה לנזק, ביכולת היחסית למנוע את הנזק וכיוצא בהם שיקולים המבטאים את רעיון האשמה והמבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנוקטם בנסיבות העניין." ראה: ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' ד"ר יעקב קרול, פ"ד נ(3) 784 .

מן הכלל אל הפרט אבחן עתה, ולאור הפסיקה לעיל, האם הנתבעת נקטה במאמצים שסביר לנקוט בהם בנסיבות העניין שבפניי? ובלשון אחרת, האם עמדה הנתבעת בחובת הזהירות הקונקרטית? הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי, ההצפה ארעה לאור כמות המשקעים הגדולה שירדה, והיותו של רח' משה שרת, הרחוב הנמוך ביותר באיזור.

...

הנתבעת גם לא דאגה לחסימת הכביש לפני שנתקעו כלי הרכב ובסופו של דבר נחסם הכביש לתנועה רק לאחר מכן, כפי שעולה מעדות מבוטח התובעת.

מכל האמור עולה כי הנתבעת לא נקטה אמצעים סבירים, אף שהיתה צריכה לנקוט בכאלה בנסיבות העניין ואני קובעת לכן כי הנתבעת התרשלה והתרשלותה היא שגרמה לנזק נשוא התביעה.

לאור כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעת 70% מהסך של 18,960 ₪ שהוא סכום התביעה ובנוסף עליה לשאת בהוצאות התביעה (אגרות ומסירות ושכר עדים) וכן בשכ"ט עו"ד לתובעת בסכום של 5,000 ₪.