תביעה לסילוק יד ממקרקעין לאחר תיקון טעות בפסק דין

בית המשפט המחוזי בירושלים ת"א 73092-01-20 לוי ואח' נ' מזכרת חכם יצחק כהן ע"ר 580309912 תיק חצוני: בפני כבוד השופטת דנה כהן-לקח תובעים 1. יצחק אלישע לוי 2. מרים קדוש 3. ניסים אלישע לוי 4. מיכאל לוי 5. דואן מיכאל לוי 6. ג'קי לי 7. מרסלה לוי פרייד 8. מוזס אלישע לוי 9. גוייס לוי כץ 10. רות בן עזרא 11. מרים בן עזרא 12. יעקב אחיהוד בוטבול 13. שמעון מזרחי 14. אברהם מזרחי 15. עזרא לוי 16. פרידה שנקר 17. מזל אופיר ע"כ ב"כ עו"ד אליהו ציגלר ועו"ד יונתן לוי בירותי נתבעת מזכרת חכם יצחק כהן ע"ר 580309912 ע"י ב"כ עו"ד יוסף בן דור בקשה למחיקה על הסף פסק דין

בהתאם לכך, נטען כי יש להורות על תיקון הרישום השגוי בפנקס השיטריות, באופן שיורשי המנוחה יירשמו כבעלי הזכויות בקרקע במקום הנתבעת.

מטעמי נוחות הדיון, אפתח בקבוצת התובעים השנייה, ולאחר מכן אתייחס לקבוצת התובעים הראשונה: בכל הנוגע לקבוצת התובעים השנייה – בכתב התביעה התובעים טענו כי הם יורשיה של המנוחה, וכי מכוח זכויותיה הנטענות של המנוחה בחלקה 55, יש לתקן את רישום הזכויות בפנקס השיטריות ולהעביר את הזכויות הרשומות מהנתבעת ליורשים.

דא עקא, הסעד המבוקש בתביעה שבכותרת אינו סעד של שמירה גרידא על מקרקעין (כדוגמת צו מניעה, צו איסור דיספוזיציה, צו לסילוק יד וכיוצ"ב).

הינה כי כן, מאחר שהסעד המבוקש בכתב התביעה הוא תיקון רישום זכויות בספרי המקרקעין (פס' 142 לכתב התביעה), הרי גם אם אניח לצורך הדיון בלבד כי התובעים צודקים בטענתם לגבי זכויות המנוחה בחלקות הנדונות, לא ניתן יהיה להורות על הסעד המבוקש על-ידם בלא שזהות היורשים תקבע תחילה בצו ירושה או בצו קיום צוואה.

בפרוטוקול הדיון מיום 27.12.2016 בתובענה הקודמת, נכתב מפיו של ב"כ התובעים כאן (שייצג את התובע 1 גם אז) בזו הלשון: "אני שומע את הערות בית המשפט...באשר לצורך לקיים את הצוואות בישראל...אני מקבל את המלצת בית המשפט כי התובענה תימחק על מנת שנוכל לתקן את הליקויים הקיימים כפי שצוינו וכל שיימצא לידרוש". בהתאם לכך, בסיום אותו דיון ניתן פסק-דין לפיו בהסכמת התובע 1 תובענתו הקודמת נמחקה, וזאת מחמת קשיים שנקבע כי יש צורך להסדירם בטרם תדון המחלוקת.

...

לאחר הגשת תגובה ותשובה ביחס לבקשת המחיקה על הסף, ניתנה ביום 5.8.2020 החלטתי במסגרתה קיבלתי חלק מטענותיה של הנתבעת, והוריתי על מחיקת הסעד הכספי שנכלל בכתב התביעה מלכתחילה, ועל מחיקת נתבעים 2-4 בהעדר יריבות בעניינם לאחר מחיקת הסעד הכספי.

שקלתי את טענות ב"כ התובעים ואין בידי לקבלן.

בהעדר צו ירושה או צו קיום צוואה תקף בישראל הקובע את זהות יורשי המנוח, המסקנה אליה באתי לגבי קבוצת התובעים השנייה, תקפה גם בעניינה של קבוצת התובעים הראשונה.

בפרוטוקול הדיון מיום 27.12.2016 בתובענה הקודמת, נכתב מפיו של ב"כ התובעים כאן (שייצג את התובע 1 גם אז) בזו הלשון: "אני שומע את הערות בית המשפט...באשר לצורך לקיים את הצוואות בישראל...אני מקבל את המלצת בית המשפט כי התובענה תימחק על מנת שנוכל לתקן את הליקויים הקיימים כפי שצוינו וכל שיימצא לדרוש". בהתאם לכך, בסיום אותו דיון ניתן פסק-דין לפיו בהסכמת התובע 1 תובענתו הקודמת נמחקה, וזאת מחמת קשיים שנקבע כי יש צורך להסדירם בטרם תידון המחלוקת.

אשר על כן, ונוכח הטעמים שפורטו, אני מורה על מחיקת התביעה שבכותרת.

רקע ביום 22/9/2016 נתתי פסק דין בתביעה לסילוק יד ממקרקעין שהוגשה על ידי המבקשות כנגד המשיב וכנגד נתבע נוסף (להלן: "פסק הדין", "התביעה", "המשיב", ו- "המבקשות", בהתאמה).

לעניין הגישה המקילה בתיקון פסק הדין, אפנה לדברי כב' השו' ש' לוין בד"נ 29/83 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' כהנקא, לט(4) 433 (1985): "נתאר לעצמנו מקרה, שבו ניתן פסק-דין שבו צוין מספר שגוי של גוש וחלקה בנוגע למקרקעין ששמשו נושא להתדיינות. בעל הדין, שזכה בהתדיינות, אינו שם לב לטעות, ובגלל העידר אפשרות לרשום את המקרקעין בלישכת רישום המקרקעין מונח פסק הדין כאבן שאין לה הופכן במשך שנים רבות. כעבור זמן רב כבר ניתן לממש את פסק הדין על-ידי רישום המקרקעין בשם התובע. הזוכה מבקש לממש את פסק הדין ומגלה את הטעות. הוא מבקש לתקן את פסק הדין. המשיב מיתנגד. הנח, שבית המשפט מאריך את המועד להגשת הבקשה על יסוד תקנה 528 לתקנות תשמ"ד. אפשר לטעון, שלפי נוסח סעיף 81 מוארך אוטומטית מועד העירעור על פסק הדין המקורי, למרות שניתן כבר לפני שנים רבות, ובעלי הדין כבר השלימו עמו ופעלו לפיו; אפשר שמנוסח סעיף 81 ניתן להעלות, במאמץ רב, גם כוונה אחרת, אך מהי כוונה זו, ומה הטעם להעמיד לפני בעלי דין פוטנציאליים מוקדי היתדיינות, שאין בהם כל צורך ? שלישית, מה טעם בכלל להגביל את המועד להגשת בקשת התיקון, אפילו כשהמדובר בעניינים טריויאליים, ומה ראה המחוקק לשנות את ההסדר הקיים, שפעל כהלכה מימים ימימה ?

...

אמנם בעניין מרדכי ובעניין בוכריס תוקן פסק דין שנתן תוקף להסכמות הצדדים ובענייננו מדובר בתיקון פסק הדין לגופו, אולם אני סבורה כי אין לכך כל נפקות ככל שמדובר בתיקון של טעות סופר, כפי שארחיב בהמשך.

מן הטעמים האמורים הגעתי לכלל מסקנה, שכל עוד סעיף 81 בעינו עומד, יש להקל על המבקש תיקון פסק-דין או החלטה אחרת בטיבו של ה"טעם המיוחד", הנדרש להארכת המועד לפי תקנה 528 לתקנות תשמ"ד, הרבה מעבר לפרשנות, שניתנה לדיבור זה בסוגיות אחרות; לאמור, כל אימת שהתיקון לא יגרום לבעל הדין המשיב עיוות דין, ויש למבקש הסבר מתקבל על הדעת למחדלו, ייטה בית המשפט לראות, שקיים "טעם מיוחד", המצדיק היעתרות לבקשה.

סוף דבר הבקשה מתקבלת.

בפני תובענה שבמקורה הוגשה גם לפינוי, סילוק יד והריסת מבנה במקרקעין, אך לאחר שניתן בה פסק דין חלקי בנושא הפינוי נותר הדיון בשאלת דמי השמוש הראויים בלבד.

בסופו של דבר, ולאחר שניתנה הסכמת הצדדים ולאחר מכן התקבלה בקשה לתיקון טעות סופר, קבע בית המשפט העליון ביום 18.4.12 כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל, וכי עם השבת סך מסוים לנתבע על ידי המועצה המקומית, לא יהיו לצדדים טענות נוספות בעיניין נשוא התובענה.

...

ראשית, בניגוד לתובעת אני סבור כי עסקינן בשאלה שבמומחיות שמאית, ולא בשאלה מה האחוז אותו גובה התובעת כדמי שימוש מפולשים על פי נוהל השמאי הממשלתי.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 53,300 ₪.

עוד אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

עניינה של החלטה זו בשאלה כלום יש לאפשר לתובעים לנהל תובענה לסילוק יד ממבנים שבנויים על קרקע שלטענתם הוחכרה להם (זו התובענה דנן), וזאת בשעה שהסכם החכירה הסתיים ולא חודש, והתובעים הגישו תובענה נפרדת נגד בעלת הקרקע שבה עתרו להצהיר שהם זכאים לחידוש החכירה ולרישומה? אקדים אחרית לראשית ואומר כי לטעמי התשובה על כך שלילית.

בקדם משפט מסכם, לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית, שאל בית המשפט את התובע 1, המייצג את עצמו, מספר שאלות שנועדו להבין את המסכת העובדתית, ובכלל זה את זהות התובעת שזכאית להחזיק בקרקע לשיטתו.

התובע ניצל את הזכות שניתנה לו. לדבריו, התביעה דנן היא תביעה להשבת החזקה מכוח סעיף 17 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, ואילו התביעה האחרת היא תביעה למתן פסק דין הצהרתי שעניינה הארכת/חידוש חוזה חכירה והיוונו ורישום זכויותיהם של התובעים בקרקע בחלקות 82, 98, 104.

סכום זה מביא בחשבון את היתנהלות התביעה לאורך ההיתדיינות (ראו למשל החלטות מיום 15.9.2020, 1.11.2020, את הבקשה התלויה ועומדת לתיקון זהות התובעת 2, שלמצער מעידה על טעות שהצריכה היתדיינות לוואי, וכן את ניסוח התצהיר באופן שהקשה להבחין בין הישויות המשפטיות השונות.

...

סוף דבר משיקולים אלה אני מוצא שאין מקום לנהל את התביעה דנן במקביל לתביעה הקניינית.

על כן אני מורה על מחיקתה מכוח הסמכות המוקנית לי בתקנה 41(א)(4) לתקנות סדר הדין האזרחי.

עוד אני מורה, מכוח סמכותי שבתקנה 41(ג), שתובענה חדשה באותה עילה, ככל שתוגש, תימשך מהשלב שבו נמחקה התביעה הנוכחית, בלא שיתאפשר למי מהצדדים לבצע "מקצה שיפורים" ראייתי כל עוד בית המשפט לא התיר זאת קודם לכן.

לבד מן הטעות, אין חולק כי בעקבות פסק הדין לא בוצע כל שינוי במירשם המקרקעין, וכי עד לשנת 1998, לא נרשם מאן דהוא כבעלים של חלקה 83; צוין אך זאת, כי המקרקעין אינם מוסדרים, ומצויים "בסכסוך". בחלוף מספר שנים, בשנת 1991, במסגרת הקמת הישוב מנות בגליל המערבי (להלן: הישוב), נזקקה המשיבה 3, רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י) לחלקה 83, בהיותה חלק מהשטח שיועד להקמת הישוב.

ביום 18.2.1998, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה דומה לתיקון הטעות, זו הפעם על-ידי רמ"י, וביום 25.3.1998, ניתן פסק דין שבו נקבע כי תחת הרישום השגוי, יבוא בלוח הזכויות שמו של הבעלים, עטאללה פראן.

בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו כי העירעור, ברובו, הריהו ניסיון לפתוח מחדש טענות עובדתיות שנידונו והוכרעו על-ידי הערכאה הדיונית, והוסיף כי: "פסק דינו של בית המשפט קמא מפורט ומנומק היטב ולא מצאנו בו טעות המצדיקה היתערבות בערכאת העירעור". על יסוד הדברים, דחה בית המשפט המחוזי את העירעור, והורה לגרונר לסלק ידו מהמקרקעין, עד ליום 1.9.2023.

גם בשים לב לכך שבית משפט השלום התיר לגרונר לפצל סעדים, ובכך אִפשר לו לתבוע, בהליך נפרד, את רמ"י, בגין נזקיו הנטענים – איני סבור כי פסקי הדין של בתי המשפט השלום והמחוזי הסבו לגרונר עוות דין.

...

זאת בהתאם להלכה הידועה שנקבעה ברע"א 2267/95 היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד, פ"ד מט(3) 854, 864 (1995), המורה כי תחולת תקנת השוק המעוגנת בסעיף 10 לחוק המקרקעין, טעונה שכלול הקניין בדרך של רישום: "הגנת סעיף 10 לחוק המקרקעין מותנית ברישום הזכות במרשם המקרקעין, ובהיעדר רישום אין זכותם של הרוכשים נהנית מהגנת הסעיף". יוצא אפוא, כי משלא נרשמה זכותו של גרונר במרשם המקרקעין, ואף לא זכותו של כל גורם אחר מלבד משפחת פראן, הרי שהגנת סעיף 10 לחוק המקרקעין כלל לא יכולה לקום.

גם את טענתו של גרונר, לפיה יש לבכר בנסיבות העניין מתן סעד מן הצדק והיושר על פני שורת הדין, החלטתי לדחות.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת.