יצוין עוד כי כאשר עסקינן בתביעה לסילוק יחד לצד תביעה לדמי שימוש, ניזקה של התובעת טרם התגבש בשעת הגשת התביעה, שכן הנתבעים טרם פינו את המקרקעין (ראו: ע"א 329/73 מלון סטפניה בע"מ נ' עיזבון ליזה מילר), וכי על פי הפסיקה, תביעה לסילוק יד ותביעה לדמי שימוש ראויים הן שתי עילות תביעה נפרדות, ואין מדובר בשני סעדים בגין אותה עילת תביעה, ולתובע אין צורך לבקש היתר לפיצול סעדים, ונתונה לו הזכות לתבוע בגין העילות השונות בהליכים נפרדים (שם; ראו גם: עניין חיר; רע"א 9807/17 יוסף רפפורט נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל, (פורסם בנבו, 30.01.2018), וההפניות שם).
...
באשר לדירה מס' 2 נקבע בפס"ד עמידר כי מאחר והוצג הסכם שכירות משנת 1968 בו נקבע כי אין הדייר מוגן על פי חוק הגנת הדייר, ועל פי ההסכם הושכרה הדירה לתקופה מוגבלת ומאז התחדשה בהסכמה מדי תום התקופה, נדחית טענת הנתבעים להיותם דיירים מוגנים בדירה זו, ולאור הודעת עמידר על רצונה לסיים את ההתקשרות החוזית שהוארכה מדי תקופה בתקופה, ומאחר ותקופת השכירות הסתיימה, זכאית עמידר לפינוי הדירה לאלתר, וניתן צו לפינוי דירה מס' 2.
לא הוצגה בפניי על ידי מי מהצדדים כל הערכה שמאית בנוגע לשווין של דירות מס' 5 ו- 6, ואין בידי לקבוע בשלב זה שוויין של זכויות הנתבעים בהן.
על כן, יש מקום למינוי מומחה מטעם בית המשפט אשר יאמוד את שווי זכויותיהם של הנתבעים בדירות אלו כדיירות מוגנת, כפי שנקבע בפסק דין זה.
סיכומם של דברים, נוכח התקיימותם של מלוא התנאים אשר נקבעו בסעיף 131(10) לחוק הגנת הדייר, אני קובעת כי לתובעת עומדת עילת פינוי כנגד הנתבעים בנוגע לדירות מס' 5 ו- 6.
סוף דבר
במהלך ניהול התיק נעשו ניסיונות להביא הצדדים לידי הסכמות, הן באמצעות הליך גישור, הן על ידי בית המשפט (על מותביו השונים שדנו בתיק), לרבות הצעת פשרה כספית מפורטת שהועלתה, כאמור, על ידי התובעת בסיומו של דיון ההוכחות.