תביעה לסילוק חוב ביטוח חובה לפי הסכם

לאחר דיון קדם המשפט הראשון בתיק, בוצעה פנייה למשרד עוה"ד הראל אורן, שמונה כמפרק של החברה, וזאת לשם הגשת תביעת חוב למוסד לביטוח לאומי.

כמובן, שהנטל להוכחת הטענה שהנתבע 2 בעל השליטה בחברה רובץ לפתחם של התובעים, כמי שהגישו את התביעה, אולם, בשלב זה של ההליך בו טרם נבחנו טענות הצדדים לאשורם וטרם הובאו מלוא הראיות, אין הצדקה לסלק את התביעה כנגד הנתבע 2 על בסיס טענה זו לבדה על הסף.

סעיף 147 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כי – "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העיזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעיזבון". בע"א 3807/90 פישר נ' תמר קופת תגמולים מרכזית ליד בנק דיסקונט לישראל בע"מ (1993) עמד בית המשפט על מהותו של סעיף זה וציין כי הכלל לגביו הוא שכספים שבקופת תגמולים אינם בכלל העזבון, קרי הם אינם מתחלקים לפי דיני הירושה, אלא משולמים לפי ההוראה שנתן המוריש, בחייו, לקופה האמורה, במסמך ההצטרפות לקופה או בדרך אחרת.

האם לגבי חלק מרכיבי התביעה, אין עילה לחייב בתשלומם ? לטענת הנתבע 2, בתקופת העסקתה השנייה של המנוחה, שהחלה באוקטובר 2012, לא הייתה חובה לפי הדין הכללי כי הביטוח הפנסיוני יכלול הרחבות כגון אובדן כושר עבודה ובודאי לא רכיב של ביטוח חיים.

...

לפיכך, גם דין הבקשה לסילוק התביעה על הסף בנימוק זה, להידחות.

סוף דבר: התביעה כנגד החברה, שתלוי ועומד כנגדה צו פירוק, מעוכבת בזאת.

הבקשה לסילוק התביעה על הסף כנגד הנתבע 2, נדחית.

כפי שיפורט בהמשך, התביעה מבוססת היטב בתוכן ההסכם ובראיות ולכן ביהמ"ש דוחה טענת הנתבעים שיש לדחות התביעה בנימוק שיעקב אישר כביכול שהיא "תביעת סרק". האם העובדה שהתובעת לא שילמה מקדמה למס שבח פוטרת את הנתבעים מחבות כלפי התובעת ? אין מחלוקת שבמועד הגשת התביעה לא סולק החוב למס שבח בגין העסקה.

כמו כן, יעקב מונה בתצהיר הליכים משפטיים שהתנהלו וכותב "גם נוכח הליכים אלה אשר היו תלויים ועומדים עד לפני זמן קצר לא אצה למבקשים הדרך". התובעת דרשה לראשונה מילוי ההיתחייבות במכתב מיום 15.1.20 אל מזל וב"כ הנתבעים, עליו חתום איתמר, בו מלינה על כך שטרם הושלם רישום הזכויות ומבקשת להעביר אליה המסמכים הנדרשים "תוך 7 ימים". התובעת פנתה באמצעות גב' קארין לב אל ברוך במכתב מיום 5.5.20 בו היא כותבת כלהלן: "ידוע לנו כי שילמת מס שבח אך לא מסרת לידינו את האישור עד היום". לא רק שהתובעת לא דרשה מילוי ההיתחייבות במשך 5 שנים, מהראיות עלה שהיא נתנה הסכמתה להמתין לקבלת אישורי המס ללא קביעת מועד מוגדר חדש, לבטח לא בכתב.

הנתבעים לא מילאו חובתם להעמיד אישורי מס השבח לגבי מלוא חלקם בנכס והחלו לפעול לביטול ההסכם כאמור לעיל, על אף שהתובעת עמדה בתחילת שנת 2020 על זכותה על פי ההסכם לקבל אישורי המס, הנתבעים דחו דרישה זו והחלו להעלות בתשובותיהם בכתב לדרישות התובעת, טענות שונות כלפי יעקב, לפיהן, אין ברשותם אישורי המס בגלל מעשיו או מחדליו של יעקב.

...

מסקנה זו משתלבת היטב עם ממצא נוסף, כפי שנקבע קודם לכן, לפיו ברוך פועל לביטול ההסכם בהליך אחר.

מסקנה זו משתלבת גם עם תוכן מכתבו של ברוך מיום 28.12.14 לכונסים.

סוף דבר ביהמ"ש מחייב הנתבעים להמציא מלוא אישורי המס תוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין ולשלם כלהלן: לתובעת: · מלוא האגרות ששולמו צמוד בתוספת ריבית כדין ממועד ההוצאה ועד מועד התשלום בפועל.

לסיום פרק עילת התביעה האישית נוכח כל האמור לעיל, התביעה האישית נדחית לגבי כל הטענות למעט לגבי פקיעת הביטוח בהגיע המבקשת ומבוטח המשנה לגיל 70 ועילות התביעה הן בגין הפרת הוראות חוק חוזה הביטוח (ראה למשל סעיף 3 לחוק) וכן הפרת החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב במשא ומתן לקראת כריתת חוזה לפי סעיף 12 לחוק החוזים, והטעיה לפי סעיף 55 לחוק הפיקוח.

נוכח האמור יש מקום לסילוק בקשת האישור של המבקשת בהיעדר עילת תביעה אישית (למעט לענין פקיעת הביטוח בגיל 70) וכך אני מורה.

עילת תביעה של הקבוצה בענין פקיעת הביטוח בגיל 70 חוסר תום לב במשא ומתן וחובת גילוי של המבטח - חובות הגילוי של המבוטח במהלך המשא ומתן לקראת כריתת החוזה ובתקופה החוזית עצמה, מוסדרות בחוק חוזה הביטוח.

...

בנוסף, איני מקבל את טענת המשיבה, בין היתר, כי בנסיבות המקרה דנן התנהלותה של המבקשת בכל הקשור עם הגשת בקשת האישור והתובענה לוקה בחוסר תום לב. במקרה דנן, לאחר בחינת הפרמטרים הנדרשים הגעתי לכלל מסקנה כי מתקיימים בענייננו התנאים המצטברים לאישור תביעת המבקשת כתובענה ייצוגית בעניינם של חברי הקבוצה שתוגדר להלן.

סוף דבר הבקשה לאישור תובענה ייצוגית מתקבלת לגבי פקיעת הביטוח בהגיע המבוטחים לגיל 70 ובית המשפט מאשר את התובענה הייצוגית.

בהתחשב בכך שהבקשה התקבלה בחלקה, המשיבה תשלם למבקשת הוצאות הליך זה בסך של 10,000 ₪.

לפי המוסכם, לסילוק התביעה הנדונה, תשלם קרנית, הנתבעת 3 (להלן: "קרנית") לתובעת סך כולל של 79,713 ₪ (מעבר לתשלום תכוף ששולם לה בעבר ותשלום מענף סיעוד במל"ל שקבלה בגין התאונה); כאשר הצד השלישי 1, הנהגת, מחזיקת ובעלת הרכב, תשפה את קרנית בסך של 95,289 ₪ [79,713 ₪ שמשולמים לתובעת על פי הפשרה, כאמור, ועוד 12,000 ₪ בגין תשלום תכוף ששולם לתובעת בעבר, ועוד 3,576 ₪ שקבלה התובעת מהמל"ל (שעשוי לחזור אל קרנית בדרישה לשיפוי)].

עוד לפי ההסכם, נדחתה התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3; הנתבעת 3 היא הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "חברת הביטוח"), מבטחת הרכב (מתברר – שלא במועד התאונה), והנתבע 2, אדם נוסף שהתברר במהלך היתנהלות התיק לפניי, שלא קשור לתאונה.

זאת - במקרה בו מדובר באדם בעל הכנסה קבועה, שנחזה נורמאטיבי, שנקלע לחוב גדול בגין תאונת דרכים שאירעה ברכב בו נהג ללא ביטוח, כאשר לטענתו לפני שנהג ברכב, הוצגה לפניו תעודת ביטוח חובה בת-תוקף, כביכול, שהיתה חתומה על ידי בנק מסחרי.

...

בהקשר של "תחושת הצדק", כאמור, מפנה בא-כוחה של הצד השלישי 1 בטיעוניו למה שנפסק בענין פש"ר (מחוזי מרכז) 10397-10-15 מוניר סמארה נ' כונס נכסים רשמי תל אביב (פורסם; 26.12.17), שבו מצא בית משפט של הפש"ר להיעתר לבקשה להכריז על המבקש, החייב כפושט רגל.

לאור כל האמור לעיל, מעבר למוסכם בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד, אני פוסק כי: בגין החזר הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד – תשלם הצד השלישי 1 לקרנית, היא - נתבעת 1 ושולחת ההודעה לצדדים השלישיים, סך כולל של 30,000 ש"ח. הסכום שפסקתי לעיל ישולם ב-5 תשלומים שווים ורצופים על סך 6,000 ש"ח כל אחד, החל מיום 8.5.23, ובכל 8 בחודש הקלנדרי – בארבעת החודשים העוקבים.

בהסכם הוצהר כי חוב הנתבעת עבור ביטוח תנאיהם הסוצאליים של עובדיה המבוטחים בתובעת, לתקופה העבודה מחודש 1/15 חלקי ועד לחודש 12/16, על פי רשימות תקבולים שהגישה הנתבעת, הנו 697,879.40 ₪ וכי היתרה נכון ליום 19.3.17 הנה בסך 719,061.03 ₪, הכוללת ריבית פיגורים בסך 21,181.63 ₪.

אמנם הנתבעת הסדירה את חובה על פי הסכם הפשרה לקופת הגמל באופן מלא, אך לגבי קרן הפנסיה, הסדרת החוב הייתה חלקית ושולם סך 74,534 ₪ בלבד.

בהתייחס לחוב לקופת הגמל, ציין העד כי לא קיימת זהות בדבר תקופת החוב נשוא הסכם הפשרה לבין תקופת החוב נשיא תובענה זו, זולת בגין חודשי השכר 10/14 עד 10/16, אשר אף בגין חודשי שכר אלו המדובר בעמיתים שונים בין אלו שנכללו בהסכם הפריסה לבין אלו שנכללו בתביעה (למעט העובד נאיף חדאד ת.ז. 80405574 אשר בגינו הוסדר החוב לתקופת החובה הזהה לאחר ובעקבות הגשת התביעה).

העדה טענה לגבי קרן ההשתלמות, כי הנתבעת הרחיבה חזית לאחר שבשים לב לאמור בתצהיר התובעת, היא חזרה בה מהסעדים כלפי חוב של הנתבעת לקופת הגמל, לאחר שקרן החוב סולק, כאשר בכתב התביעה נתבעה תקופת ריבית הפיגורים מחודש 10/14 עד 12/20.

...

התוצאה התוצאה היא שהתביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: 299,406 ₪ בגין אי העברת הפרשות וניכויים לקרן הפנסיה לחודשי שכר 7/17-10/17, 12/17, 4/18, בצירוף ריבית פיגורים בגובה ריבית חשכ"ל. 204,743 ₪ בגין ריבית פיגורים בשל איחור בהעברת תשלומים לקופת גמל לחודשי השכר 11/16-2/21, בתוספת ריבית פיגורים מיום 8.11.22 עד לתשלום בפועל.

הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 1,965 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל, וכן שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪.