תביעה לסיום חוזה בשל הפרתו

בסופו של המכתב נכתב כי הנתבעים עומדים על זכותם להאריך את תקופת השכירות בשנה: "מרשיי עומדים על זכויותיהם על פי החוזה להתגורר בדירה עד ליום 13.3.22. בנוסף, מרשיי מודיעים לך בהתאם לס' 3ב' לחוזה, כי הנם מממשים את זכות הברירה הנתונה להם להאריך את תקופת השכירות בדירה לשנה נוספת. בהתאם לחוזה יישלח מכתב רשום עם אישור מסירה לכתובתך בעיניין זה." (ר' נספח לכתב ההגנה) התובע השיב למכתב בא כוח התובעים במכתבו מיום 8.12.21 (ר' שם), ובו עמד על זכותו להביא לסיום החוזה עקב הפרה, ציין שאינו מסכים להארכת תקופת השכירות עקב מכירת הדירה, והזהיר שבהיעדר שתוף פעולה, ינקוט הליכי הוצאה לפועל ויגיש תביעה כספית בימים הקרובים.

...

כיוון שלא ראיתי שהסכם השכירות שונה בכתב באופן שאין בו עוד אופציה להארכת תקופת השכירות, אני סבורה שהתובעים מימשו זכותם על פי החוזה, וכי הסכם השכירות הוארך לתקופה נוספת של שנה.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה.

השני הוא מסלול ההפרה היסודית, המאפשר את סיום החוזה עקב הפרתו היסודית על ידי אחד הצדדים.

יחד עם זאת, הודעת הביטול וההסכם אינם כוללים שיחרור מאחריות לחברת יבמ, ולכן התובעת יכולה לתבוע נזקים שהתגבשו טרם הביטול, ושאינם נובעים מהביטול (למשל בגין הפרעות של הפרויקט לפעילותה השוטפת, או נוכח איחורים באשמת חברת יבמ עד למועד הביטול).

...

התובעת טוענת שיש לדחות את הבקשה.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

כך למשל כותבים המלומדים גבריאלה שלו ויהודה אדר בספרם דיני חוזים – התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 663 ה"ש 449 (2009) כי "כאשר הנפגע ער לקיומה של מערכת העובדות ה'נכונה', ולמרות זאת אינו מסתמך עליה בהודעתו, עשוי הדבר להביא למסקנה כי הוא ויתר על אותה עילה. כך יהיה במיוחד כאשר הנפגע ידע שמערכת העובדות שאותה לא הזכיר מצמיחה לו עילת ביטול טובה (במקרה כזה, הסתמכות מאוחרת על העילה ה'נכונה' עלולה להיחשב כחוסר תום לב מצידו של הנפגע) [ההדגשה הוספה]". ויודגש, אין מוצג בקטע זה כלל של מניעות גורפת מראש להעלות טענות אחרות כעילת ביטול.

הבקשה נדחית.

התביעה הזו הסתיימה בהסכם פשרה אשר קיבל תוקף פסק דין בתאריך 12.2.18.

סעיף 28 לחוק המכר קובע כדלקמן: "הפר המוכר חיוב כאמור בסעיף 11 ולא תיקן את הדבר תוך זמן סביר אחרי שהקונה נתן לו הודעה על כך, ואין הקונה רוצה לתבוע את ביצוע החוזה או לחזור בו ממנו, זכאי הוא לנכות מן המחיר את הסכום שבו פחת שווי הממכר עקב אי-ההתאמה לעומת שוויו לפי החוזה". מפנה בעיניין זה לרע"א 7642/97 חנה שטרית נ' בלה נוסבאום פ"ד ג(3), 330, (4.7.99): "ההפרה בשל אי-ההתאמה מזכה את הקונה-הנפגע הן בתרופות הקבועות בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן – חוק התרופות), והן בתרופות המיוחדות של חוק המכר (השווה סעיף 27 לחוק המכר). מאחר שהקונים אינם מעוניינים בביטולו של חוזה המכר, ואין אפשרות להרחיב (בדרך של אכיפה כביכול) את שטח הממכר-נטו, הבררה שבידיהם היא בין קבלת פיצויים על-פי חוק התרופות לבין ניכוי מהמחיר על-פי סעיף 28 לחוק המכר." בע"א 7642/97 לעיל, ניכוי המחיר נעשה לפי ההפרש בין המחיר המחוזי לבין שווי השוק של הנכס בפועל נכון ליום ההיתקשרות.

...

מכאן כי שוכנעתי כי הנתבע אכן הפר את הסכם המכר עת התחייב להעמיד לתובע כביש גישה ברוחב 3 מטר, אך בפועל לא היה בסיס להבטחתו מעבר לרוחב 2 מטר.

סוף דבר: הנתבע ישלם לתובע סך 24,670₪ בגין ירידת ערך החלקה.

בסה"כ ישלם הנתבע לתובע סך של 29,670 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

הנתבעת מפנה בהקשר זה גם להוראות סעיף 7.7 לחוזה ההפצה שלפיו במקרה של סיום הסכם זה בעקבות הפרה של התובעת תבוטל הזכות לתגמולים מכוחו באופן מיידי ומבלי שתהא לתובעת כל טענה או דרישה בהקשר זה. בקצרה אציין כי ברקע הדברים עומדת טענת הנתבעת כלשון כתב ההגנה, בדבר "ניסיונה החמור והמקומם של גוליקלס לגזול את קניינה הרוחני של טריפל פלוס, בין היתר, תוך הפרה בוטה ויסודית של הסכם הפיתוח"; בכך שלמרות שלפי החוזים בין הצדדים טריפל פלוס היא בעלת הזכויות הבלבדית באמצאה מושא חוזה הפיתוח, כפי שנודע לה בדיעבד, בן אולד הגיש בקשה לרישום הפטנט על שמו והצהיר כי הוא הממציא ובעל האמצאה, ובהמשך הגישו בן אולד והתובעת בקשה משותפת להמחאת הבעלות בבקשת הפטנט לתובעת.

כבר בכתב ההגנה, שהוגש בסוף חודש דצמבר 2021, עלתה הטענה להעדר עילה והיעדר יריבות ונטען כי התובעת הסתירה מבית המשפט כי ביום 8.9.2014 נחתמה תוספת להסכם הפיתוח לפיה התובעת המחתה את הזכות (שהנתבעת מכחישה) לקבלת תמלוגים לבן אולד ואברוצקי (סעיף 40 לכתב ההגנה) ועל יסוד זה טענה הנתבעת כי כתב התביעה אינו מגלה עילה או יריבות בין הצדדים.

...

סוף דבר מהטעמים דלעיל, הבקשה לתיקון כתב התביעה מתקבלת בזאת.

לאור ההתנהלות הדיונית הקלוקלת של התובעת בקשר עם הבקשה והשלכותיה על הנתבעת כמפורט לעיל בהרחבה, כתנאי לתיקון התביעה תשלם התובעת-המבקשת לנתבעת, הוצאות בסך של 20,000 ₪.

בהמשך לכך אני קובעת כדלקמן: 20.1.

אשר לטענת התובעת כי באישור לאונידס לא היתה התחייבות שלא לסיים את ההסכם, שלא מחמת הפרה לתקופה של שלוש שנים לפחות, הרי שמנספח 8 לסיכומי הנתבע עולה כי לאונידס אכן הסכימה לפרק זמן זה תוך שהוסיפה, בדומה למכתב הקודם, כי לא ניתן למכור את מוצריה יחד עם מוצרי מקס ברנר; ולעניין זה כבר התייחסתי לעיל וקבעתי כי מדובר בתנאים וסייגים להם היתה מודעת התובעת.

מאחר, וכפי שקבעתי לעיל, לצינגלר אין כל זכות חוזית לקבלת פיצוי מוסכם, הרי שאם הם סברו כי נגרמו להם נזקים עקב ההפרה, היה עליהם להגיש תביעה מתאימה ולהוכיח את נזקיהם, כאמור בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970.

...

בסופו של דבר הושבו הכספים ונותר בידי הנתבע סך 337,500 ₪ (הוא סכום התביעה).

נוכח מכלול האמור, אני מקבל את התביעה ומורה לנתבע להעביר את יתרת כספי הנאמנות, על פירותיהם, לתובעת בתוך 30 יום.

לאור ממצאי פסק הדין, אני מחליט כי בנסיבות העניין יישא כל צד בהוצאותיו.