התובענה הוגשה בסדר דין מקוצר, וביום 27.10.14, בהסכמת הצדדים, ניתנה רשות להיתגונן והיא עברה להתנהל בסדר דין רגיל (ראו החלטת כב' הרשמת הבכירה טלמור פרס מיום 27.10.14).
התובע, מר שמואל לב, הוא אדם פרטי, אשר בתקופה הרלוואנטית ניהל עסק לתיווך נדל"ן.
הנתבעת 1 – חברת שרית ניהול נכסים בע"מ, היא חברה אשר בשיתוף עם חברת מסיבות האחים כץ בע"מ היא הבעלים של ביניין בן 3 קומות בפינת הרחובות הפלמ"ח וחנה סנש ברובע ג' באשדוד, המצוי בגוש 2462 חלקה 10 (להלן: "הנכס").
במסגרת כתב ההיתחייבות, התחייבה הנתבעת 2 "לשלם עמלת דמי תיווך כמפורט להלן, לאחר חתימת חוזה שכירות או זיכרון דברים ביני לבין הצד השני, שאקבל את פרטיו, מכם". כן צוין במסגרת כתב ההיתחייבות כי "איחור של חודש בתשלום דמי התיווך יהוו הפרה יסודית של ההיתחייבות, ותהיו [הכוונה לתובע] זכאים לפצוי מראש, ללא הוכחת נזק, בשיעור 20% מדמי התיווך, בנוסף לקבלת דמי התיווך".
דמי התיווך שהוסכמו במסגרת ההיתחייבות הועמדו על "דמי שכירות של חודש, עד ל-10 שנים שכירות, ליותר מ-10, דמי שכירות של חודשיים. לדמי התיווך יתוסף מע"מ כדין".
הנתבעת 2 אינה מכחישה כי חתמה על כתב ההיתחייבות האמור, ואף אינה מכחישה את תוקפה של ההסכמה הנ"ל.
ביום 24.4.13 נחתם בין הנתבעות "חוזה שכירות בלתי מוגנת (מבנה עסקי)" (להלן: "הסכם השכירות") (החוזה צורף כנספח 4 לכתב התביעה).
...
אני קובעת אפוא כי דמי התיווך, בגובה "דמי השכירות" החודשיים שעל הנתבעות לשלם לידי התובע עומדים על הסך הכולל של דמי השכירות כפי שהוגדרו בהסכם השכירות.
לפיכך, הבקשה להחזר אגרה - נדחית.
סוף דבר
לאור המפורט לעיל, אני מקבלת את התביעה על סכומיה המתוקנים, במלואה.