תביעה לנזקי רכב כתוצאה מנפילה לבור בכביש

בפני תביעת ניזקי רכוש- רכב, שהגישו התובעות- החברה המבטחת והמבוטחת, כנגד הנתבעות- עריית ירושלים –הנתבעת 1 (להלן: "הערייה") וחברת הגיחון בע"מ –הנתבעת 2 (להלן: "הגיחון") בגין נזק שניגרם לרכב בעקבות הימצאות מכסה תא נקוז נמוך ביחס למפלס הכביש.

רקע וטענות הצדדים לטענת התובעות, ביום 10.8.2017, התכוון נהג רכב התובעות (להלן: "הנהג") להחנות את רכבו ברחוב משה גבירצמן 112 בירושלים, אך כתוצאה מכיסוי פתחי נקוז הנמוכים מפני השטח, נגרמו לרכב נזקים המפורטים בחוות הדעת השמאית שהוגשה מטעמו.

לטענתו בור הנקוז היה נמוך מהרגיל וכאשר נצמד למדרכה, "נפל" לבור וכתוצאה מכך, עת החל בנסיעה לאחור, נתלש הפגוש הקידמי ממקומו.

יוצא אפוא, כי המצאותה של רשת הנקוז בהפרש ניכר מגובה פני הכביש גרמה לכך שהרכב בעת החניה, נצמד למדרכה, וכאשר הגלגל הקידמי הגיע לאזור רשת הנקוז, הרכב נפל באופן שגרם לנזק בפגוש הקידמי ואף תלישתו.

...

משכך, משלא ניתן ליצור הפרדה מוחלטת בין הנתבעות כאשר בוחנים את תקינות פתחי הניקוז, והמדרגה נוצרה כתוצרה מהפרש הגבהים כאמור, אני סבור כי גם לגיחון אחריות, גם אם פחותה משל העירייה לקרות התאונה.

משהגעתי למסקנה, כי העירייה הינה האחראית העיקרית להיווצרות המפגע, נוכח סלילת הכביש בצמוד לתא באופן שיצר את המפגע, אף כי גם לגיחון אחריות המחייבת כי תא הניקוז יהיה תקין ובטיחותי, סבורני כי סביר לחלק את האחריות בין העירייה לגיחון באופן ש 70% מהאחריות תיוחס לעירייה ו30% מאחריות תיוחס לגיחון.

סוף דבר הנתבעות לא צרפו חוות דעת שמאית מטעמן וכן לא ביקשו לחקור את שמאי התובעות ומשכך אני מקבל את הקביעות בה ואת הסכום הנתבע.

הנתבעים טענו כי רכב התובעת נפל לבור אשר היה במרכז הכביש ואשר לא ניתן היה להבחין בו מבעוד מועד.

הינה כי כן, הפרה נהגת הנתבעים את חובת הזהירות החלה עליה בכל הנוגע לרכב התובעת וגרמה לנזק הנטען בידי התובעת ואשר הנתבעים לא חלקו כי נגרם כתוצאה מפגיעת רכב הנתבעים ברכב התובעת מאחור.

בהתקיימה של חובת זהירות מושגית והפרתה של חובת הזהירות הקונקרטית, כמו גם קיומו של קשר סיבתי לנזק נשוא התובענה, הרי שיש לחייב את הנתבע 1 בעלי הרכב והנתבעת 2 – המבטחת מטעמו בנזקי התובעת.

...

אין בידי לקבל טענתם זו של הנתבעים משני טעמים.

סוף דבר, התביעה מתקבלת כאמור לעיל ואני מחייבת את הנתבעים 1-2 ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסך של 20,049 ₪ בניכוי 20% מסכום זה (בגין אשם תורם).

ההודעה לצד השלישי נדחית.

תביעה לפצוי בגין נזקים שנגרמו מפגיעה ברכבו של התובע עקב שקיעה בכביש מס' 87 בו נסע התובע ב - 28.5.2013.

על פי הנטען בכתב התביעה, בעת שנסע התובע ברכבו באיזור צומת כפר נחום, הרגיש נפילה בבור ו"קפיצה" ממנו עקב שקיעה בכביש.

כתוצאה מהתאונה, נגרמו לרכב נזקים.

...

כמן כן תשלם הנתבעת לתובע סך של 500 ₪ בגין הפסד זמן ועוגמת נפש.

סה"כ תשלם הנתבעת לתובע סך של 5,415 ₪.

בנוסף, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 2,500 ₪.

בפניי תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף אשר נגרמו לתובעת, לטענתה, בעקבות תאונה מיום 19.2.09, עת שבה הביתה מביה"ס שבו למדה ביישוב עראבה, נפלה לבור בכביש, וכתוצאה מכך ניחבלה בפניה ובידה השמאלית.

בעקבות זעקותיה ובכיה הגיע אדם מהכפר וסייע לה לחזור הביתה (פ' עמ' 5 ש' 19-21): "הייתי בבית ספר. יצאתי מהכיתה. היה יום גשום. לא ראיתי את החפירה ונפלתי לתוך החפירה. התחלתי לצעוק ולבכות. הגיע מישהו עזר לי ושאל אותי בת מי אני ועניתי לו שאני בת של בסאן (צ.ל באסם ג'.נ). ואז הוא הוביל אותי לבית הוריי". ובהמשך חקירתה הראשית העידה התובעת כי היא מזהה את הבור בכביש המופיע בת/1, אשר עפ"י הנטען גרם לנפילתה וחבלתה, ואף הצביעה על העצים הגבוהים ברקע תצלום הכביש ב-ת/1 כמיקום בית הספר "אלזאהרה", שבסמוך לו למדה (פ' עמ' 5 ש' 22-25): "אתה מראה לי תמונה ושואל אם אני זוכרת את המקום ואני עונה שאני רואה בור שנפלתי לתוכו.... בית הספר נמצא בתמונה (מצביעה על העצים הגבוהים). אני למדתי בכיתה נפרדת שממוקמת במרחק מסוים מבית הספר..". במהלך חקירתה הנגדית חזרה התובעת על גירסתה לפיה נפלה לתוך בור כשיצאה מכיתתה (פ' עמ' 6 ש' 4-5), וכן העידה כי לאחר נפילתה הגיע אותו אדם וסייע לה לשוב הביתה (פ' עמ' 6 ש' 11): "ת. התחלתי לבכות ולצעוק. בא מישהו ושאל מי אני ואמרתי לו מי אני והוא בא ולקח אותי להורים שלי". כאן המקום לציין כי התובעת לא ציינה כלל בכתב תביעתה וכן לא העידה במהלך עדותה בביהמ"ש כי בסמוך לאחר הארוע הנטען, תושב הכפר שגר בסמוך למקום הארוע וחש לעזרתה הסיע אותה במכוניתו לבית הוריה (ראו: ס' 7 לתצהיר עדות ראשית ריזק), אלא השתמשה במינוח "לקח אותי". תמיהה זו מצטרפת למינוח נוסף שבו בחרה התובעת להשתמש במהלך חקירתה הראשית בביהמ"ש כאמור לעיל "... ואז הוא הוביל אותי לבית הוריי". לטעמי, על פניו, מינוחים אלה מצדדים יותר לכאורה על פעולה של צעידה משותפת ולא על נסיעה משותפת של התובעת וריזק ברכב.

...

במהלך חקירתו הנגדית נשאל אבי התובעת בעניין זה, אך הסבריו היו בלתי משכנעים: ".... לא ידוע לי אם הוגשה תביעה לבית הספר בתאונות אישיות. לא הגשתי אף תביעה חוץ מהתביעה הזאת גם לא לבית הספר. לא יודע בכלל יש ביטוח בבית הספר". בחינת ראיות הצדדים ושקלול הנתונים שפורטו לעיל בכל הקשור לקביעת התשתית העובדתית של האירוע הנטען מובילים למסקנה כי התובעת, אשר נטל הראיה רובץ לפתחה, לא הוכיחה ברמה הנדרשת במשפט אזרחי (עפ"י מבחן מאזן הסתברויות), כי נפגעה בנסיבות להן היא טוענת בכתב תביעתה, ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה.

סיכום מכל האמור לעיל, אני מחליט לדחות את התביעה.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום מתון בסך 1,500 ₪ כולל מע"מ. התובעת תישא ביתרת האגרה כמתחייב עפ"י התקנות.

המדובר בתביעת פיצויים בגין ניזקי גוף אשר נגרמו לתובע, יליד 15/9/1998, בעקבות תאונה שארעה לו ביום 24/4/07.

הוא זכר באופן חלקי את נסיבות התאונה, אך ידע לספר כי הוא רכב על אופניים ונפל בכביש הסמוך לביתו.

אמנם ציין הקטין בעדותו בבית המשפט בעמוד 10 לפרוטוקול כי האופניים החליקו והוא נפל, אך לא ניתן לבסס על סמך אמרה זו קביעה פוזיטיבית לפיה אין זיקה בין נפילת האופניים לבין מצב הכביש כפי שהוא עולה מהתמונה שהוגשה כמוצג תביעה.

היא ראתה את התובע נופל כתוצאה מהבור שהיה בכביש ומיד רצה לכיוון הקטין וניסתה לעזור לו. כאשר היא ראתה את מהות החבלה שנגרמה לו, היא איבדה את הכרתה ותוך כדי כך הגיעו אנשים נוספים.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וכן את הראיות שהובאו בפניי, אני קובע כי התובע עמד בנטל המוטל עליו במשפט אזרחי להוכיח את טענתו לפיה במהלך רכיבה על האופניים הוא נפל בצמוד לבור מסוכן אשר נמצא בכביש (הוגשו תמונות ומוצגים).

לגבי עד ההגנה, מר סעיד נסאר, הגעתי למסקנה שלא לייחס לעדותו משקל מיוחד כלשהו מהסיבה שאין בידו לסתור את טענות התובע לעניין התאונה.

ב"כ הנתבעת העלה טענה כי התביעה הוגשה בשיהוי ויש לדחות את התביעה בגין כך. אינני מקבל טענה זו מן הטעם כי התאונה אירעה ביום 24/4/07 ואילו התביעה הוגשה בחודש 9/10, ובשים לב לעובדה שמדובר בקטין, הרי לא מדובר בשיהוי כלל ועיקר.

אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך 20,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ. הנתבעת תישא ביתרת אגרה בתיק.