תביעה למתן צו להסרת התנגדות לבקשת היתר בנייה

· שימור הבניין, בין היתר, באמצעות הסרת אלמנטים שהוספו לחלקו המקורי, לרבות חלק מהמרפסת כמו גם העמודים הנושאים אותה כיום.

בהתאם לסעיף 152(א)(1) לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965 התובעים היו זכאים להגיש ערר על החלטת הועדה המקומית לפיה נדחתה היתנגדותם לבקשת ההיתר, אולם משיקולים השמורים עימם, הם בחרו שלא לעשות כן. בנסיבות העניין, הגשת תביעה זו (אף בטרם ניתנה החלטת הועדה המקומית בהתנגדות התובעים לבקשת ההיתר) אינה יכולה להוות "מסלול עוקף" להליך שנקבע בדין, זאת ככל ומדובר בטענותיהם התכנוניות של התובעים (בנידון ראה ע"א 306/78 קרוליק נ' פנחס, פ"ד לג(1) 496, 498 וכן ע"א 359/75 רז נ' רז, פ"ד כח(2) 429, 431).

דומה כי הגשת התביעה והסעד שהתבקש במסגרתה – צו קבוע אשר ימנע מהנתבעות להכנס לדירה לצורך ביצוע עבודות בניה בהתאם לבקשת ההיתר – מגלמים בחובם הנחת יסוד, יש לומר מוטעית ובלתי מבוססת, כאילו הגשת בקשה להיתר בניה או אף קבלת היתר כאמור הנם סוף פסוק ואשר בעקבותיהם בכוונת הנתבעות, מי מהן או מי מטעמן, להכנס לדירה לצורך ביצוע עבודות בניה.

...

· הואיל וטענות התובעים נדונו ונדחו על ידי רשויות התכנון, כמו גם במסגרת פסק הדין, אזי הדבר יוצר השתק פלוגתא ומטעם נוסף זה דין התביעה להידחות.

יוצא אפוא, כי לכשיינתן היתר הבנייה, אם ינתן, ממילא אין בכוונת הנתבעות לעשות דין עצמי ולבצע עבודות בדירה בהתאם לאותו היתר, אלא בכפוף לפסק דין שינתן בתביעת פינוי אשר תגשנה נגד התובעים.

חיזוק למסקנה אליה הגעתי לעיל מצאתי בעובדה כי לנתבעות בתור בעלים של הבניין, מוקנית זכות בדין לתכנן שינויים בנכס, להגיש תוכניות ובקשות להיתר בניה לביצוע אותם שינויים ולקבל היתר בהתאם.

הינה כי כן, מהראיות עולה כי השמוש בחלקה 82 לצורך מיגרש המכוניות הוא שימוש שלא כדין, ויש ליתן משקל לכך שזהו השמוש אשר על בסיסו ובשלו מבקשת הנתבעת שלא להעתר לתביעה לסילוק יד, ובכך מבקשת היא ליתן עדיפות לשימוש שאינו כדין על פני שימוש כדין אותו מבקשים התובעים לקדם ולבצע באותו חלק של החלקה (בהתאם לבקשה להיתר בניה שהגישו - בקשה מספר 2020/0342, ת/4).

הנתבעת לא ידעה לספק פרטים בעיניין זה (עמוד 59 שורות 1-7 לפרוטוקול), ולא הובהרו פרטי ההסדר אליו הגיע והאם לנתבעת, או לאחיה שפעל בשמה, ניתנה תמורה כלשהיא כנגד הסרת ההיתנגדות לבקשה להיתר בניה בחלקת התמורה 2004.

לב המחלוקת אינו מצוי למעשה בעניינינו בחוליה זו כי אם בחוליה הנוספת, דהיינו, האם מכוח אותן זכויות נטענות של התובעים בחלקת המקור 89 - אשר מסקנתי היא כי במאזן ההסתברויות הוכחה זכות החזקה שלהם בה - זכאים הם לעתור לסילוק יד של הנתבעת מחלק חלקה 82 החופף את חלקת התמורה 2010 - אשר מסקנתי היא כי במאזן ההסתברויות לא הוכחו זכויות הנתבעת בה - וזאת על יסוד הוראות התכנית וטבלת האיזון שצורפה לה. יש ליתן משקל בעניינינו לכך שהתביעה לסילוק יד מחלקת התמורה ולמתן צו מניעה נועדה לשם בניה בה, בהתאם לתכנית.

...

עוד יש ליתן משקל בהקשר דנן למסקנה אליה הגעתי לעיל ולפיה במאזן ההסתברויות לא הוכחו טענות הנתבעת לעניין הזכויות והחזקה בחלקת מקור 82, ואף לא הוכח מי המחזיק בפועל במקום מאז עזיבתו של שוויקי, ומטעם מי מחזיק הוא במקרקעין, ובמובן זה אין ענייננו דומה לעניין אלרחמאן אליו הפנתה הנתבעת, שם החזיקו הנתבעים במקרקעין שנים רבות לפני הגשת התביעה.

בנסיבות המתוארות כולן סבורה אני כי בעובדה עליה הצביעה הנתבעת - לפיה התביעה מבקשת לשנות את מצב החזקה במקרקעין, בהפנותה לעניין אלרחמאן - אין כדי להוביל, כשלעצמה, למסקנה כי הסמכות אינה נתונה לבית משפט זה. עוד יודגש כי בהתאם לפסיקה "ככל שקבלת התביעה מביאה לשינוי קנייני בזכויות במקרקעין, בית המשפט המוסמך לדון הוא בית המשפט המחוזי " (ת.א. (מחוזי ירושלים) 59002-09-19 עלי נ' שמני (7.6.20202)).

סיכומם של דברים מכל הטעמים המפורטים לעיל הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

בפניי תביעה ותביעה שכנגד למתן סעד כספי וצו עשה אשר הגישו בעלי הדין, האחד כנגד מישנהו.

הצדדים לא הגיעו לעמק השווה והתובע הגיש לועדת התיכנון והבנייה – חיפה היתנגדות לבקשת הנתבעת למתן היתר בניה, אולם היתנגדותו נדחתה.

במסגרת התביעה שכנגד עתרה הנתבעת תחילה לחייב את התובעים בתשלום פיצוי לא ממוני בסך של 30,000 ₪ ובנוסף לכך פיצוי עבור אובדן דמי שכירות בסך של 22,000 ₪ בשל העיכוב בהשלמת עבודות הבניה למשך 4 חודשים, וזאת בעקבות היתנגדות התובע למתן היתר בנייה, ובסה''כ 52,000 ₪.

ובסה''כ 88,309 ש''ח. סכום זה בתוספת מע''מ עליו מגיע לסך של 103,322 ש''ח. דרישת התובעים להסרת קירות הבטון והחזרת המצב לקדמותו, אינה מוצדקת בעיניי ודומה כי היא מועלית מן הפה אל החוץ.

...

לסיכום, אני מורה כדלקמן: במסגרת התביעה העיקרית הנתבעת תשלם לתובעים, ביחד ולחוד, באמצעות בא כוחם, סך של 103,322 ₪ צמוד למדד תשומות הבנייה לחודש 05/2019 ועד לתשלום המלא בפועל.

כן תשלם הנתבעת לתובעים, ביחד ולחוד, באמצעות בא כוחם, הוצאות האגרה, עלות שתי חוות דעת מטעם התובעים, חלקם בשכרו של מומחה בית המשפט ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסך של 14,040 ₪ (כולל מע"מ) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על ההוצאות ואגרת בית המשפט מיום הוצאתן ועל שכ"ט עו"ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

התביעה שכנגד נדחית בזאת.

לטענת הנתבעים בכתב ההגנה, בגין הבניה מושא התביעה, מתנהלים הליכים בועדה לתיכנון ובניה, ואין מקום לקיים הליכים מקבילים במסגרת תביעה זו. לטענתם, הבניה בשטח המשותף בוצעה בהסכמת התובע, ואולם לאחר שהושלמה, חזר בו מהסכמתו והגיש היתנגדות לבקשה שהגישו להיתר בניה.

הבקשה אושרה חלקית בכפוף לתנאים שעיקרם הריסה של הבניה והמתקנים בשטח המשותף, לרבות החזרת המצב לקדמותו בחדר המדריגות המשותף, כמפורט בהחלטה בזו הלשון: יש להרוס כל בניה ומתקנים שהוצבו על השטח המשותף, לרבות אפשרות גישה לתשתיות כגון מד מים ובלוני גז. לא ניתן לבצע שינויים בחדר המדריגות המשותף, יש להחזיר את המצב לקדמותו.

ביום 24.7.20 קבע כב' הרשם הבכיר חלאילה כי משעניינה של התביעה בבקשה למתן צו הריסה, היא אינה בסמכותו העניינית של רשם בכיר, והורה על העברת התיק לשם ניתובו לשופט.

לאחר שהנתבעת הודתה בבצוע הבניה הנ"ל ובשימוש ללא היתר כדין, נקבעו תנאי ההסדר ומשך הזמן להסרת המחדלים כמפורט להלן: תשלום לועדה המקומית בסך של 3,000 ₪, שישולם ב – 18 תשלומים חודשיים שוים ורצופים, החל מיום 1.1.21.

...

חיזוק למסקנה זו, נמצא בתביעה נוספת שהגיש התובע נגד הנתבעים באותו עניין ממש (795-06-19 בבית משפט השלום בטבריה) במקביל לתביעה זו, ובה עתר לסעדים דומים.

סוף דבר; להצהרת הנתבעים כי ימלאו אחר החלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה מיום 25.6.20, אני נותנת בזה תוקף של פסק דין.

באשר להוצאות, לנוכח כל האמור לעיל ביחס להתנהלות הצדדים בהליך, אני מוצאת לחייב את התובע לשלם לנתבעים בתוך 30 ימים מהיום, הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ שיישאו הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל.

לפני תביעה למתן צו עשה להסרת עבודות חפוי אבן, אשר על פי הנטען, ביצעו הנתבעים על קיר ביתם של התובעים, וכן לפצוי כספי בסך 50,000 ₪, כמפורט להלן.

ביום 13/7/17 הגישו הנתבעים בקשה למתן היתר בניה לעבודה מצומצמת מס' 20171115 (להלן: "בקשת ההיתר"), לצורך ביצוע תיקונים ועבודות מינוריות בביתם, הכוללות, בין היתר: הגדלת פתח חלון ודלת כניסה, חפוי קירות חצוניים וחפוי הקיר המשותף באבן.

צוין, כי עבודות ציפוי האבן בוצעו לפי היתר בניה שניתן לנתבעים לאחר שמיעת היתנגדות התובעים בועדות המשנה של הועדה המקומית לתיכנון ובניה, ומשכך העבודות בוצעו באופן חוקי.

הדברים עולים בקנה אחד עם חוות דעתו של מומחה הנתבעים, לפיה כאמור, מדובר בשלושה בתים צמודי קרקע, המהוים יחד חלק מבניין טורי תלת משפחתי טיפוסי כדוגמת כל שורות הבניינים ברחוב אשר נבחנו בתחילת שנות ה- 80 בסגנון זה. בין כך ובין כך, משמדובר במקרה חריג בו על אף שהקיר הכפול מצוי כיום, לאחר חלוקת החלקה לתתי חלקות, בחלקת התובעים - עבודות החיפוי, נושא התביעה, בוצעו כולן בצד הקיר הפונה לחלקת הנתבעים; משעובי שכבת חפוי האבן מצוי כולו בחלקת הנתבעים; משהעבודות בוצעו על פי היתר בנייה כדין; ומשאין חולק, אף לשיטת התובעים, כי הגישה לקיר בצד בו בוצע חפוי הקיר - היא מחצר ביתם של הנתבעים בלבד (ראו הסיפא לס' 3 לתצהיר התובעים) - לא מצאתי מקום להורות על הסרת החיפוי.

...

אלא, שבראי קביעותיי דלעיל, אף דינן להידחות בהיעדר הוכחה.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 12,000 ₪ תוך 30 ימים מהיום, אחרת יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית מהיום עד התשלום בפועל.