תביעה למתן פסק דין הצהרתי בדבר זכויות שנרכשו מאדם שנפטר

את עמדתה של רמ"י ביחס לדרישה הנ"ל ניתן לראות במכתב מיום 8.1.1978, שבו כתבה, בין היתר, את הדברים הבאים: "..... אין לנו כל התחייבות כלפי המחזיקים במבנים אלו ורק אם חברת המלח תחל ביוזמתה בחלוקת השטח מחדש וחלוקת המגרשים למגורים מהשטח שהיא מחזיקה בו, נוכל אנו לחתום על חוזה חכירה עם המשתכנים לאחר שהחברה תפנה אותם אלינו ולאחר החלוקה כאמור לעיל. על כל פנים – בשלב זה – כל התביעות שיש לך – נא הפנה אותם לחברת המלח אשר מסרה לך את המבנה ו/או השטח" (נספח יג' לתצהירה של גב' קאופמן) בשנת 1980 הגישו יורשי המנוח, ה"ה עובד ורבקה גושן, תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה שבמסגרתה עתרו למתן פסק דין הצהרתי בדבר זכויות חכירת משנה של המנוח בדירה הנ"ל. התביעה הוגשה כנגד חברת המלח וכנגד רמ"י אשר צורפה כנתבעת פורמאלית בתביעה (ת.א 964/80) (להלן "תביעת יורשי גושן").

יובהר כי מחדליה של הרשות במקרה כאמור, לא מעניקים לפולש, ובמקרה שבפנינו לבני הזוג דנקנר, זכות כלשהיא במקרקעין, אך מאיינים את טענתה של רמ"י שלפיה בני הזוג דנקנר הנם בבחינת מסיגי גבול ומטהרים אותם מהטענה של אי החוקיות שדבקה בהחזקה שלהם במקרקעין, וכדברי נ. זלצמן (שם, עמ' 56): "ההסכמה הנלמדת משתיקתו של בעל המקרקעין מטהרת את ההחזקה או השמוש מיסוד אי-החוקיות שדבק בו, והופכת את מעשה העוולה למעשה ברשות" האם רמ"י היתה מנועה מלנקוט בפעולות לפינויים של בני הזוג דנקנר מהמקרקעין לאור ההשתהות שלה מלפעול במשך שנים רבות? ברע"א 6156/05 הרצל אדאדי נ' מדינת ישראל (20.07.2005) נפסק כי: "לפלישות למקרקעי הציבור אין בית משפט זה יכול כל עיקר ליתן יד, וכבר נאמר לא אחת כי אף אם לא מילאו הרשויות את חובתן לאורך שנים רבות, ואף אם התרשלו כפי שציין בית משפט השלום, אם הגיעה שעת התעשתות מצידן והן החלו במעשים, על בית המשפט לעודדן ולא להיפך. זו החובה כלפי הציבור" האם קנו להם בני הזוג דנקנר מעמד של רשות בלתי הדירה במקרקעין מעצם ההחזקה רבת השנים ללא מחאה כלשהיא מצד רמ"י, וההשקעות שהשקיעו בהם בהסתמך על מצגי רמ"י? התשובה היא שלילית, והנני מפנה בהקשר זה לדברים שנאמרו על ידי כב' השופט (בדימוס) זילברטל בעיניין נחום כדלקמן: "לגישתי, ככלל יש לנהוג במשנה זהירות ביחס לקביעה כי רשות היא בלתי-הדירה, וזכות שכזו תוסק אך במקרים חריגים ויוצאי דופן. בצד זאת, כאשר עסקינן ברשות מכללא במקרקעי ציבור, שנוצרה עקב מחדלן של הרשויות מלפעול לסילוקו של מסיג גבול במקרקעין, אין מקום לקביעה כי זכותו של בר-הרשות התגבשה לכדי רשות בלתי הדירה" והוא ממשיך ואומר: "במקרים חריגים ונדירים ביותר, יכול ובית המשפט ייקבע כי הפולש הפך לבר-רשות במקרקעין נוכח שתיקת הרשויות, תוך שייחס בכלל שיקוליו משקל הולם לפעולות האכיפה הרבות שעל הרשויות לבצע בהקשר זה. ואולם, רשות שכזו לא תיתגבש לכדי רשות בלתי-הדירה, וזאת נוכח האנטרס הצבורי בדבר השמירה על רכוש הציבור והרצון שלא לתמרץ פולשים על-ידי הקניית רישיון שאינו ניתן לביטול ויצירת זכות מעין צמיתה בנכס" [ ההדגשה אינה במקור, כ.ג'] סיכום ביניים המסקנה מכל האמור לעיל היא שבני הזוג דנקנר הנם בעלי רשות הדירה במקרקעין, והגשת התביעה דנן אינה אלא הודעה על הפסקת הרשות הנ"ל, ולכן עליהם לסלק את ידם מהמקרקעין למעט מהמבנה המקורי על התוספת שלו בשנת 1990, כפי שידובר על כך להלן.

אולם לצורך קביעת הזכות להמשך מגורים לא ראיתי הצדקה לאבחנה בין יציאה לגימלאות או חו"ח פטירה או מצב משפחתי כזה או אחר.

...

התביעה כנגד חברת המלח נדחית בזאת.

בהתאמה הנני דוחה את ההודעה שנשלחה על ידי חברת המלח לצדדים השלישיים.

לאור העובדה שהתנהלות כל הצדדים לא היתה נקיה מביקורת, הנני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.

בית המשפט המחוזי בירושלים ת"א 22946-02-16 בטיטו ואח' נ' חברה לפיתוח שכונות מגורים ביו"ש בע"מ ואח' בפני כבוד השופטת חגית מאק-קלמנוביץ התובעים 1. יעקב בטיטו ז"ל (תביעתו נמחקה עקב פטירה) 2. צפורה בטיטו ע"י ב"כ עו"ד דוד גדנסקי נתבעים 1. חברה לפיתוח שכונות מגורים ביו"ש בע"מ 2. החברה לפיתוח שכונות מגורים ביו''ש בע''מ ע"י ב"כ עו"ד שחר סרור 3. הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באיו''ש 4. רפאל גלברט ע"י ב"כ עו"ד אמנון גלברט 5. נתן ברלנד ע"י ב"כ עו"ד גלעד ברון ועו"ד **** רוזנפלד פסק דין

עקרי העובדות וטענות הצדדים בפני תביעה למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי עסקת רכישת מיגרש 291 בתב"ע 208/1 ותב"ע 208/1/13 לגני מודיעין במרחב תיכנון מקומי מודיעין עילית, המהוה חלק מחלקות 13 ו-35 בגוש 5 מאדמות הכפר נעלין באיו"ש (להלן: המיגרש) תקפה; כי הודעת ביטול העסקה מצד נתבעות 1 ו-2 (להלן: הנתבעות) חסרת תוקף, וכי זכויות התובעת במיגרש עדיפות על זכות נתבע 4 במיגרש 291א' ועל זכות נתבע 5 במיגרש 291ב'.

בהתייחס לתחרות בין זכויות התובעים לזכויות הרוכשים טען ב"כ הנתבעות כי די היה באישור הנתבעות בדבר הזכויות במיגרש לצורך הסתמכות בתום לב של נתבעים 4 ו-5, כי אין בסיס לדרישה לבדוק את מצב הזכויות ברשות המקומית, וכי לא ניתן להניח שבדיקה כזו היתה חושפת את הרוכשים לקיומו של מכתב שעצם שליחתו והימצאותו בתיק העיריה לא הוכחו.

...

השיהוי הממושך וההימנעות מנקיטת פעולות מתבקשות להבטחת זכויותיהם ומניעת מכירת המגרש, כל אלה מקשים על האפשרות להיעתר לתביעה לביצוע בעין של ההסכם, ורישום של זכויות קניין, ומותירים לתובעים לכל היותר זכויות חוזיות.

המסקנה אליה הגעתי היא כי בהסכם בין התובעת לנתבעות נכללה התחייבות לבניית בית במגרש כאשר הדבר יתאפשר.

לאור כל האמור התביעה נדחית.

מבוא זוהי תביעה למתן פסק דין הצהרתי ולפיו מקרקעין שבבעלות התובע, נהנים מזיקת הנאה בשביל ברוחב של 2.4 מ' העובר במקרקעי הנתבעים.

טענות התובע התובע והנתבעים (הנתבעים הם בן ואביו אשר נפטר לאחר הגשת התביעה), הם תושבי הכפר בוקעאתא שברמת הגולן (להלן: הכפר).

אלא שהתביעה דנן עניינה בהצהרה על קיומה של זיקת הנאה במקרקעי הנתבעים וזו יכול שתהא, לפי סעיף 92 לחוק המקרקעין, לטובת מקרקעין (זו הזכות לה טוען התובע לפי תביעתו), לטובת אדם פלוני, לטובת סוג בני אדם או לטובת הציבור, והרוכש אותה, לפי סעיף 94 לחוק, הוא "מי שהשתמש בזכות" במשך השנים, היינו - לאו דוקא בעל המקרקעין הזכאים.

כך, בסעיף 12 לכתב התביעה, טוען התובע כדלקמן (ההדגשה איננה במקור, א.ל.): "התובע יטען כי מזה 80 שנים, לכל הפחות, כל מי שהיה הבעלים של מקרקעי התובע, וגם לאחר שהתובע הפך לבעלים, שביל הגישה שימש מעבר, כאמור לעיל, תחת עיניהם ובהסכמתם של כל מי שהיו בעלי מקרקעי השכנים ו/או מקרקעי הנתבעים, לרבות לנגד עיני משפחתם של הנתבעים משך כל השנים מבלי שהתנגדו, אלא ההפך, הם הסכימו, ובמיוחד הנתבע מס' 2, לכך מכל הלב ובשמחה, עד לחזרתו של הנתבע מס' 1 לכפר לאחר סיום לימודיו האקדמאיים, כפי שיתואר להלן". על דברים אלה חזר התובע לאורך כלל ההליך: בבקשתו למתן צו מניעה זמני (ס' 12), בתצהיר עדותו הראשית (ס' 12) וכן בתצהירים ובעדויות שהובאו מטעמו: עדות אביו (ס' 11 לתצהיר ועמ' 20 שורה 8 לפרוטוקול), דודו פוזי חסן (ס' 11 לתצהיר) ובן דודו שאדי זהוה (ס' לתצהיר 11).

...

על כן, התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.

ב"כ הצדדים יודיעו עד ליום 18.9.22 האם מקובלת עליהם המלצתי כי העירבון שהופקד במסגרת צו המניעה, יועבר לנתבעים, באמצעות בא כוחם, וזאת על חשבון ההוצאות כאמור ולא תהיה עוד טענה לנתבעים בעניין הביטחונות מושא צו המניעה.

מהות התביעה זוהי תביעה למתן פסק דין הצהרתי בדבר בעלות התובעים במקרקעין.

נוכח מועד פטירתו, ממילא הוא איננו חתום על תצהיר נותני המתנה ולא ניתן לחייב את יורשיו מכוח תצהיר זה. יורשיו של הנתבע מס' 13 הם הנתבעים מס' 14-23 (לנתבעת מס' 14 מחצית מעזבונו ולשאר היורשים 1/18 לכל אחד מהם, צו הירושה נספח ז' לתצהיר התובע).

בסיכומו של דבר, התובעים הוכיחו כי בכל הנוגע לזכויות הנתבע מס' 6 במקרקעין לפי פסק הדין, הם רכשו את הזכויות כדלקמן: לפי הסכם המכר, הם רכשו את מלוא זכויות הנתבעים מס' 7-12 כיורשי הנתבע מס' 6.

...

בסיכומו של דבר, לא נסתרו הדברים שנאמרו על ידו באותה פגישה ותועדו בהקלטה ואשר ידועים לו מידיעה אישית, היינו - שהרוכשים פנו אליו בעניין רצונם לרכוש את המקרקעין והוא השיב להם שהמקרקעין כבר נמכרו לתובעים.

בסיכומו של דבר, הרוכשים לא הוכיחו כי הם שילמו ליורשי הנתבע מס' 1 תמורה עבור המקרקעין וכי דובר בתמורה שאיננה סמלית.

על יסוד האמור לעיל, מתקבלת התביעה וניתנות בזאת ההוראות כדלקמן: הרישומים שבוצעו בפנקסי המקרקעין ביום 28.8.2008 כמפורט בסעיף זה להלן, ישובו על כנם.

התובע מס' 2 נפטר לאחר הגשת התביעה ויורשיו הם התובעים מס' 3-9, כל אחד לפי חלקו בהתאם לצוו הירושה (הוגש ביום 6.12.21).

בעיניין הסכם החלוקה בין האחים, הוכיחו התובעים כי קיים מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא: ביום 29.1.2013 הגישו מספר תובעים בבית משפט זה תביעה למתן פסק דין הצהרתי בנוגע לזכויות במספר חלקות מקרקעין אשר רשומות על שם המנוח תופיק ובהן החלקות דנן, 32 ו- 70.

טענת הנתבעים (יורשי עומר) ולפיה יש בטענות התובעים בתביעה הקודמת ובפסק הדין שניתן שם, כדי להשתיקם מלטעון לזכויות מעבר ל- 1/3 מחלקה 70, אין בידי לקבלה: ראשית, יש לשוב ולהדגיש כי במסגרת התביעה דנן התובעים אינם מבקשים לגרוע דבר מזכויותיו של עומר.

. זכי: אני אומר לך שזה הטעות, זה הטעות אבו חאתם: אני יש לי מסמכים שכל זה אצל נוטריון שחאלד שליש ואבא שלי שליש, יש מקומות שחאלד יכול למכור אותה מבין, אבל בחלקה שבע, בחלקה 3, ובחלקות האלו הוא יכול למכור חאלד, אבל בחלקה 70 ו 32 לא יכול למכור חאלד זכי: כן" סיכום התובעים הוכיחו כי מכוח פסק הדין שניתן במסגרת ת.א 49992-01-13, קם מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא ולפיו ח'אלד (הנתבע מס' 10) רכש מחצית מן הזכויות הרשומות על שם אביו, המנוח תופיק (הנתבע מס' 1), בחלקות 32 ו- 70 בגוש 17569.

...

המסקנה הנובעת מכך היא שלעומר - שיורשיו בלבד (חלקם) הם שהתגוננו בהליך דנן, אין זכויות בחלקות הנתבעות כאן וממילא התובעים אינם מבקשים לגרוע מהם דבר, אלא מח'אלד בלבד, שאת זכויותיו הם רכשו.

טענת הנתבעים (יורשי עומר) ולפיה יש בטענות התובעים בתביעה הקודמת ובפסק הדין שניתן שם, כדי להשתיקם מלטעון לזכויות מעבר ל- 1/3 מחלקה 70, אין בידי לקבלה: ראשית, יש לשוב ולהדגיש כי במסגרת התביעה דנן התובעים אינם מבקשים לגרוע דבר מזכויותיו של עומר.

לפיכך, דינן להידחות.