תביעה למתן פסק דין הצהרתי בדבר בעלות בחנות ביבנה

רקע ביום 5.9.2017 אושרה התובענה כייצוגית ביחד עם ת"צ 4838-04-15 רבה נ' עריית יבנה (להלן: "בקשת רבה" או "עניין רבה").

תובענה זו הייתה הראשונה אשר קבעה הלכה ברורה כי יש להצמיד אף את התקופה הראשונה בהתאם לנוסחת ההצמדה הקבועה בחוק רשויות מקומיות ריבית, וזאת לאחר שניתנו מספר פסקי דין שונים בעיניין.

שלא כמו בבקשת רבה, נשאה התובעת בעלות חוות דעת (הכלכלן ירון צור).

דיון סעיף 22 בחוק תובענות ייצוגיות דן בגמול לתובע המייצג וקובע: "(א) הכריע בית המשפט בתובענה הייצוגית, כולה או חלקה, לטובת הקבוצה, כולה או גם חלקה, לרבות בדרך של אישור הסדר פשרה, יורה על תשלום גמול לתובע המייצג, בהיתחשב בשיקולים כאמור בסעיף קטן (ב), אלא אם כן מצא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שהדבר אינו מוצדק בנסיבות הענין.

(ב) בקביעת שיעור הגמול יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה: (1) הטירחה שטרח התובע המייצג והסכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, בפרט אם הסעד המבוקש בתובענה הוא סעד הצהרתי; (2) התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה; (3) מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית".

...

" (פסקה 17 לפסה"ד) ביחס לחיוב על פי חוק פסיקת ריבית קבעתי כי: "אני סבורה כי בנסיבות ענייננו - עת היו פסיקות סותרות של בתי המשפט המחוזיים, באופן שחלקם קיבלו את הפרשנות שלה טענה המשיבה, הכל כמפורט בבר"מ בעניין ציונה נחום (ר' ת"צ (מחוזי נצרת) 20241-10-13 עזמי נ' עיריית נצרת (כב' השופטת נ' מוניץ) (נבו 2.4.2014), בת"מ 48532-04-14 גבאי נ' עיריית טירת הכרמל (כב' השופט א' קיסרי) (נבו 28.10.2015)) ועת עניין ציונה נחום הוכרע בבית המשפט העליון ב-6.5.2020 - אין מקום לסטות מהוראות סעיף 6 בחוק רשויות מקומיות ריבית בנסיבות שבהן לא ניתנה הוראה בכתב לרשות, ואין לחייב בריבית." (פסקה 19 לפסה"ד) על כן, הוריתי למומחה בית המשפט לתקן את חוות דעתו, כך שלסכום ההשבה יתווספו הפרשי הצמדה בלבד, וחייבתי את הנתבעת להשיב לכל אחד מחברי הקבוצה את סכום גביית היתר בהתאם לחוות הדעת המתוקנת.

אשר לסיכון, אני סבורה כי התובעת ובא-כוחה נשאו בסיכון, נוכח הפסיקות הסותרות של בתי המשפט המחוזיים בסוגיה, שהתובענה תידחה ושהתובעת תחויב בהוצאות נוכח אי הוודאות באשר לעילה.

נוכח שיקולי התפוקה התשומה וההכוונה הציבורית, בהתאם להלכות שהובאו לעיל, ולאחר שקלול טענות הצדדים, אני מורה כי שכר הטרחה לב"כ התובע יעמוד על 53,237 ש"ח (כולל מע"מ) והגמול יעמוד על 5,500 ₪.

הגמול ישולם בתוך 14 ימים מיום החלטתי זו. שכר הטרחה ישולם בשלבים, כדלקמן: 50% מסכום שכר הטרחה ישולם לבא-כוח התובעת בתוך 14 ימים מיום החלטתי זו. יתרת הסכום (50%) תשולם בתוך 14 ימים ממועד השלמת החיובים על ידי הנתבעת, על פי פסק הדין, ולאחר שהצדדים יצהירו כי מלוא סכום גביית היתר הוחזר לחברי הקבוצה, ולאחר קבלת אישור בית המשפט.

פסק דין (הנתבעים 4-1) זו תביעה לפסק דין הצהרתי לפיו המקרקעין הכלולים בהיתר בניה משנת 1962 ובהיתרי בניה מס' 137/98 ו-12934/00 ולפי מפה מצבית מיום 20.4.2019 בשטח בנוי כפר יפיע הם בחזקה ובשימוש הבלעדיים של התובע מס' 1 ו/או התובעים ו/או מי מטעמם; ולצו המורה לועדה המקומית מבוא העמקים להמנע ממתן היתר בניה לנתבעים 4-1 במקרקעין או הכלולים בהיתרי בניה שניתנו לתובעים ו/או למי מטעמם.

התובע 3, יליד 1947 (ע' 40 ש' 27), העיד כי אחותו התחתנה בשטח מושא המחלוקת בשנות ה-50 של המאה שעברה ועשתה שם חפלה, וגרה במקום 20 שנה, שלאחריהן "עשינו את זה חניות לכולם" (ע' 40 ש' 33; לא הוברר באלו חנויות מדובר).

המכלול מצביע על תמונה כדלקמן: ממכתבו של הנתבע 1 לודיע, עולה כי הנתבע 1 וודיע הסכימו כי הנתבע 1 יבנה עד לגבול מגרשו אך לא יפתח חלונות; הנתבע 1 בנה עד לגבול מגרשו אך פתח חלון; כאשר ודיע מחה על כך, הודיע הנתבע 1 כי רכש מנאדר שטח מערבית לבנין (מכתב הנתבע 1, ת/7).

מעשה הפגיעה בזכות הנטענת בכתב התביעה הוא, הגשת בקשה להיתר בניה בידי הנתבע 1 ביום 16.4.2015 בה הוצע לבנות קיר בטון מסביב למשטח "ברם בתוכנית נכלל שטח שהוא בחזקת ו/או בבעלות התובעים..." (פס' 5; ראו גם פס' 32).

פרופיסור גלעד מציע כי המבחן לקביעת "רוחב" העילה יהיה מבחן "הזהות המהותית": "המענה המוצע הוא לאמץ את המבחן שבסעיף 829(א) להצעת החוק 2011, שלפיו 'תביעות השונות זו מזו בעובדות, בזכות נושא התביעה, בדין המקים את הזכות או בסעד המבוקש ייחשבו...כתביעות הנובעות מאותה עילה, אם קיימת ביניהן זהות מהותית המצדיקה את התיישנותן יחד'. דברי ההסבר להוראה מבהירים כי קיומה או העדרה של 'זהות מהותית' לצורך היתיישנות אמור להיקבע על בסיס טעמי ההתיישנות, דהיינו: על פי המטרות של דין ההתיישנות. מטרות אלה רבות ומגוונות והאיזון ביניהן עדין ומורכב. עם זאת ברי כי מרכז הכובד של טעמי היתיישנות מצוי בהגנה על נתבעים בכוח ובפועל, אינטרס התובעים במימוש זכויותיהם, כיבוד זכות הגישה לערכאות, האנטרס הצבורי בגילוי האמת, דחיית תביעות סרק, מניעה של הכבדת יתר על בתי המשפט ועוד.

...

ראשית, עולה ממכלול הראיות שבפניי כי התובעים הסכימו להעמדת כלי רכב במשטח, ואין להניח שהסכמה כזו כוללת גם גידור כליל של המשטח בידי מי מהנתבעים.

ומכאן הנני קובע, לפי המבחן הזהות המהותית, כי עילת התובעים 4-2 בענין ההפרה הצפויה של זכותם עקב גידור המשטח בידי הנתבע 1, לא התיישנה לפי הוראות חוק ההתיישנות.

סיכום התביעה נגד הנתבעים 1 ו-3 התביעה נגד הנתבעים 1 ו-3 מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שהנני מצהיר כי ביחסים בין התובעים 4-2 והנתבע 1, זכות החזקה במשטח המקרקעין המצוי בסמוך לבית הנתבע 1, מערבית לו, והמופיע בשם "משטח בטון" בתשריט ההיתר ת/5, היא של התובעים 4-2 ולא של נתבע 1.

להלן: ההסכם משנת להלן יובא ההסכם משנת 1999 כפי שהוגש לתיק בית המשפט: הצהרה ואישור מוסכם בזאת ע"י הצדדים החתומים מטה, כי כל תכולת החנויות ברח' ----, כולל חובות של אנשים, ומזומנים, וכן ניירות ערך, ומט"ח, ויתרות בנקים, ונכסים כולל נדל"ן שרשומים בטבו או ע"י הסכמים על שם --- ]האיש[ שייכים בעלותם ובחזקתם הבלעדית של --- ]אביו של האיש[ 57% ושל --- ]האיש[ 43% , ויש ל-- -]אביו של האיש ולאיש[ זכות מלאה לעשות בהם כרצונם, ואף למוכרם ולהחליפם בנכסים אחרים, ולהעבירם בכל צורה שהיא למי שירצו ויחפצו, וכן יוכלו לבנות על נכסי הנדל"ן הנ"ל כרצונם וחפצם, וזאת בלי לבקש רשות ובלי להודיע לאף אחד.

ביום 16.6.20 היתקיים קדם משפט בתביעה זו. במועד הדיון הגיש אביו של האיש תביעה נוספת נגד בני הזוג (תמ"ש 39148-06-20 ) בה עתר למתן פסק דין הצהרתי לפיו הוא בעלים של 57% מהזכויות הרשומות על שם האיש בבניין בי' ובקרקע בג' הידועה כ--- (להלן: הקרקע בג') וכן כי הוא בעלים של מלוא הזכויות בדירה בר'.

בהקשר זה יש להתייחס גם לכך שהאיש ואביו לא הקפידו על הגרסאות שמסרו לבית המשפט וזאת בלשון המעטה, ובנושאים שונים הצהרותיהם הופרכו כליל, הוכח כי הם הכמינו מהאשה ומבית המשפט עובדות מהותיות ואף הצהירו דברים שאינם נכונים, וכל זאת כמפורט לאורכו ולרוחבו של פסק הדין.

...

עתירת האישה ביחס לזכויות הרשומות על שם האיש בקרקע בג' – נדחית.

עתירת האישה למתן פסק דין לפיו מחצית הזכויות בבית המגורים שייכות לה – נדחית.

התביעה הכספית שהגיש אביו של האיש נגד האישה – נדחית.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ת"א 50255-06-22 חן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ סניף 175 יבנה תיק חצוני: בפני כבוד השופטת מרב בן-ארי המבקשת: סיגלית חן ע"י ב"כ עוה"ד י. בטש ו- א. שווגר המשיב: בנק דיסקונט לישראל בע"מ סניף 175 יבנה ע"י ב"כ עוה"ד י. בכר ו- ע. קלנר החלטה

רקע התובעת הגישה תובענה למתן סעד הצהרתי וצוי עשה, לפיהם החלטת המשיב (להלן: הבנק) בדבר סגירת חשבון הבנק של התובעת אינה סבירה, מנוגדת לדין ולפיכך בטלה.

השני, חשבון על שם חברה שבבעלותה ובניהולה - חברת שמי-אל אלקטריק בע"מ (להלן: החברה) במסגרתו נכללה פעילות של חנות מוצרי חשמל (באילת), ניהול נדל"ן, בנייה וייזום (להלן: חשבון החברה).

סעד זמני - הדין לצורך מתן סעד זמני יש לשקול שני שיקולים עקריים: האחד – ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה, והשני, קיומו של חשש סביר, כי אי מתן הצוו יכביד על ביצוע פסק הדין.

היתנהלות זו חזרה על עצמה במסגרת הסעד הזמני: התובעת וחן הפליגו ותיארו עובדות רבות שאינן רלבאנטיות לחלוטין לסעד המבוקש, לרבות העמסה של תיכתובת ומסמכים שאין להם ולו קשר קלוש לבקשה הנוכחית: ההתנהלות מול המנהלת הקודמת, מסגרות אשראי ועוד, ואילו באשר לנקודת המחלוקת היחידה שנותרה – הדרישה לצירופו של חן לחשבון העיסקי לאור האינדיקציות לכך שחן הוא בעל זיקה לפעילות העסקית המנוהלת בחשבון הפרטי, התובעת וחן שתקו ולא טענו דבר.

...

הבנק אף הניח תשתית ראייתית לדרישתו זו: ראשית, מתוך ההתנהלות בחשבון החברה, שגם היה חשבון עסקי, אנו למדים שהייתה מעורבות רבה של חן בניהול החברה ובשליטה בה, ובפועל, בסופו של דבר חן הוגדר כבעל שליטה בחשבון החברה.

אני דוחה את טענות התובעת.

סיכום הבקשה למתן סעד זמני נדחית.

בבסיס התביעה עומדים שלושה הסכמים אשר נחתמו בחודש יוני 1976: הסכם לחלוקה מחדש של המקרקעין מיום 13.6.1976, אשר נחתם בין ארבעת הבעלים של המקרקעין, במסגרתו נקבע כי פייגנבאום יהיה הבעלים ב-73% מחלקה 47/3 (היא חלקה 316, לאחר הסדרת הרישום של המקרקעין ולימים יבנה בה ביניין למגורים ברחוב הפרדס 13), זאת כנגד ויתור על חלקו בשתי החלקות הנוספות; בני הזוג אברהם דיטקובסקי ז"ל וגב' עתידה יהיו יחד הבעלים ב-27% הנותרים מחלקה 47/3 (חלקה 316) וכן הבעלים של 66.66% מחלקה 47/1 (חלקה 314 ולימים יבנה בה ביניין למגורים ולמסחר ברחוב הפרדס 18) וב-40% מחלקה 47/2 (חלקה 315 ולימים יבנה בה ביניין למגורים ברחוב הפרדס 15); חיים דיטקובסקי ז"ל יהיה הבעלים ב-33.33% מחלקה 47/1 (חלקה 314) וב-60% מחלקה 47/2 (חלקה 315).

ביום 30.6.2022 הגישו המשיבים, שהנם כאמור חלק מיורשי פייגנבאום, את התובענה שלפניי, במסגרתה עותרים הם למתן סעד הצהרתי ולהשבה כנגד יתר הבעלים של המקרקעין (חלקם באמצעות יורשיהם), שלפיו יקבע כי פייגנבאום "הנו הבעלים באותם 25% מכלל הנכסים והזכויות אשר הושגו מכח נכס המקרקעין המקורי... ויורה על חלוקה שווה בין כלל השותפים... ובכך ישיב את המצב לקדמותו, טרם נישול התובע [פייגנבאום - מ.ע.א ], וכן מתבקש... להצהיר ולקבוע כי המנוח [פייגנבאום - מ.ע.א] זכאי באופן זהה לכל פירות הנכסים בהתאם..." (ההדגשות אינן במקור – מ.ע.א).

יצוין עוד, כי קודם להגשת תובענה זו הוגשה תובענה נוספת, על ידי המשיבים כנגד המבקשים, למתן חשבונות [ת"א (מחוזי ת"א) 57831-04-19 פייגנבאום נ' דיטקובסקי (נבו 9.1.2020)] (להלן: "התביעה למתן חשבונות")], אשר נמחקה בהסכמתם, שעה שבית המשפט קבע בפסק הדין כי מרבית התביעה מבוססת על "השערות ומסקנות". עיקר הטענות בבקשות לסילוק על הסף ותשובת המשיבים לטענת המבקשים 4-1 דין התובענה דחיה וכבר על הסף, שעה שהכרעה בבקשה אינה דורשת בירור עובדתי של ממש ודי במסמכים, אשר צורפו לתובענה, כדי להכריע בה. כמו כן, יש להורות על דחייתה מאחר שאין ליגרור אותם להליך משפטי נוסף, שעלויותיו גבוהות.

בהקשר זה יפים הדברים מתוך חבקין, עמ' 189, כדלקמן: "כדי שמירוץ ההתיישנות ייפתח צריך שיתקיימו שלושה תנאים: ראשית, קיים מערך של עובדות המגבש הפרה של זכות מהותית-ראשונית, המזכה את התובע בזכות שניונית לקבל מבית המשפט סעד קונקריטי. העובדות המגבשות את עילת התביעה מפורטות בהוראות חוק ובפסיקה, והן הדין המהותי הקובע זכויות וחובת במשפט; שנית, לא חלה איזו מהנסיבות שחוק ההתיישנות והפסיקה הכירו בהן כפוגעות בכוחו של התובע לפנות לבית המשפט ולזכות בסעד... שלישית, נידרשת קביעה בדבר הקשר שבין התקיימות העובדות המגבשות את עילת התביעה במציאות (התנאי הראשון) לבין יכולתו של התובע לדעת אותן. סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות... מסדירים נושא זה." בנסיבות המקרה שלפניי, טוענים המשיבים, בין היתר, כי רק בשנת 2014 למד המשיב 1 "לראשונה כי לפייגנבאום היה חלק במקרקעין אזי הידיעה בדבר המירמה והחשיפה למסמכים הנדרשים התגבשו בתוך תקופת ההתיישנות ומרישום הבניין ברחוב הפרדס 18, שחזית החנויות שלו ברחוב אוסישקין 57 נעשה בצו הבית המשותף רק בשנת 2006". קרי, לשיטתם, תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות בשנת 2006 עם רישום הבניין, שניבנה על גבי חלקה 314, בטבו, ולפיכך סיומה בשנת 2031.

בדומה גם לא מצאתי לקבל את טענת המשיבים, שלפיה שעה שמדובר בתביעה לסעד הצהרתי בדבר בעלות זכויות במקרקעין, אזי יש לסווגה כתובענה במקרקעין שתקופת ההתיישנות בה תסתיים בשנת 2031.

...

סוף דבר אשר על כן, בהינתן שעילת התביעה התיישנה ושעה שלא נמצא כי יש להחיל את החריגים, המצדיקים את השעייתה ובהינתן שממילא אין תוחלת בניהול ההליך, שעה שלא ניתן להיעתר לסעד המבוקש, מצאתי להורות על דחית התובענה על הסף.

המשיבים ישלמו הוצאות לכל אחת מקבוצות המבקשים בסך של 15,000 ש''ח. סכום זה ישולם תוך 30 יום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תואיל לדוור העתק החלטתי זו לב"כ הצדדים.