תביעה למתן סעד הצהרתי על בעלות בנכסים וזכויות

להורות על מינוי שמאי אשר יערוך חוות דעת ביחס לשווי כלל היחידות, לרבות זכויות הבנייה, ההצמדות וכלל שווי הנכסים שבבעלות השותפות בבניין ברחוב הנביאים (להלן: "הנכס בנביאים") וכן יתן הערכת שמאי ביחס לשווי החזקותיו של התובע בבניין שבשדרות יהודית 13 נכון ליום 18.12.2018 (להלן: "הנכס בשדרות יהודית").

כך טענו כי מדובר בתביעה כספית שהוגשה במסווה של סעד הצהרתי תוך תשלום אגרה בחסר; כי עיון באותם סעדים כספיים מגלה כי התביעה היתיישנה והוגשה בשיהוי; כי התובע מושתק מכוח מעשה בית-דין וכצד קרוב בקשר לאיזון נכסים שנעשה מול גולדשטיין.

בכתב ההגנה הם היתנגדו למתן סעד הצהרתי על חלקו של התובע ב"שותפות" ולכל טענה שלפיה יש שותפות שאותה יש לפרק ולטענות קפוח והפרת חובות של הנתבע כלפי התובע כנאמן וכעורך דין.

לדבריו, למקרא כתב ההגנה הוא הופתע לגלות כי הנתבעים טוענים כי "אין ולא הייתה שותפות". הסכמות הצדדים בדיון שהתקיים ביום 21.12.2023 הגיעו הצדדים להסכמות כדלקמן: לעניין סעד של מתן חשבונות- "מוסכם עלינו שהתובע ימציא בקשה מסודרת נתמכת בתצהיר לגבי המסמכים המפורטים בעמודים 4 ו-5 מהמסמך שנשלח לב"כ הנתבעים ביום 12.7.23, כאשר מסמכים אלה מבחינת התובע מהוים כלל המסמכים הנדרשים לתביעה למתן חשבונות. הבקשה תוגש עד ליום 4.1.24. טרם משלוח הבקשה, התובע יבדוק מה מתוך המסמכים הכלולים במסמך האמור עדיין רלבאנטיים לבקש אותם. הנתבעים אשר טוענים כי התובע אינו זכאי לקבל מסמכים אלה מכח טענתו לקיומה של שותפות המוכחשת על ידם, על מנת ליעל ולפנים משורת הדין, ישיבו על המסמך המבוקש בצירוף המסמכים שיש בידיהם. ככל שמי מהמסמכים אינו ברשותם, יפרטו זאת בתצהיר. אם יש מסמכים שבכל זאת הם מסתייגים מנתינתם עקב, לטענתם, חוסר רלבאנטיות והכבדה יתרה, יציינו זאת. התגובה תוגש עד ליום 4.2.24. התובע יוכל להשיב לתגובה זו עד ליום 18.2.24". לעניין מינוי שמאי לנכס בשדרות יהודית – "מבלי להודות בטענת קיומה של השותפות העסקית אשר אותה דוחים הנתבעים, ומבלי לגרוע מטענות של הצדדים זה כנגד זה, מוסכם שככל שתוגש תביעה כספית על-ידי מי מהצדדים, ימונה שמאי בהתאם להסכם מיום 18.12.18". יישוב חשבונות השותפים -בדיון הודיע התובע כי אינו עומד על סעד יישוב חשבונות ולכן בהחלטתי בדיון קבעתי שבית המשפט לא ידון בסעד זה. סעד מתן חשבונות התובע עתר בבקשה אותה הכתיר "בקשה לגילוי מסמכים בהתאם להחלטת בית המשפט". במסגרת הבקשה ציין כי בתיק נטושה מחלוקת לגבי שותפות עסקית במספר נכסי נדל"ן בין התובע לנתבע בחלקים שוים.

...

בכתב הגנה מפורט הסבירו הנתבעים מדוע דינה של התביעה להידחות.

המזכירות תשלח החלטתי לצדדים.

לפניי תביעה למתן סעד הצהרתי כי קרקע בשטח של 155.56 מ' וכן קרקע בשטח של 13.47 מ"ר המקורה בסככה בבית משותף המצוי ברח' רד"ק 13, הידוע כגוש: 10826, חלקה: 50, (להלן: "המקרקעין"), כפופים לזיקת הנאה מכוח שנים לטובת חניית רכב ומעבר לצורך כניסה ישירה ונוחה לדירת קרקע הידועה כתת חלקה 1 (להלן: "הדירה").

סעדי התביעה המבוקשים יש בהם כדי לעוות את 'יחסי הכוחות' בין זכות הבעלות הידועה כזכות עליונה, ביחס לזכות זיקת הנאה מכוח שנים, המוכרת כזכות משנית וארעית הנתנת אף לביטול או לשינוי תנאיה.

יפים דברי בית משפט העליון לעניין אותו 'שימוש נוגד', שצוין בעיניין אסטרחאן, כדלקמן: "[...] בעיניין אסטרחאן עמד השופט בן יאיר על כך שעל השמוש במקרקעין להיות שימוש נוגד, באופן המהוה הפרה של זכויות הבעלים במקרקעיו. דרישה זו מובנת, שהרי שימוש שאינו נוגד את זכותו של הבעלים, אינו יוצר אצל זה האחרון כל אינטרס לעצור את מרוץ תקופת ההתיישנות, המהוה את הבסיס לקיומה של זיקת הנאה מכוח שנים. ויוער בהקשר זה, כי על מנת להחשב שימוש נוגד, אין השמוש יכול לנבוע מזכות חוזית או אחרת שהוענקה על ידי בעל המקרקעין הכפופים למשתמש. שהרי אילו דובר בשימוש הנעשה על פי הסכם עם הבעלים, שוב אין הוא יכול להפעיל את זכותו על פי סעיף 94(ב) להיתנגד לשימוש הנעשה במקרקעיו. גישה זו מתיישבת היטב עם הרציונל הניצב בבסיס דיני ההתיישנות, הטמון בהמנעותו של הבעלים מלתבוע את זכותו. מטבע הדברים, יכולת זו אינה מתקיימת מקום בו השמוש בנכס נעשה בהסכמת הבעלים [...] (ראו: ויסמן, בעמ' 529-528; דויטש, בעמ' 468-467; עניין אסטרחאן, סעיפים 22-21 לפסק הדין)." (עיינו ע"א 9308/06 עריית רמת גן נ' עיזבון המנוחה הגב' ורדה בורשטיין ז"ל (נבו 22.09.2011)‏‏ [ההדגשות אינן במקור - א.א] וכן ההסבר לעניין 'שימוש נוגד', שימוש הנעשה מכוח הסכמת הבעלים, כדלקמן: "שימוש במקרקעין הכפופים המתבסס על הסכמה של בעל המקרקעין הכפופים אינו עשוי להניב זיקת הנאה מכוח היתיישנות. על השמוש להיות "נוגד" (adverse) לבעל המקרקעין הכפופים ושלא בהתבסס על הסכמתו [.

החשש הוא שבמקרקעי ציבור 'איש הישר בעיניו יעשה', ובשונה מקרקע הנתונה בבעלות פרטית, שחזקה על בעליה כי לא יאפשר לצד שלישי להשתמש בקרקע במשך שלושים שנה רצופות בלא למחות על כך, לא יהיה מי שיתייצב וימנע שימוש רב שנים של צד שלישי במקרקעי ציבור (עיינו ע"א (מחוזי ת"א) 38409-10-11 עיזבון המנוחים יחזקאל ואלישבע הסה ז"ל נ' **** שאול (נבו 13.11.2013)‏‏.

...

כל האמור לעיל מקבל משנה תוקף לאור חקיקתם של חוקי היסוד ומעמדה העליון מבחינה נורמטיבית של זכות הקניין במקרקעין השייך לנתבעים 1-3, בה אין לפגוע על נקלה, וזאת לבטח ביחס לזיקת הנאה שמעמדה בגדר אופי משני וארעי.

קבעתי שכאמור לא קמה לתובעות זיקת הנאה ודין תביעתן להידחות.

אזכיר, כי נתבעים 1-3 רכשו את המקרקעין בהסתמך על הרשום בפנקס המקרקעין, כאשר לא יכלו לדעת על טענה לקיומה של אותה זיקת הנאה נטענת (על פניו לגרסת התובעות הן יכלו לדרוש את רישום זיקת ההנאה בשנת 2008, דהיינו 30 שנים לאחר התגבשותה הלכאורית של הזכות), סבורני כי כל אלה הינם בגדר טעמים שהיה בהם כדי לאפשר שינוי של אותה זיקת הנאה נטענת, שכאמור לא הוכחה ולא עמדה ברף הנדרש לה. התביעה על כלל מרכיביה - נדחית.

תמ"ש 35490-01-21, תביעה רכושית ("התביעה הרכושית שהגישה האשה") שהגישה האשה נגד בעלה לשעבר, א' ("הבן" או "א'" או "האיש") במסגרתה ביקשה האשה כי יוצהר על בעלותה במחצית הזכויות בנכס וכן במחצית כל רכוש אחר שנצברו על ידי הנתבעים מבלי להדרש לאופן רישום הזכויות (לכתחילה הוגשה התביעה נגד האיש והאב וכללה סעדים שונים ולאחר שניתנה החלטה בענין, תוקנה התביעה והוגשה נגד האיש ותוך חידוד הסעדים המבוקשים במישור היחסים מולו).

תמ"ש 51657-07-21, תביעה למתן סעד הצהרתי ("התביעה לסעד הצהרתי שהגישה האשה") שהגישה האשה נגד האב במסגרתה התבקש בית המשפט להצהיר על זכותה של האשה בכל רכוש של בני הזוג ובכלל כך בנכס.

...

תביעתה הרכושית של האישה מתקבלת באופן חלקי, כמפורט לעיל.

התביעה לקביעת דמי שימוש מתקבלת באופן חלקי - הן ביחס לסכום החיוב והן ביחס למועד החיוב שיוחל רק ממועד מתן פסק דין זה, תוך הדגשה שאין בדמי השימוש שנקבעו כדי למנוע תביעת כל סכום נוסף שנובע מאי הפינוי.

לאחר ששקלתי את תוצאות ההליך, את אופן ניהולו, את עמידת כל אחד מהצדדים על טענות שאינן מבוססות משפטית או עובדתית והכחשת כל אחד מהצדדים טענות שהיה להן בסיס - אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

לפני תובענה למתן סעד הצהרתי ו"צו עשה", במסגרתה עתרה התובעת למתן פסק דין הקובע כי היא זכאית להרשם כבעלים בנכס נשוא התובענה, מתוקף קבלת הזכויות בו במתנה.

המחלוקת או עילת התביעה נולדה רק ביום בו נודע לתובעת כי לא תוכל היא לבצע את העברת זכויות הבעלות על שמה, בהעדר הסכמת יורשי המנוח, הם כלל הנתבעים בהליך בכאן.

...

, סבורני כי עניינה של העיריה הוא שולי לחלוטין בעניין זה שלפני, וטענת הנתבעים 1-3 בעניין זה אין בה ממש, שעה שאכן עירייה אינה נוהגת להחזיק חוזי שכירויות מסוג זה עת עסקינן באנשים פרטיים.

גם בטענה כי הערת אזהרה הינה רק זכות חוזית אין ממש לאור דברי בפסק הדין, גם כי אין זה המקרה המתאים בעניין זה. סוף דבר הנני מקבל את תביעת התובעת במלואה וקובע, כי התובעת הייתה והינה בעלת מלוא הזכויות בנכס נשוא התובענה.

משסבור אני כי הנתבעים 1-3, והם בלבד, נהגו בחוסר תום לב משווע כלפי התובעת, הנני מחייבם ביחד ולחוד, בהוצאות התובעת בסך 70,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים מיום פסק הדין.

בסמוך לאחר מכן, הוריו של המבקש הגישו לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה למתן סעד הצהרתי שלפיו הם בעליו של הנכס (להלן: תביעת הבעלות) (ת"א (חיפה) 29755-06-19).

בהחלטתי שניתנה בו ביום הוריתי למבקש להודיע מדוע לא תימחק הבקשה, תוך שמירת זכותו להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטתו של בית משפט השלום.

...

בסיכומו של דבר, בית משפט השלום ציין כי "קשה להשתחרר מהרושם כי מטרת בקשתו של הנתבע [המבקש – ד' ב' א'] אינה אלא 'דחיית הקץ', ככל שהדבר נוגע לתביעה להורות על פינויו מהנכס" (בפסקה 20 להחלטה האמורה).

דין הבקשה להימחק, מאחר שבית המשפט המוסמך לדון בה הוא בית המשפט המחוזי.