תביעה למתן סעד הצהרתי וצו עשה לאכיפת הסכם פשרה

בפסה"ד שניתן ביום 11.5.14 קיבל בית המשפט את תביעתה של המשיבה והורה בסעיפים 1-6 כי על המערערת לפנות את כל הריהוט הקיים מן הלובי הקומתי, נקבע כי יש להסיר דלת זכוכית שהותקנה במעבר, נאסר על המערערת להציב מיטלטלין כלשהם בלובי, נקבע כי על המערערת לסגור את דלתות ההרמוניקה לכיוון הלובי באופן קבוע, נקבע כי צוי העשה יבוצעו עד ליום ה11.6.14.

ב10/14 הגישה המערערת תביעה למתן סעד הצהרתי בדבר ביטולו של פסה"ד מיום ה11.5.14 ביום 11.12.14 ניתן פס"ד המורה על סילוקה על הסף של תביעת המערערת.

ביום 21.4.16 ניתן פס"ד כנגד חברת הניהול לפיו על חברת הניהול לפעול כנגד המערערת למימוש פסה"ד. ניתן צו הצהרתי הקובע כי חברת הניהול מוסמכת ואף חייבת מתוקף מעמדה לפעול לאכיפת פסה"ד וכן ניתן צו עשה המורה לחברת הניהול לפעול על חשבונה בכל הליך משפטי אם ובכל שיידרש על מנת לאכוף את פסה"ד כנגד המערערת.

ע"פ המערערת היה על כב' הרשמת לקבל את טענת השהוי שכן עברו כימעט 3 שנים בין מתן פסה"ד לבין תאריך פתיחת התיק בהוצל"פ. לטענתה לה עצמה לא היה עניין לפעול כנגד פסה"ד, מה גם שניתן בהמשך פס"ד לטובתה שהנו הסכם הפשרה אשר נקבע בהסכמה מלאה.

...

נדחית טענת המערערת בדבר הסכמה שקיבלה מחברת הניהול וכי הסכמה זו ככל שניתנה, מחייבת וגוברת על הוראות פסק הדין.

הערעור נדחה בזאת.

המערערת תשלם למשיבה את הוצאות הערעור בסך של 10,000 ₪.

ההליך הראשון הסתיים בפסק-דין שניתן ביום 29.6.1993, בו אושר הסכם פשרה שנערך בין בעלי-הדין וקיבל תוקף של פסק-דין (להלן פסק-הדין).

התובעת עתרה בהמרצת פתיחה ליתן סעד הצהרתי וצו עשה; לביסוס סעדים אלה הסתמכה על פסק-הדין וביקשה לחייב את להב לבצע את העבודה שתוארה בסעיף 1 בו, תוך פירוק הגדר האמורה שם ובנייתה בהתאם לפסק-הדין.

שנית, הועלו טענות דיוניות: להב הצביעו על כך שהתובענה הוגשה בהמרצת פתיחה כשהיא מכוונת לצוו עשה מובהק, קרי, לסעד שלא ניתן לעתור לו בהמרצת פתיחה.

טענה על-אודות אי-בהירות כזו לא מקנה עילה להגשת תביעה חדשה שכולה עתירה לאכיפה ובצוע פסק-הדין, תוך מתן פטור מנקיטת הליך הבצוע שנקבע בחוק באמצעות מוסדות האכיפה של המדינה.

...

דיון והכרעה דין הבקשה להתקבל תוך סילוק התובענה על הסף.

הבקשה מתקבלת אפוא, תוך מחיקת התובענה.

בתמצית אומר כי המבקש עותר לתיקון כתב תביעה מתביעה למתן סעד הצהרתי - צו עשה, מינוי כונסי נכסים, לתביעה כספית שלצורך תשלום האגרה הועמדה על סך של 20,000,000 ₪ ועניינה מקרקעין, חוזית, נזיקית, כספית, ביטול הסכם פשרה שקבל תוקף של פסק דין, צוי עשה ומינוי כונסי נכסים.

ככל שביהמ"ש היה מגיע למסקנה כי יש לאכוף את הסכם הפשרה, היה ככל הנראה נעתר גם לסעד המבוקש – מינוי ב"כ המבקש ככונס נכסים.

...

מוהנא השתלט שלא כדין על המקרקעין תוך פגיעה קשה בזכויותיו, בקניינו ובדמי השכירות המגיעים לו. לטענת המבקש, יש להיעתר לבקשה לתיקון כתב התביעה, שכן יש בה כדי להביא לייעול בבירור מלוא השאלות השנויות במחלוקת, יאפשר דיון במכלול הסעדים המבוקשים, הן ההצהרתיים והן הכספיים, דבר שיביא חסכון בזמן ומשאבים.

לעניין מרכיב השיהוי, ועל אף הכרעתי כי קיים מרכיב של שיהוי במועד הגשת הבקשה, סבורני כי אין עסקינן בשיהוי קיצוני.

לאחר בחינת טענות הצדדים לכאן ולכאן, מצאתי לסייג את היעתרותי לבקשה בסייגים הבאים: כתב התביעה המתוקן (בשנית) יוגש תוך 30 ימים מהיום, בכפוף לתשלום אגרת בית משפט; המבקש ישלם הוצאות – למשיבים 1 ו-2 סך של 15,000 ₪ ולמשיבים 5-11 סך של 15,000 ₪; למשיב מס' 3, אשר הותיר את ההכרעה לשיקול דעת ביהמ"ש, ישלם המבקש הוצאות בסך של סך של 2,000 ₪.

המזכירות תמציא החלטתי לצדדים.

ביום 9.1.2013 חתמה המשיבה על שני ייפויי כוח בלתי חוזרים לטובת המבקש – האחד ייפה את כוחו לעשות בשמה כל פעולה בקשר לבית המגורים והשני ייפה את כוחו לעשות כל פעולה בקשר לכל זכויותיה לפי הסכם הפשרה (להלן: ייפויי הכוח).

ביום 30.3.2017 נרשמו הערות אזהרה על בית המגורים והחלקה לטובת המבקש, ועקב כך, ביום 16.1.2018 הגישה המשיבה תביעה למתן סעד הצהרתי שלפיו ייפויי הכוח בטלים, ולצו עשה שיורה על מחיקת הערות האזהרה.

עוד הורה בית המשפט על דחיית תביעת המבקש, בקבעו כי זו נועדה בפועל לאכוף את מיסמכי ההקניה (חרף הכתרתה כתביעה רכושית בין ידועים בציבור).

...

בצד האמור ציין בית המשפט המחוזי, בבחינת למעלה מן הצורך, כי המשיבה אמנם לא העלתה בתביעתה טענות לעניין כתב המחאת הזכויות, אולם מסמך זה צורף על ידי המבקש לתביעתו והפך לחלק מגדר המחלוקת בתביעה זו. נקבע כי בית המשפט לענייני משפחה קיבל בסופו של דבר את גרסת המשיבה באשר לטיב כתב המחאת הזכויות ובכך יש משום השתק פלוגתה לגבי הממצאים בעניינו, גם אם בתביעת המשיבה לא התבקשה הצהרה על בטלותו.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

הבקשה נדחית אפוא.

בהליך זה עותר התובע למתן סעד הצהרתי שיכריע מהי משמעות המונח "מלוא ערך הפדיון" בו נקטו הצדדים בהסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין בתביעה קודמת בין הצדדים בה"פ 9953-09-17 ("ההליך הקודם") עניינה של החלטה זו בטענות מקדמיות שהעלתה הנתבעת בכתב ההגנה.

בהקשר זה טענה הנתבעת שהתובע יכול ל"תקוף" את הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים אך ורק באמצעות תביעה שעילתה הפרת ההסכם, כאשר הסעד המבוקש הוא לאכיפתו ולחלופין לידרוש ביצועו באמצעות ההוצאה לפועל.

כך סוכמה ברע"א 2299/23 אליעזר זילברברג נ' ליאורה פרו (15.08.23) הפסיקה בנוגע לקביעת הסמכות העניינית בהליכים בהם מבוקשים סעדים הצהרתיים – "בעבר נטו בתי המשפט לראות בתביעות לסעדים הצהרתיים, לצוי מניעה, או לצוי עשה, כתביעות לסעדים שלא ניתן לשום את שוים, וכפועל יוצא, כתביעות אשר הסמכות לידון בהן מסורה לבית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית (יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 682 (מהדורה שנייה, 2023) (להלן: רוזן-צבי)). בתפיסה זו חל שינוי במהלך השנים. כך, בהתייחס לסעדים הצהרתיים נקבע, כי לא כל תביעה לסעד הצהרתי תיחשב ככזו שלא ניתן לשום את שוויה – אלא יש לבחון את תוכן הסעד ההצהרתי המבוקש, וככל שההצהרה מכוונת כלפי זכות הנתנת להערכה כספית, הסמכות לידון בתביעה תקבע לפי שוויה (ראו למשל: רע"א 6681/17 רשות המיסים - מכס מרכז נ' Three D Investments Ltd, פסקות 4-3 [פורסם בנבו] (2.10.2017); רע"א 7551/00 פוקס נ' קצנלנבוגן, פ"ד נו(1) 253, 256 (2001)). באופן דומה, בכל הנוגע לצוי מניעה וצוי עשה קבועים, נקבע כי פעמים רבות מטרתו של סעד שאינו כספי בהליך אזרחי הוא להגן על אינטרס כלכלי כלשהוא. לפיכך, ככל שניתן לאמוד את שוויו של אותו אינטרס כלכלי ולהעריך האם זה נופל לגדרי סמכותו של בית משפט השלום או של בית המשפט המחוזי, הדבר ישמש כבסיס לקביעת סמכות הדיון באותו הסעד (ראו: רע"א 6500/19 גבריאל נ' אשד, פסקות 37-30 [פורסם בנבו] (7.5.2020) (להלן: עניין אשד)). פסיקה זו נקבעה בהתייחס לסעדים בתחום דיני הקניין הרוחני, אולם הוחלה בהמשך על סעדים הנוגעים לענפי משפט אחרים (ראו: רוזן-צבי, בעמ' 708, והאסמכתאות המובאות שם)" (פסקה 14 לפסק הדין, ההדגשה שלי, א.ס.).

...

נוכח הפערים בין חוות דעת הצדדים, נעתר בית המשפט בהחלטתו מיום 2.1.2019 למינוי מומחה מטעמו ואף הגדיר בהחלטתו את ערכי הפדיון של הפוליסות ושיטת החישוב, כליבת המחלוקת שבין הצדדים.

סיכום לאור כל האמור, ושוויה של התובענה, הסמכות לדון בה נתונה לבית המשפט המחוזי.

בהתאם לסמכותי על פי סעיף 79(א) לחוק אני מורה על העברת הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי, המוסמך עניינית לדון בה על פי שוויה.