תביעה למתן חשבונות בגין חוסר ניקיון כפיים

עוד ביקש הכונס לאפשר לו לתפוס את כל שצויין בבקשתו ולבצע העתקה נאמנה למקור במעבדת מומחה המחשבים (בחברת טיק טק טכנולוגיות בע"מ) ובנוכחות הכונס, תוך שמומחה המחשבים יהיה רשאי לבצע החלפת ססמאות לחשבונות הענן ולתיבת הדוא"ל. בנוסף ביקש הכונס כי תנתן החלטה שהצו המקורי כולל בחובו את העתקת כל תיבות הדוא"ל של המשיב ככל שישנן, וזאת בנוסף לתיבת הדוא"ל amir1.

ביום 30.1.22 הגיש המשיב "תשובה לבקשה לסעדים אירעיים וזמניים, בקשה לדחיית הבקשה על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים קצוני, בקשה לשחרר את כלל הנכסים שנתפסו ובקשה לחילוט הערבויות שהפקידו המבקשת וכונס הנכסים". התגובה נתמכה בתצהירו (להלן – תצהיר המשיב).

האם יש מקום להורות על ביטול צו אנטון פילר שניתן במעמד צד אחד מסגרת נורמאטיבית תקנה 95 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט 2018 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי), החלה בשינויים המחוייבים בבית הדין לעבודה כקבוע בסעיף 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב 1991, קובעת, בין השאר, כי בית משפט רשאי ליתן סעד זמני "אם שוכנע, על בסיס ראיות מספקות לכאורה בקיומה של עילת תביעה, בקיום התנאים למתן הסעד כאמור בפרק זה ובנחיצות הסעד הזמני לצורך הגשמת המטרה". עוד קובעת תקנה 95(ד) כי יש לבחון במסגרת החלטה זו גם את מאזן הנזקים, חלופות אפשריות, שאלת תום לבם של הצדדים והאם נקטו בשיהוי.

המשיב טוען מנגד כי התפטר בשל חוסר שביעות רצון מהסטנדרטים המקצועיים של המבקשת ורמת שירות נמוכה שהעניקה ללקוחותיה, אשר לדבריו פגעו במוניטין שלו.

...

סבורים אנו כי השתתת כל הוצאות המבקשת על המשיב בשלב זה, מקל וחומר בנסיבות הספציפיות של הגבלת העיסוק, אינו מידתי.

לאחר ששקלנו את הדברים מצאנו לקבוע כי המשיב יישא בשלב זה בהוצאות המבקשת בסך 25,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת ההחלטה.

אולם לא מצאנו מקום להטיל על המשיב, בין השאר, נוכח מצבו התעסוקתי בשלב זה, בסכום שנדרש על ידי הכונס אלא בסכום של 7,000 ₪ בלבד.

מהטעמים לעיל, על משקלם המצטבר, אני מוצאת לקבוע כי התובעים לא עמדו בנטל להוכחת רכיב תביעתם זה. פעילות ההשכרה כאמור לעיל, בגין רכיב תביעה זה נתבע סעד של מתן חשבונות ולחילופין סעד כספי על דרך האומדן בסך של 935,408 ₪ בגין השכרת הנכסים, ועוד 100,000 ₪ בגין פעילות השכרה לארועי בר מצוה, בריתות וכו'.

ואולם, זכותם של התובעים בהקשר זה מוטלת לטעמי, בספק רב. בהתאם לסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר") רשאי בית המשפט לפטור את הזוכה מחובת ההשבה, כולה או מקצתה, בין היתר במקרים בהם בית המשפט ראה נסיבות "העושות את ההשבה בלתי צודקת". בפסיקה נדונו מיגוון מקרים בהם בתי המשפט אכן דחו תביעות השבה, באופן מלא או חלקי, בנסיבות בהן נימצאו חוסר תום לב וניקיון כפיים אצל התובעים או אף אצל שני הצדדים להתקשרות.

...

אם כן, מניתוח העדויות הנ"ל לצד ניתוח הראיות והעובדה כי התביעה לא הציגה מסמך ברור ממנו עולה כי היא רכשה את הטלפון הנייד עצמו, אני קובעת כי יש לדחות אף את עילת התביעה הנוגעת לנטילת המכשיר הסלולרי עצמו.

בנוסף לדברים האמורים לעיל, אני סבורה כי טעם נוסף, ומשמעותי, לדחיית עילת התביעה הנוגעת למכשיר הטלפון הנייד נעוץ במישור הוכחת הנזק.

סיכום נוכח כל האמור לעיל, תוצאת ההליך הינה כי התביעה נדחית.

העתירה בבג"ץ 6667/16 קיסיה נ. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש ואח' נדחתה ביום 29.7.19 ואילו העתירה בבג"ץ 2088/18 קיסיה נ. ועדת המשנה לפיקוח על הבנייה ביו"ש נדחתה על הסף ביום 30.7.19, שתיהן מחמת חוסר ניקיון כפיים של העותרים.

התובעים לא צרפו מיסמכי ארנונה על החלקה או חשבונות מכל סוג שהוא שיש בהם כדי להעיד על חזקה, ולא צרפו את יורשי אלקחט על מנת שיעידו על עיסקה ככל שנעשתה בין מורישם לבין אבי התובע.

לאחר ששקלתי את מכלול החומר שבתיק לרבות המועד בו נודע לתובעים אודות הזכויות של הנתבעת 1 ומועדי ההשכרה של החלקה, אני מעמידה את דמי השמוש על סך 18,000 ₪ ומחייבת את הנתבעים שכנגד לשלם לתובעת שכנגד סכום זה. בכתב התביעה שכנגד גם התבקשו דמי שימוש ראויים ממועד הגשת התביעה ועד למתן פסק הדין ואולם ב"כ התובעת שכנגד לא חזר על העתירה לסעד זה בסיכומים ונראה שנזנח.

...

לנוכח המסקנה אליה הגעתי בדבר הזכויות, ניתן צו בהתאם.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבעת 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין התביעה והתביעה שכנגד בסך כולל של 20,000 ₪ בתוספת הוצאות האגרה ששולמה בתביעה שכנגד כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולם.

בכתב הגנתה טענה המשיבה כי יש לדחות את התביעה מחמת השתק פלוגתא שהרי ההליכים הקודמים שבין הצדדים הסדירו את נושא המזונות, מחמת חוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים ושימוש לרעה בהליכי משפט.

ההסדר החקיקתי הקובע את סמכותו של בית המשפט לחייב תובע יחיד בהפקדת ערובה קבוע בתקנה 157 (א) לתקנות, וזו לשונה: "157. (א) בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע." בין שיקולים אלו נקבעו ארבעה שיקולים עקריים, כדלהלן [רע"א 2142/13 שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמין, [פורסם בנבו] פס' 7(13.11.2014): א- תושבות חוץ של התובע, ב- אי ציון מען עדכני בכתב התביעה, ג- סכויי התביעה, ד- מצבו הכלכלי של התובע.

על ביהמ"ש יהא לבחון סוגיית הכנסות הצדדים בבוא העת וממילא כאשר ידון בתביעה יובאו בחשבון מכלול הנתונים לרבות הכנסות הצדדים בפועל, כי אז יעשה שיקלול והמזונות / ביטולם/ הפחתתם יקבעו בהתאם.

...

בכתב הגנתה טענה המשיבה כי יש לדחות את התביעה מחמת השתק פלוגתא שהרי ההליכים הקודמים שבין הצדדים הסדירו את נושא המזונות, מחמת חוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים ושימוש לרעה בהליכי משפט.

במאזן ההסתברויות, וכאשר הכלל המנחה הוא זכות הגישה לערכאות, מצאתי כי אין מקום להורות לתובע להפקיד ערובה, לפי הוראות תקנה 157 (א) לתקסד"א. סוף דבר הבקשה נדחית.

בד בבד עם כתב התביעה הוגשה בקשה למתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד על חשבונות וכספי הנתבעים, עד למלוא סכום התביעה.

לטענת הנתבע, הנתבעת, הסבירה לו שהמדובר בהחזרי הלוואות, וכי הכספים לא מועברים ישירות לחשבונה בשל חשש מרדיפת נושים של הגרוש שלה.

הנתבע והחברה טוענים שלא מתקיימים התנאים למתן סעד זמני ושהבקשה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים, חוסר תום לב, הסתרת מסמכים ושיהוי קצוני.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, שמעתי את העדויות ובשים לב לאמות המידה לבחינת הטענות בשלב מקדמי זה של ההליך, באתי לידי מסקנה שדינה של הבקשה לביטול העיקולים להידחות, בכפוף לכך, שראוי לנהוג במידתיות ולהגביל את סכום העיקולים בנוגע לנתבע והחברה לסכום הכספים שהועבר אליהם, סך של 2,558,400 ₪ כנטען בכתב התביעה (סעיף 6).

לאחר בחינת מלוא טענות הצדדים, באתי לידי מסקנה שקיים קושי לקבל את גרסת הנתבע כפשוטה, ומכל מקום, ניכר מן המסמכים שצרף הוא עצמו לתגובתו, שקיבל לחשבונו ולחשבון חברתו כספים שגם לשיטתו אינם מיועדים לו. עתה משהסתבר שהכספים הועברו לכאורה תוך הולכת שולל את התובע, יש לתובע את הזכות לדרוש את הכספים.

סוף דבר הבקשה מתקבלת בחלקה, בכך שסכום העיקול כלפי הנתבע והחברה יועמד על על הסכום שהועבר לנתבע ולחברה, לטענת התובע, סך של 2,558,400 ₪.