התובעות הגישו תביעה לקבלת מענק עבודה נידרשת/מועדפת לפי סעיף 174 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1995 (להלן:"חוק הביטוח הלאומי"), בגין עבודתן כמתדלקות בתחנת הדלק "טלמור", המצויה בבעלותו של מר אשר גוזלן ובניהולו של מר שלום גוזלן.
ביחס להקף המשרה הדרוש, הוא הענין העומד להכרעתנו, במסגרת תיק זה, קבע בית הדין הארצי בעב"ל 314/99 המוסד לביטוח לאומי - מיכל גוטמן (היימן),ניתן ביום 07.11.00) כי:
"..תכלית מתן מענק עבודה מועדפת או נידרשת, הנה הפניית חיילים משוחררים לעבודה, בסוגי עבודות ובמקומות עבודה... החסרים עובדים, נוכח נחיצות ביצוע אותן עבודות באותם מקומות למשק המדינה וכלכלתה. בחינת ימי העבודה ושעות העבודה במשך תקופת העבודה המועדפת או הנדרשת, צריכה להיקבע בעקרו של דבר, לאור האופן בו עובד רגיל היה עובד במשך תקופה בת ששה חודשים באותה עבודה ובאותו ענף" (ההדגשה אינה במקור - א.י.)
גם בפסיקה מאוחרת עמד ביה"ד הארצי על נושא זה, עת קבע:
"..לאור האמור אין המשיב, שעבד חלקית בעבודה נידרשת, זכאי למענק עבודה נידרשת על - פי תכלית החוק.
...
ביה"ד קבע שם כי יש לקבל את התביעה מאחר והתובע עמד לרשות העבודה בכל עת שנדרש להתייצב, עבד כל עת שעבדו עובדי הקבלן והוכיח כי עבד באותו האופן שבו עובד רגיל היה עובד באותה תקופה.
בנקודה זו נוסיף כי מעבר לעובדה שטענת התובעות לעניין הפלייתן לעומת מתדלקים (בנים) שעבדו בתחנה, לא הוכחה, הרי שיתכן והיה מקום לטענה זו לו היו טוענות התובעות ואף מוכיחות כי עבדו, כל חודש, לפחות, 22 ימים שאז אולי היה מקום להגיע למסקנה שונה מזו אליה הגענו.
לסיכום
לנוכח כל האמור לעיל ובשים לב לטעם שמצאנו בטענות הנתבע וחרף טענות התובעות ומשהוכח כי הן לא עבדו במשרה מלאה, בהתאם לאמת המידה שנקבעה בפסיקה, הרי שלא נותר לנו אלא לדחות את תביעתן ולקבוע כי בדין נדחתה תביעתן על ידי הנתבע.
