תביעה לאכיפת הסכם שכירות עסקי, המקנה אופציות להארכת תקופת השכירות שנקבעה בהסכם ולמימושן של תקופות אופציה נוספות ככל והתובעים יחפצו בכך, בהתאם לתנאי ההסכם, ולביטול סעיף אשר הקנה לנתבעת זכות להביא לביטול ההסכם מכל סיבה שהיא בכל עת, אשר התובעים טוענים שלא לא היו מודעים למשמעותו.
משה עובד הלוגיסטיקה אצל הנתבעת אישר בפני אביו של התובע 1 כי גיא הוא עו"ד. גיא ניהל מו"מ עם התובעים ודחק בהם לחתום בחפזון על ההסכם כדי להשאר בשוק ושתינתן להם תקופת אופציה.
"
מכאן כי בתקופה שלפני מימוש האופציה מחויבים הצדדים לנקוט בתום לב, בהגינות ולא לשמוט היסוד מהזכות לממש האופציה, מאחר שבעת חתימת ההסכם, כלכלו התובעים צעדיהם ושקלו האם לחתום על ההסכם אשר החיל עליהם תנאים והגבלות שונות, אשר לא בהכרח חלו עליהם בעת ההסכם שבעל פה. יחד עם זאת העובדה שבעניינו לעומת המקרה שבפסק הדין שצוטט בהסכם, הופיע סעיף 20.4 אשר הקנה לנתבעת זכות להביא ההסכם לסיומו מכל סיבה שהיא ובכל עת וכי התובעים אישרו בחתימתם במודע או שלא במודע סעיף זה, יש לבחון ברוח הכללים והעקרונות המצוטטים לעיל את סעיף 20.4.
...
הנתבעת טענה שיש לדחות את תביעת התובעים וכפרה בטענות המפורטות בכתב התביעה, ונימקה טענתה בנימוקים כדלקמן.
אולם סבורני, כי הבסיס המשפטי להשלמת חסר חוזי בחוזה ברירה, באופן שיוספו בו תניות המחייבות את הצדדים לנהוג בתקופת הביניים בתום-לב ובדרך מקובלת, מצוי בסעיף 26 עצמו של חוק החוזים, לפיו:
"פרטים שלא נקבעו בחוזה או על פיו יהיו לפי הנוהג הקיים בין הצדדים, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, ויראו גם פרטים אלה כמוסכמים".
זאת משום שרשאי, ואף חייב, בית המשפט לקבוע, על-פי "כללי הגינות, המקובלים על הבריות" (כדברי המשנה לנשיא בן-פורת בע"א 554/83 [4], בעמ' 322) ועל-פי השכל הישר, כי נוהג הוא בתקופת הביניים לפעול בתום-לב ובדרך מקובלת.
לאור מיקומו וההסבר שסיפק גיא ועל מנת שלא לרוקן ההסכם מתוכן, סבור אני כי הסעיף מהווה סעד העומד לרשות הנתבעת במקרה הפרה.
סוף דבר:
לאור כל האמור לעיל, ניתן בזה פסק דין כדלקמן:
1) סעיף 20.4 המתיר לתובעת להודיע על ביטול החוזה מתייחס למקרה שבו מי מהשוכרים יפר את חוזה השכירות, וכל עוד התובעים אינם מפרים את חוזה השכירות, זכאים הם למימוש האופציה, ואין לתובעת זכות לפנותם בעת שיבחרו לממש את האופציה.
