בעיניין פלמן נידון עקרון הכיבוד ההדדי בהקשר של חלוקת רכוש בין בני הזוג הנכרכת בתביעת גירושין, והאמור שם יפה גם לענייננו:
"במצב שנכרכה בו הסוגיה של חלוקת רכוש בין בני-זוג בתביעת גירושין, ולאחר מכן הוגשה תביעה לחלוקת רכוש בבית-המשפט לעינייני מישפחה, וטרם ניתנה הכרעה על-ידי אחת משתי הערכאות בשאלת הסמכות לידון בסוגיה, יהא זה נכון לומר כי מכוח עיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות מסור בידי כל אחת משתי הערכאות – בית-המשפט לעינייני מישפחה ובית-הדין הרבני – שיקול-דעת לעכב את הדיון בתביעה שבפניה כדי לאפשר לערכאה האחרת להכריע בשאלת התקיימות תנאי הכריכה. ההחלטה אם להמנע מדיון ולהמתין לכך שהערכאה האחרת תכריע בשאלת התקיימות תנאי הכריכה במסגרת בירור טענות כנגד סמכותה אם לאו נתונה לשיקול-דעתה של כל אחת משתי הערכאות, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. השיקולים יהיו מושפעים מנתונים רלוואנטיים לעיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, כגון השלב שבו מצוי ההליך בערכאה האחרת. כך למשל אם אחת משתי הערכאות כבר החלה לידון בטענות כנגד סמכותה, והדיון בשאלת התקיימות תנאי הכריכה מצוי בפניה בשלב מיתקדם, על הערכאה האחרת לשקול אם להמנע מדיון ולהמתין להכרעת הערכאה הראשונה בעיניין הסמכות. או למשל כאשר תביעה לחלוקת רכוש הוגשה לבית-המשפט לעינייני מישפחה לאחר שסוגיית הרכוש כבר נכרכה בתביעת הגירושין, ובית-הדין הרבני כבר החל לידון בסוגיה הרכושית בלא שהועלתה בפניו טענה כנגד סמכותו, כי אז ראוי שבית-המשפט יימנע מדיון בתביעת הרכוש המאוחרת שהוגשה בפניו על-מנת שהתובע יעורר טענת סמכות בפני בית-הדין הרבני, ובית-הדין הוא שיכריע בה. יש לקוות כי בתי-המשפט לעינייני מישפחה ובתי-הדין הרבניים ישכילו להפעיל את שיקול-הדעת המסור בידיהם מכוח עיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות על-מנת לצמצם מראש את הקף המקרים שעשוי להתפתח בהם מאבק סמכויות" (שם, בעמ' 135-134).
ובלשונו של בית המשפט בענין שרגאי -
"נושא הסיכסוך המתברר בבית־הדין הוא ענין גירושין או שלום בית בין ההורים. מה לתביעת המזונות של הילדים אצל סיכסוך כזה שבין ההורים?..." (שם בעמ' 177)
זהו איפוא הרקע לקביעתו של בית המשפט בהילכת שרגאי כי יש לפרש את המונח "מזונות לילדי הזוג" כמתייחס למזונות ילדים במובן של היתחשבנות בין בני הזוג (השבה) לגבי הוצאות שהוציאו לצורך מזונות הילדים, ולא לזכות העצמאית של הילדים למזונותיהם.
...
אבחן כעת את טענת חברי לענין זה.
כמצוין לעיל, בהתייחסו לטענת המערער לענין זה קבע השופט קמא המלומד, לאחר שסקר אחד לאחד את פסקי הדין בסוגיה, כי -
"בסופו של דבר, כל פסקי הדין שניתנו בעת האחרונה ע"י בית המשפט העליון ושאותם סקרתי לעיל (הרבה מעבר לאלה שאוזכרו ועליהם נסמכת הבר"ע) לא יצרו תקדים ולא ביטלו את הלכת שרגאי. לכל היותר יש בחלקם אמרות אגב שאינן עולות בקנה אחד עם הלכת שרגאי. בכך אין די כדי לבטל הלכה ולשלול את תקפו של התקדים המחייב שנקבע בה" (פסקה 35).
כפי שכבר ציינתי, איני שותף לעמדתו זו של חברי, וכמו בית משפט קמא והיועץ המשפטי לממשלה, אף אני סבור כי מדובר לכל היותר במספר אמירות שהן בבחינת אמרות אגב, המשקפות בעיקר אי הקפדה טרמינולוגית, שבוודאי לא ניתן לראות בהן משום שינוי ההלכה או סטייה ממנה.
אי בהירות מסוימת עולה באשר לגבולות תביעת ההשבה בהתייחס להוצאות עתידיות, וזאת נוכח המילים שהושמו בסוגריים בענין שרגאי: "המוציא (או העומד להוציא)".
אני סבור כי ההורה הנושא בהוצאות הילדים אותם חב ההורה האחר רשאי לכרוך במסגרת תביעת גירושין תביעה להשבת הוצאותיו אלה, וזאת בהתייחס להוצאות עד להכרעה המהותית בענין תביעת המזונות של הילדים לגופה.
