תביעה לחיוב ערב בחוזה שכירות בלתי מוגנת

כלומר, ניתן לנתבע שכנגד יומו בבית המשפט, והיה בידו לטעון כנגד טענות התובעת שכנגד לחיובו האישי בחובות הנתבעת שכנגד, והוא בחר שלא לעשות כן. בפסק הדין שניתן על ידי ביום 24.7.16 קבעתי בהתייחס לחבותו של הנתבע שכנגד: "113. התביעה שכנגד הוגשה לא רק נגד דור לדור אלא גם נגד מר חזן, כאשר לטענת המושב מר חזן אחראי אישית לתשלומם באופן אישי. ואכן, ביום 15.5.2002 חתם מר חזן על כתב ערבות, לפיו ערב באופן בלתי חוזר לכל התחייבויות השוכרת, דור לדור, על פי ההסכם שנחתם בין דור לדור למושב. מר חזן התחייב על פי כתב הערבות לשלם למושב כל סכום שעל פי ההסכם, עד לסך של מיליון וחצי דולר (נ/1, נספח ג'), העולה על הסכום הנתבע.

כנראה כך יש להבין את סעיפים 23-22 לכתב ההגנה בתביעה שכנגד, לאמור שכתב הערבות נוגע להקמה והפעלה של פרויקט הדיור המוגן ואינו כתב ערבות להפעלה של בית הארחה (דהיינו ללא שינוי בערבות אלא בבסיס היחסים בין התובעת שכנגד לנתבעת שכנגד), וכן שהפרת ההסכם על ידי התובעת שכנגד כלפי הנתבעת שכנגד מבטלת את תוקף ההיתחייבות האישית של הנתבע שכנגד (דהיינו שינוי יחסי הערבות בשל הפרת ההסכם על ידי התובעת שכנגד).

...

בהקשר זה, אני דוחה את טענתו של הנתבע שכנגד, שנטל ההוכחה בעניין זה מוטל על התובעת שכנגד.

הנתבע שכנגד לא טען בכתב הגנתו ובסיכומיו שאין לתבוע ממנו את תשלום החוב שחייבת הנתבעת שכנגד, מכיוון שלא דרשו קודם לכן מהנתבעת שכנגד, אך בטיעונו כעת בפניי העלה טענה זו. דין טענה זו להידחות, כפי שהוכח מן העדויות, התובעת שכנגד דרשה את התשלום מן הנתבעת שכנגד, לכל המאוחר בעת הגשת התביעה שכנגד.

סיכום: על פי כל האמור לעיל, על הנתבע שכנגד לשלם לתובעת שכנגד בתוקף ערבותו האישית את הסכומים שהנתבעת שכנגד חייבת לתובעת שכנגד על פי פסק הדין, 2,946,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 23.10.2014 עד התשלום בפועל, אגרות התביעה שכנגד, ושכ"ט עו"ד בסך 117,000 ₪ שנקבע בפסק הדין מיום 24.7.2016.

נטען כי ביום 20/09/2018 חתמה חברה בשם "ש.ט.ר. שיווק והפצה בע"מ" עם המבקשת על הסכם שכירות בלתי מוגנת, כאשר באותו יום חתם החייב יחד עם אדון בשם טל שלמייב על שטר חוב על סך 100,000 ₪ להבטחת פרעון התחייבויות חברת "ש.ט.ר. שיווק והפצה בע"מ". לאחר הגשת הבקשה, הודיעה המבקשת כי היא הגיעה להסכמות עם החייב ועתרה למחיקת הבקשה ללא צו להוצאות.

אדם בשם רטינוב אנדריי (נתבע מס' 2 בתביעה) חתם על ההסכם בשם נתבעת 1 בצרוף חותמת החברה, אולם מסתבר כי איש זה שימש איש קש כבעל מניות אצל נתבעת 1 מאחר והחייב (נתבע מס' 3 בתביעה) מצוי בהליך פשיטת רגל ואינו יכול להיות בעל מניות.

משלא סיפק החייב הסברים המניחים את הדעת לעניין התחייבויותיו שנטל בעודו בהליך – חתימתו על כתב הערבות, ומדוע הוא נתבע עם אחרים בגין אי תשלום דמי שכירות וארנונה, ובהיעדר כל הבהרה ביחס לזיקתו של החייב לחברת "א.ט שיווק והפצה בע"מ", ולחברת "ש.ט.ר. שיווק והפצה בע"מ" אין מנוס מלקבוע כי היתנהלות זו הנה היתנהלות בחוסר תום לב המצדיקה את ביטול ההליך, ואין כל הצדקה לתת לו היזדמנות לחסות תחת הגנת ההליך.

...

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, שמעתי את טיעוני הצדדים ושקלתי מכלול טענותיהם נחה דעתי כי יש לאמץ את המלצת ב"כ הכנ"ר ולהורות על ביטול ההליך וזאת לאחר ששוכנעתי כי החייב מתנהל בחוסר תום לב ושקיפות במהלך תיק הפש"ר. הליכי פשיטת מיועדים לשתי תכליות: ראשית, לסייע לנושים שדרכם בהוצאה לפועל לא צלחה, לרכז את נכסי החייב כדי להביא למכירתם ולתשלום החובות, ושנית מיועדים הם לשרת את האינטרסים של החייב חדל הפירעון, והם נועדו לאפשר לו, בנסיבות מתאימות, לחזור לפעילות כלכלית נורמלית, תוך שמיטת חובותיו, במלואם או בחלקם, בתנאים או ללא תנאי (רע"א 2282/03 גרינברג נ' כונס הנכסים הרשמי פ"ד נח(2) 810, 814).

משלא סיפק החייב הסברים המניחים את הדעת לעניין התחייבויותיו שנטל בעודו בהליך – חתימתו על כתב הערבות, ומדוע הוא נתבע עם אחרים בגין אי תשלום דמי שכירות וארנונה, ובהעדר כל הבהרה ביחס לזיקתו של החייב לחברת "א.ט שיווק והפצה בע"מ", ולחברת "ש.ט.ר. שיווק והפצה בע"מ" אין מנוס מלקבוע כי התנהלות זו הינה התנהלות בחוסר תום לב המצדיקה את ביטול ההליך, ואין כל הצדקה לתת לו הזדמנות לחסות תחת הגנת ההליך.

החייב אינו זכאי ליהנות מהגנת פקודת פשיטת הרגל , ועל כן אני מורה על ביטול ההליך ודחיית בקשת החייב להכריזו כפושט רגל.

בנגוד לנטען התובע סרב לחתום בדצמבר 2019 על מיסמך נוסף שערך הנתבע ולטענתו, שילם את כל דמי השכירות שנקבעו בהסכם המקורי בסך 5,000 ₪ + מע"מ וארנונה עד סוף ינואר 2020 ואולם, אישור הערייה על סגירת התיק היתקבל אצלו רק בינואר 2020, ערב פינוי המושכר על ידי התובע, וכאשר כבר הושגה על ידו שכירות אחרת.

מעדויות הצדדים נראה כי אכן בחודש פברואר 2019 נערכה בדירה ביקורת (לא הוכח שלא במפתיע) של הפיקוח מטעם עריית ירושלים (ראה בעמ' 7 לפרוטוקול הדיון), נטען כי בעקבות אותה ביקורת, קוימה בין הצדדים פגישה ביום 17.06.2019 (ראה גם שורות 3-5 בעמ' 4 לפרוטוקול הדיון) ונחתמה תוספת להסכם שכירות בלתי מוגנת ביום 30.06.2019.

ממילא, אין להזקק לאור העדויות שנשמעו, לתוכנו של הסכם לא חתום זה. אשר למרכיבי התביעה המפורטים בתביעה שכנגד, לרבות דרישה לחיוב הנתבע שכנגד בסך של 34,500 ₪ בגין תוספת דמי השכירות ל"דירה הגדולה" – עיון בתוספת להסכם מיום 30.06.2019 מעלה כי ההסכם נוגע ל"שפוץ כללי לדירה, חדש וחצי.

...

סכום זה, שוכנעתי, אכן מיוחס לנתבע שכנגד, וממילא הוא מחויב בו. מכל האמור, התביעה העיקרית נדחית.

התביעה שכנגד מתקבלת באופן חלקי בלבד.

לאחר שנמלכתי בדעתי, אני סבורה כי לאור תוצאת התביעות, יישא כל צד בהוצאותיו.

מוסיף וטוען מר הלפרין, כי גם אם יימצא שהוא ערב לחובותיו של מר שפירא בגין הסכם השכירות, אין מקום לחייבו בסכום בו חוייב מר שפירא בסך של 300,000 ₪, בהתאם לפסק דין מיום 17.07.2019 (אשר ניתן בהעדר הגנה), אלא יש לחייבו בסכום נמוך בהרבה, היות שבהליך בעיניינו לא עלה בידי מר פרחי להוכיח את סכום התביעה הנטען של 300,000 ₪.

בהתאם להסכם שכירות בלתי מוגנת מיום 07.10.2015, השכיר שפירא את החנות בשכירות משנה למר רפאל פרחי (להלן - "פרחי"), אשר הפעיל במקום עסק לממכר כלים חד פעמיים ומוצרי ניילון תחת השם המסחרי "בסט טישו 2000". למר פרחי עסקים נוספים, המשיקים לתחום הפעילות של העסק שהופעל בחנות.

מנגד, לטענת הלפרין, התביעה בגין הנזק שניגרם כתוצאה מהפרת הסכם השכירות משולל כל יסוד, באשר לפרחי אין כל נזק בהקשר זה. בעיניין הנזק עקב אובדן השקעה בחנות ובעסק טוען הלפרין, שיש להעמידו על סכום נמוך באופן משמעותי מזה שנתבע, וכי בנוסף יש לקזז מסכום החוב בגין אובדן ההשקעה, את החוב של פרחי לשפירא בגין דמי שכירות שלא שולמו בסוף שנת 2016.

...

אשר לנסיבות החתימה על כתב הערבות העיד פרחי כך (ראו עמ' 37 - 38 לפרוט'): "בעל המבנה, שהוא לא שילם לו שכירות, הוא היה מגיע אלינו לחנות שם, אני לא מדבר על ניתוקי חשמל, לא שילם חשמל, ניתקנו לו את החשמל, היינו 3 ימים בלי חשמל בחנות במהלך התקופה. על מלא צרות, מלא, חנות שהיא בלי חשמל יום אחד, אנחנו מבינים מה קורה לחנות. אז הוא רצה להראות לו שהכל תקין, אמרתי לו אם ככה תן לי ערבות אישית, אני משקיע הרבה כסף כבר. אמר לי אני אחתום לך אני? אשתי? אמרתי לו לא מספיק, אני רוצה את אבא שלך, אני רוצה, אתה ואשתך לא מספיק. ואז הוא החתים את אדון, הוא הגיע לשם, ראינו אותו חותם, והוא ידע מה הוא חותם, הוא ידע והוא התרברב שאין לך מה לדאוג, הכל בסדר, אנחנו הנה, יש לך ערבות אישית, הכל בסדר, אתה יכול להמשיך להתנהל רגיל". לגרסה זו תימוכין חיצוניים, באשר אין חולק כי החל ממועד מסוים החלו חילוקי דעות בין שפירא לבעלי הנכס, עד שבסופו של דבר ניתן צו פינוי, ולפיו על פרחי לסלק את ידו מן הנכס (ראו בעדותו של שפירא בעמ' 76 לפרוט' ש' 1 - 15).

על אף ניסיונותיו של פרחי להסביר מדוע יש לייחס חשבונית זו למלוא התקופה (ראו עמ' 25 - 28 לפרוט'), הרי שבפועל אינני מקבל את הטענה, והתעודה מדברת בעד עצמה, כי תכליתה הכשר לטובת חג הפסח, ואין חולק שהחג הסתיים בתוך התקופה בה החזיק פרחי בחנות, ולכן עם תום החג הוצאה זו מומשה במלואה.

גם בעניין זה אני מקבל את טענת הלפרין שיש להפחית מסך ההוצאות שהוציא פרחי, את החשבוניות (שצורפו לתצהירו של פרחי) בגין פרסומים שנעשו.

סוף דבר התביעה כנגד הלפרין מתקבלת באופן חלקי, כך שהלפרין ישלם לפרחי סך של 26,300 ₪.

מערכת היחסים בין הצדדים החלה ב-12/10 עת היתקשרה התובעת עם הנתבעת 1 בחוזה שכירות בלתי מוגנת להשכרת מבנה בשטח של 4,241.1 מ"ר למטרת הפעלת חנות בנכס.

נתבעים 2 ו-3 ערבים להסכם השכירות ובהתאם להתחייבותם, כפי שמופיעה בנספח להסכם השכירות, הם משחררים את המשכירה מהוראות חוק הערבות ומתחייבים כי ערבותם תעמוד גם ללא שהמשכירה תהיה חייבת לתבוע את השוכרת (נתבעת 1).

...

הבקשה הוגשה בתום לב והנתבעים הם אלה שמטעים את ביהמ"ש ביחס לשיקים שהועברו אליהם על חשבון חובות אחרים ולא על חשבון החוב בתיק זה. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון מצאתי כי אין ממש בטענות הנתבעים ועל כן יש להותיר את העיקולים על כנם, כפי שיפורט להלן: בבוא ביהמ"ש להכריע בבקשה למתן סעד זמני ובכלל זה עיקול זמני, עליו לבחון קיומם של שני תנאים מצטברים- סיכויי התביעה להתקבל ומאזן הנוחות (תקנה 95 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.