תביעה לחיוב בתשלום על פי חשבונות עבור אירוע "כנס משתחררים

בתמצית מרובה ומבלי לפרט את כלל האירועים אציין כי ביום 1.6.09 נחתם הסכם מכר בין הצדדים למכירת בית מגורים מהתובעים (להלן גם: "המוכרים") לבין הנתבעים (להלן גם: "הקונים") תמורת סך של 800,000 ₪.

כן נקבע בסעיף 6 להסכם כי: "היה ולא יבוצע התשלום כאמור בסעיף 1 לעיל... וזאת תוך 45 יום בתוספת ארכה של 14 יום, אזי יהיה החוזה בטל ומבוטל, והצדדים ישיבו אחד לאחר את אשר קיבלו על פי ובהתאם לדין, וכן יינתן צו לפינוי של הנכס כנגד המשיבים" לאחר שהקונים לא עמדו במועד התשלום שנקבע בהסכם הפשרה, והמוכרים סירבו לאשר ארכה נוספת מעבר לארכה קצרה נוספת שלה הסכימו, הגישו הקונים תובענה לבית המשפט המחוזי שבה ביקשו להצהיר כי עיכוב של 30 ימים נוספים לא מהוה הפרה יסודית של הסכם הפשרה ואינו עילה לביטולו (ה"פ 45121-06-11 , להלן: "התובענה השניה").

בפסק הדין ציין בית המשפט העליון (כב' השופטת א' חיות) כדלקמן: "... בצדק הוסיף בית המשפט ופסק כי החוזה בטל, וכי על הצדדים לקיים את חובת ההשבה המוטלת עליהם בסעיף 9(א) לחוק התרופות ובסעיף 6 להסכם הפשרה. כמו כן מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט קמא לעניין ביצועה של ההשבה, שהייתה גם עמדתו של בית המשפט שדן בתובענה הראשונה... כי צו הפינוי ייכנס לתוקפו מיד עם השבת הסכומים שכבר שולמו עבור הבית.

יפים לענייננו דברי כב' השופט (כתוארו אז) א' ברק בע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובנין בע"מ נ' הורוביץ, פ"ד לה(3) 533, 541 [1981] (להלן: עניין "כלנית השרון"): "... השאלה – הרלוואנטית לענייננו – אם מקבל ההשבה זכאי לדמי שימוש. טול את המקרה הבא: במסגרת חוזה מכר העביר המוכר לקונה את החזקת הנכס. לימים הפר הקונה את החוזה, והמוכר ביטל אותו. עתה זכאי המוכר להשבת הנכס. הזכאי הוא לדמי שימוש בגין השמוש, שעשה הקונה בכנס מהיום שהנכס נימסר לו? לדעתי התשובה היא בחיוב. שימושו של שמעון היה כדין, אך משבוטל החוזה, שוב אין צידוק לכך, כי שמעון יתעשר על חשבונו של ראובן (ראה: ד' קרצמר, 'על שיקול הדעת השפוטי ותוצאות ביטול חוזה שהופר' משפטים ח (תשל"ח) 138). ודוק: חובת התשלום של דמי השמוש אינה מבוססת על כך כי החוזה מתבטל למפרע, ועל-כן השמוש היה שלא כדין. נהפוך הוא: השמוש היה כדין, אך אי-תשלום עבורו לאחר ביטול החוזה ולאחר שיחרור הצדדים מכל התחייבויות חוזיות נוספות מביא להתעשרות שלא כדין". טענת ההגנה של הקונים מורכבת משני רבדים, אשר באף אחד מהם אין כל ממש.

גם כאן אין לי אלא להפנות לדברי כב' השופט ברק בעיניין כלנית השרון, בעמ' 542-543, כדלקמן: "...הקונה שילם למוכר סכומים מסוימים על חשבון המחיר. בשל הפרת הקונה ביטל המוכר כדין את החוזה. הקונה זכאי להשבה. האם זכאי הוא לריבית? לדעתי, התשובה היא חיובית. המוכר עשה שימוש בכסף, ותהא זו התעשרות שלא כדין, אם את דמי השמוש הוא לא ישלם לקונה. דמי השמוש בכסף היא הריבית [...]. דוק: אין לנו עניין כאן בריבית כפצוי על עיכוב שלא כדין, שהרי המוכר החזיק בכסף כדין. עניין לנו כאן בריבית כמודד להערכת התעשרות שלא כדין. אכן, ההשקפה המקובלת היא – וזו מצאה ביטויה בחוק המכר (מכר טובין בין לאומי), תשל"א-1971, כי 'מקום שהמוכר חייב להחזיר את המחיר, יהא חב גם בריבית על כך (סעיף 81(א)) [...] לדעתי, גישה דומה שוררת על פי סעיף 9 לחוק התרופות. בהתאם להוראה זו חייב הנפגע להשיב למפר 'מה שקבל על פי החוזה או לשלם את שוויו'. הנפגע 'קיבל' על פי החוזה לא רק את המעות עצמן (בערכן הריאלי בעת הקבלה) אלא גם את זכות השמוש בהן, ואת שוויה של זו עליו להשיב [...]

...

כלום מבקשים הקונים לטעון שבשל כך לא חלה חובת ההשבה על התמורה, או שאין צורך לשערך את שיעורה ביחס לתקופה שבה הוחזקה כדין? המסקנה היא כי על הקונים להשיב למוכרים את שווי דמי השימוש בנכס, ביחס לכל התקופה שבמהלכה הועמד הנכס לשימושם.

גם דין טענה זו להידחות.

סוף דבר להלן סיכום התשלומים והקיזוזים שיש לבצע: הסכומים שהמוכרים חבים לקונים שווי ההשבחה של הנכס, בסך של 236,466 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 11.11.14 ועד מועד התשלום בפועל.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תאד"מ 66578-05-20 כתר הרימון מרכז אירועים וכנסים בע"מ נ' אשרם ואח' לפני כבוד הרשמת בכירה ורדה שוורץ התובעת: כתר הרימון מרכז אירועים וכנסים בע"מ הנתבעים: 1. ברק אשרם 2. יוסי חיים ב"כ התובעת – עו"ד יניב הראל ב"כ הנתבעים - עו"ד גולן גדליה פסק דין

ההודעה על ביטול החתונה ניתנה שלושה וחצי שבועות מיום ההזמנה ומעל חודש ימים לפני הארוע שלא שוריין ממילא עבורם.

עצם החובה כשלעצמה לשלם מקדמה גבוהה יותר מזו ששולמה בפועל ומסירת שלושת ההמחאות במעמד החתימה על ההזמנה שלא בוצעה אף היא בפועל, אינה מעידה על העדר תוקף החיוב מצידה של התובעת לשריין לנתבעים מועד לקיומו של הארוע.

קשה להשתחרר מהרושם כי מדובר בהסבר שהומצא רק על מנת להסביר את העדר קיומם של כל התנאים למתן תוקף להזמנה מטעם הנתבעים.

יש להניח כי תשלום זה נועד לצורך מימון רכישת אותם מוצרי מזון שמנהל התובעת העיד כי נרכשו מראש כך שהעדר התשלום מעיד על כך שלא הוזמנו כל מוצרים על חשבון ארוע זה. לכך יש להוסיף כי על פי תנאי ההזמנה היה על הנתבעים לשלם 40% נוספים לפחות 45 יום לפני הארוע, דהיינו, כבר קודם למועד הביטול היה על הנתבעים לשלם סך של 27,300 ₪ נוספים אשר לא רק שלא נימסרה המחאה להבטחת תשלומם מראש אלא שלא שולמו כלל בפועל טרם הודעת הביטול.

אשר על כן, הנני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעת לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 8,000 ₪.

...

לאחר ששמעתי את עדי הצדדים שוכנעתי כי ההזמנה לא השתכללה לכדי הסכם המחייב את שני הצדדים.

אשר על כן, הנני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעת לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 8,000 ₪.

בתאריך 23.7.18 חתם הנאשם על חוזה שכירות מול בעלי הנכס מר אורי כדורי משיח והתחייב לתשלום חודשי בסך 3,500 ₪ עבור שכירת המקום, תוך התחייבות לתשלום חשבונות המים והחשמל, והכל כאשר אודליה נוכחת במקום אתו ומתחייבת בע"פ לתשלום.

ניתן ללמוד מפרטי כתב האישום וכן מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט במהלך ניהול פרשת התביעה כי אין מדובר בארוע אקראי, הנאשם תר אחר קורבנות פוטנציאלים המציעים רכוש למכירה ויוצר עימם קשר במטרה לבצע את העבירה.

ת"פ (ת"א) 2501-12-15 פרקליטות מחוז תל אביב פלילי נ' מרדכי פלוצר (14.11.17), הנאשם הורשע על פי הודאתו בבצוע עבירה של קבלת דבר במירמה.

באישום אחד, הועבר לנאשם שיק פתוח ע"ס 4,000 ₪ ושיק פתוח נוסף ע"ס 10,000 ₪ לצורך כסוי הוצאותיו של הנאשם לעריכת כנסים בשכונות ערביות.

6 חודשי מאסר על תנאי למשך שלש שנים מיום שיחרורו ממאסרו.

...

כאמור, באשר לתיקים המצורפים, הגיעו הצדדים להסדר, אותו בחנתי והגעתי למסקנה כי הוא סביר ויש לכבדו.

באשר לענישה כלכלית, אמנם דובר בעבירות שכל עניינם כספי, אולם אני סבור כי ראוי כי כל כסף שניתן יהיה "להוציא" מהנאשם יוקדש לפיצוי קורבנות העבירה ולכן לא אטיל עליו קנס, אלא פיצוי לקורבנות העבירה.

אשר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 8 חודשי מאסר בפועל, במצטבר לעונש המאסר אותו הוא מרצה כעת.

בנוסף, גם על פי הנאשם מדובר בהזמנה טלפונית, ללא חיובים בצידה, הזמנה אשר לא סוכם לגביה אופן התשלום ולא צורף לה כל תשלום, בבחינת הפה שהזמין הוא הפה שיבטל באותו הבל פה. "ההזמנה" יכולה ללמדנו, לכל היותר, על כוונה שהורתה ביום 4.12.02 לזמן מספר מצומצם של חברים למלון "הולידיי אין". יצוין, כי גם מסיקה מעידה כי בשיחה ראשונה עימה היתעניין הנאשם בעלות 5 עד 10 חדרים.

" (שם, ש') לדעת התביעה הוצאת הכסף על ידי הנאשמת מחשבונותיה הפרטיים והעברתו למלון כתשלום עבור אירוח חברי מרכז, לבקשתו של הנאשם, חבר מרכז שהבטיח לסייע בבחירתה ואותו הכירה רק באותו יום, מהוה התנהגות אסורה לפי חוק גופים צבוריים וחוק המפלגות "ומשמעה מתן טובת הנאה, שמטרתה להשפיע על ההצבעה בבחירות בליכוד" (עמ' 83 לסיכומים).

אם בהודעתו אמר ששילם 500 ₪ עבור החדר, הוא אינו יכול לאשר זאת כי עד היום לא בדק אם סכום זה נוכה מחשבונו בבנק, אף על פי שהבטיח בחקירתו לבדוק את הנושא.

דעתו חסרת משמעות לענייננו ועלינו לבחון אם שיקול דעתם של החוקרים, במועד האירועים, היה רשלני או כי פעלו בתום לב על פי מיטב שפיטתם.

אף אם כל אחד מהם יצביע, בסיומו של יום, על פי מצפונו ודעותיו, הרי איש מהם אינו משוחרר מהכרת הטובה לנאשם על מימון החדרים במלון, והתגמול לו עשוי להיות בתמיכה במועמד שהוא רוצה ביקרו ובראש ובראשונה, הנאשמת.

ובסוגיה זו נחזור לע"פ פלאטו שרון, שם נקבע כי לשאלה בדבר מידת ההשפעה ותוצאתה, אין משמעות מכרעת לעניין ההרשעה בעבירת השוחד; אם לא צלחה ההשפעה, מדובר ב"ניסיון בלתי צליח" והמעשה יחשב לעבירה (פיסקה 38): עד כאן עמדנו על פרטי עבירת שוחד הבחירות לפי סעיף 10 הנ"ל תוך היתייחסות חלקית ליסוד הנפשי ועתה נשלים הדיון בו. על יסוד העובדות שהוכחו, מעשי הנאשמים בתשלום עבור האירוח של משתתפי הכנס, לוו במודעותם בפועל לכל רכיבי העבירה (ראה סעיף 20 לחוק העונשין): טיב המעשה – נתינה ולקיחה של טובת הנאה.

...

אנו קובעים אפוא כי הנאשם הינו שותף מלא לעבירת ההדחה אותה ביצע בצוותא חדא עם הנאשמת, ראה סעיף 29 לחוק העונשין; (א) מבצע עבירה-לרבות מבצעה בצוותא או באמצעות אחר.

אנו מרשיעים את הנאשמים בעבירות על סעיפים 244 ו-245 לחוק העונשין.

סוף דבר פה אחד החלטנו להרשיע את הנאשמים בעבירה על סעיף 10 לחוק בחירות לגופים ציבוריים, תשי"ד-1954 ובעבירות על סעיפים 244 ו-245 לחוק העונשין תשל"ז-1977.

השופט א' מקובר א. מבוא זוהי תביעה לחיוב הנתבעים, עורכי-דין וכונסי נכסים, בפיצוי מוסכם על-פי חוזה, השבת שכר טרחה ששולם, והשבת סכום של $550 ששולם ביתר בגין דירת מגורים שרכשו התובעים.

הנתבעים טוענים כי תשלום שכר הטירחה היה גם עבור פעולות שונות אחרות של כונסי הכנסים, ולא רק עבור רישום הזכויות.

לדבריו, כל הכספים שולמו במשרדו של הנתבע 1 והופקדו בחשבון נאמנות על שמו בלבד, כאשר הוא עצמו קיבל רק דיווח על התשלומים (תצהיר נ/1, סעיפים 15-17).

לדבריו, הוא עשה כן לאחר ששוחרר מתפקידו ככונס נכסים על-ידי בית-המשפט, ומאחר שהיה צריך לעבוד עבודה נוספת על-פי דרישת המינהל, עבודה שלא ידעו עליה מראש, כמפורט בסעיף ד(3) לעיל.

כפי שציינו, מבחינת הוראות החוק, אין כל נפקות בדין לאירוע של מינוי המערערים ככונסי נכסים.

מכאן שאין לכונס נכסים כל שיקול דעת עצמאי להחליט מה ייעשה בנכסים אשר נתפסו על ידו על פי צו בית משפט.

בע"א 403/63 תמיר נ' שמאלי בעמ' 53 מול אות השוליים א, נאמר: "בדרך כלל לא תתקבל הטענה על-סמך עבור הזמן בלבד, אלא אם יש בנסיבות המקרה כדי להראות שהתובע השלים עם המצב וזנח את זכות התביעה או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה". בין אם התביעה להשבת סכום הכסף העודף היא תביעה חוזית ובין אם היא תביעה שאיננה על-פי החוזה, שהרי הסכום הנתבע ניתן, לטענת התובעים, מעבר לחיוב החוזי, כך או כך, במצב הדברים האמור, אינו דין שהתובעים יוכלו לתבוע היום את הנתבעים בגין הסכום של $550 העודף, ועליהם לשאת בתוצאות השהוי הרב שבהגשת תביעתם נגד הנתבעים.

...

מן הסיבות האמורות לעיל, אני דוחה את דרישת התובעים לקבלת הסך של $550 מהנתבעים.

התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לכל אחד מהנתבעים סך של 4,500 ש"ח הוצאות משפט ושכר טירחת עורך-דין (כולל), בתוספת מע"מ, ובצרוף ריבית והפרשי הצמדה למדד מהיום ועד התשלום בפועל.