התובע מבקש לבטל את הרשות שהעניק והצדדים חלוקים בשאלת תנאי ביטול הרישיון, מהו גובה הפצוי לו זכאי הנתבע על השקעותיו בדירה, האם זכאי הנתבע לפצוי על השקעות בקומת הקרקע בה מתגוררים התובע ואישתו, והאם חייבים הנתבעים בתשלום דמי שימוש עבור מגוריהם בדירה, מאז הודיע להם התובע, בחודש 9/2018, על כוונתו לבטל את הרשות שהעניק להם.
המתוה הנורמאטיבי
בעמ"ש (חי') 52947-12-15 ח.י.א נ' מ.א.ג [פורסם בנבו] (2.8.2016) קבע כב' השופט ג'יוסי בעיניין מוסד הרישיון במקרקעין:
"...מוסד הרישיון במקרקעין מבוסס על תורת ההשתק שפותחה בדיני היושר האנגליים ונקלטה במשפט הישראלי באמצעות סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל. השתק זה נועד על מנת למנוע מבעל זכות במקרקעין לחזור בו מן ההרשאה שנתן לאחר לשימוש במקרקעין, אם המורשה הסתמך על ההרשאה בתום לב ובאופן סביר ושינה את מצבו לרעה על ידי השקעות שהשקיע במקרקעין, מתוך ציפייה שיוכל להמשיך להשתמש בהם כל עוד הוא מעוניין בכך...יחד עם זאת, נפסק כי נוכח שקולי הצדק שביסוד תורת ההשתק, היא תופעל בגמישות, תוך שלבית המשפט ניתן שיקול דעת בקביעת הסעדים הנובעים ממנה, אם מתן רשות שימוש במקרקעין ללא הגבלה ואם פיצויים. אמנם, סעיף 160 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") ניתק את דיני המקרקעין מדיני היושר האנגליים, וסעיף 161 לחוק המקרקעין, קבע כי מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין, אלא על פי חוק.
לאחר 15 שנים בהן התגורר בבית פרץ סיכסוך בין האחים ובעל המקרקעין ביטל את הרשות שהעניק לאחיו והגיש תביעה לסילוק יד. בית המשפט העליון קבע שהבניה שבנה האח על מקרקעי אחיו, למרות שהייתה ברשות ובהסכמה, אינה מקנה לו זכויות קנייניות בקרקע ועל כן הורה על פינוי בר הרשות, אך מנגד, זכאי בר הרשות לפצוי בגין השקעתו בבניית הבית והפינוי יהיה בכפוף לפצוי.
...
הנתבעים טוענים שיש לדחות את התביעה לדמי שימוש, שכן התובע לא צרף חוות דעת שמאי לעניין גובה דמי השימוש, התובע לא הגיש בקשה לפיצול סעדים, מאחר והרשות שניתנה לנתבעים לא הייתה מוגבלת בזמן לא נגרם לתובע נזק ממוני והוא אינו זכאי לפיצוי.
לסיכום אני קובעת כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי הוא זה שמימן את השיפוץ בקומת הקרקע ועל כן טענתו לפיצויבגין השקעה זו נדחית.
כפי שפורט לעיל בע"א 463/79 חנא פרח ג'בראן נ' סימון ג'בראן , פ"ד לו (4) 403, בעמ' 409, נקבע כי "כאשר מקבל הרשות משקיע מהונו להקמת מבני קבע על דעת בעל הקרקע והסכמתו, מונעים בעדו דיני היושר לבטל את הרשות בלא כלום וככל העולה על לבו."
כן נקבע כי: "במקרה כמו שלפנינו, כאשר הרשות ניתנה לכתחילה, על-מנת שיקים המשיב על חלק הקרקע את הדירה, וזו הוקמה אמנם מכספו של המשיב אך תוך שיתוף פעולה מלא של המערער. זו הפכה דירת מגוריו לו ולבני משפחתו, ובמשך כחמש עשרה שנים, עד לביטול הרשות בשנת 1975, כנראה גם המערער ראה הדבר כטבעי בגדר יחסים וקרבת משפחה. בנסיבות כאלה לא הפך המשיב מסיג גבול עם ביטול הרשות הפורמאלית, ואין המערער חופשי לסלק ידו של המשיב בלא כלום. המשיב זכאי לפיצוי מלא על השקעותיו ביצירת הדירה." (ההדגשה לא במקור ש.ה.)
וכן קבע בעמ' 410:
"ג. בית המשפט יצווה על סילוק ידו של המשיב מהדירה, וזה יותנה בכך, כי המערער ישלם למשיב את סכום הפיצוי כפי שייקבע. לעניין סילוק היד יהא בית המשפט רשאי לקבוע ארכה סבירה, כפי שימצא לנכון, אם ישתכנע, כי הדבר דרוש למשיב כדי להסדיר לעצמו ולבני משפחתו דירת מגוריו.
התובע אינו זכאי אם כן לתשלום דמי שימוש ותביעה זו נדחית.
סוף דבר
לאור האמור לעיל, תביעת התובע לסילוק ידם ופינויים של הנתבעים מהדירה הנמצאת בקומה הראשונה בבניין מתקבלת בכפוף לכך שישלם לנתבעים כפיצוי על השקעתם בדירה סך של 507,000 ₪.
בתוך 60 יום מהמועד בו ישלם התובע לנתבעים סך של 507,000 ₪, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל, יהיה על הנתבעים לפנות את הדירה מכל אדם וחפץ.
ככל ובתוך 12 חודשים מהיום לא ישולם הסכום יפקע צו זה לפינוי וסילוק יד.
התביעה לדמי שימוש נדחית.