מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית
רוצים לראות איך משתמשים בדין רגע? לחצו כאן

תביעה לחיוב בפיצוי בגין שימוש במקרקעין ללא רשות

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2023 בהמחוזי תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

מה דינו של מי שפעל במקום במשך עשרות שנים, אך לא עבר למיתחם בראשית הדרך, אלא רכש את העסק ביודעו כי הוא לא מוסדר כדין? האם מגיע לו פיצוי בדמות חנות חלופית או בשווה ערך כספי? האם ניתנה בעיניינו הבטחה שלטונית מחייבת לפצוי כאמור מצד ראש העיר הקודם? האם מיסמכי התוכנית, המיכרז וחוזה הפיתוח שנחתם עם החברה מובילים לחובה למתן פיצוי בהקף הנטען? האם הערייה, רשות מקרקעי ישראל או החברה חייבים לפצותו בפצוי כאמור נוכח עילות נזיקיות או מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט? ומנגד, האם חב בעל החנות בדמי שימוש לרשות מקרקעי ישראל או לחברה? אלה הן הדילמות המרכזיות העומדות להכרעה.
גם רמ"י משעינה את תביעתה על סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, מאחר שמר חלבי עשה שימוש שלא כדין במקרקעין ולא שילם לה דבר בגין שימוש זה. לטענת רמ"י, תביעתה אינה לוקה בהתיישנות, בשים לב להוראות סעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.
...
לפיכך, אני סבור שגם ביחס לתביעה שכנגד שהגישה רמ"י יש תחולה מלאה לסעיף 2 לחוק עשיית עושר, ואין מקום לפסוק דמי שימוש בנסיבות החריגות והמיוחדות העולות ממקרה זה. התוצאה נוכח כל האמור, דין התביעה והתביעות שכנגד להידחות במלואן.
ראשית, יש לקחת בחשבון שהתובע נדרש להתמודד עם שתי תביעות שכנגד, שלא נראה לי כי היה מקום להגישן.
בסופו של דבר הן נדחו, אך מאבקו היה ראוי.

בהליך רשות ערעור אזרחי (רע"א) שהוגש בשנת 2023 בעליון נפסק כדקלמן:

בשנים 1986 ו-1989 חתמו הצדדים על הסכמים המקנים לעירייה רשות להשתמש במקרקעין ובבית הספר ללא תמורה לתקופה של 15 שנים.
אולם משא ומתן זה לא הבשיל, ולבסוף הגישה המשיבה לבית משפט השלום בתל-אביב תביעה לחיוב הערייה בתשלום דמי שכירות (ת"א 32735-06-10).
בהליך הבוררות עתרה המשיבה לתשלום פצויי הפקעה ודמי שימוש חודשיים בסך כולל של כ-34,000,000 ש"ח. הערייה מנגד כפרה בזכויותיה הנטענות של המשיבה במקרקעין וטענה לראשונה כי חרף רישומה של המשיבה כבעלים, הערייה היא זו הרשאית לעשות שימוש במקרקעין כבעלים.
הערייה גם מושתקת מלטעון שהבעלות במקרקעין אינה נושא שניתן לידון בו בבוררות כיוון שהיא זו שהעלתה שאלה זו בבוררות, חרף טענת המשיבה כי הבורר אינו מוסמך להכריע בכך.
...
דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות ללא צורך בתשובה.
למעלה מן הצורך אעיר כי גם לגופם של דברים דין הבקשה להידחות.
הבקשה נדחית וממילא נדחית גם בקשת העירייה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2024 בשלום ירושלים נפסק כדקלמן:

התובעים הגישו תביעה לחיוב הנתבעת בפצוי עקב איחור במסירת הדירה כאשר הפצוי מורכב מתשלום שכ"ד מהמועד שהיו אמורים לקבל את הדירה עד קבלתה בפועל ,הפרשים בגין דמי שכירות מופחתים שקבלו התובעים ממי ששכר מהם את הדירה לאחר קבלת המפתח, פיצוי בגין ריבית גבוהה שנאלצו התובעים לשלם בשל כך שנאלצו לקחת הלוואה שאינה מובטחת במשכנתא על מנת לשלם את תמורת הדירה, פיצוי בגין ליקוים בדירה והוצאות משפט.
עקב סיכסוך פנימי בין הנתבעת לבעלי הקרקע לא נרשמה הקרקע על שם הנתבעת (באשמת הנתבעת).
הנתבעת טוענת כי כל עבודות הפיתוח שהיה עליה לבצע בוצעו ואולם צדדי ג' ובכללם הרשות המקומית לא השלימו את עבודות הפיתוח שהיו מוטלות עליהם בנסיבות שלנתבעת לא הייתה שליטה עליהם ולפיכך, ובהתאם להוראות ההסכם אין היא חייבת בפצוי בגין האיחור הנובע מכך.
הנתבעת טוענת כי הודיעה לתובעים, כמו גם לרוכשים האחרים, בזמן אמת כי יחולו עיכובים עקב כך. הנתבעת טוענת כי עשתה כל שיכולה הייתה לעשות לזרז את בעלי הקרקע והרשות המקומית להשלים את העבודות שנותרו ולתת טופס 4.
שנית, מתוך סכום ההלוואה שנטלו התובעים והסכומים ששולמו לנתבעת, עולה כי לא כל כספי ההלוואות שמשו לתשלום וממילא אין מקום לחייב את הנתבעת בגין הפרשים של מלוא סכום ההלוואות.
...
התוצאה היא איפוא שעל הנתבעת לשלם לתובעים סכום נוסף על הפיצוי ששילמה בגין האיחור בסך 50,000 ₪.
בגין כל ליקוי שלא יתוקן תשלם הנתבעת את הסכום הקבוע לצידו בחוות הדעת, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 10%.
בנוסף תשלם הנתבעת לתובעים את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪.

בהליך תלה"מ (תלה"מ) שהוגש בשנת 2023 בבתי המשפט לענייני משפחה נפסק כדקלמן:

התובע מבקש לבטל את הרשות שהעניק והצדדים חלוקים בשאלת תנאי ביטול הרישיון, מהו גובה הפצוי לו זכאי הנתבע על השקעותיו בדירה, האם זכאי הנתבע לפצוי על השקעות בקומת הקרקע בה מתגוררים התובע ואישתו, והאם חייבים הנתבעים בתשלום דמי שימוש עבור מגוריהם בדירה, מאז הודיע להם התובע, בחודש 9/2018, על כוונתו לבטל את הרשות שהעניק להם.
המתוה הנורמאטיבי בעמ"ש (חי') 52947-12-15 ח.י.א נ' מ.א.ג [פורסם בנבו] (2.8.2016) קבע כב' השופט ג'יוסי בעיניין מוסד הרישיון במקרקעין: "...מוסד הרישיון במקרקעין מבוסס על תורת ההשתק שפותחה בדיני היושר האנגליים ונקלטה במשפט הישראלי באמצעות סימן 46 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל. השתק זה נועד על מנת למנוע מבעל זכות במקרקעין לחזור בו מן ההרשאה שנתן לאחר לשימוש במקרקעין, אם המורשה הסתמך על ההרשאה בתום לב ובאופן סביר ושינה את מצבו לרעה על ידי השקעות שהשקיע במקרקעין, מתוך ציפייה שיוכל להמשיך להשתמש בהם כל עוד הוא מעוניין בכך...יחד עם זאת, נפסק כי נוכח שקולי הצדק שביסוד תורת ההשתק, היא תופעל בגמישות, תוך שלבית המשפט ניתן שיקול דעת בקביעת הסעדים הנובעים ממנה, אם מתן רשות שימוש במקרקעין ללא הגבלה ואם פיצויים. אמנם, סעיף 160 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") ניתק את דיני המקרקעין מדיני היושר האנגליים, וסעיף 161 לחוק המקרקעין, קבע כי מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין, אלא על פי חוק.
לאחר 15 שנים בהן התגורר בבית פרץ סיכסוך בין האחים ובעל המקרקעין ביטל את הרשות שהעניק לאחיו והגיש תביעה לסילוק יד. בית המשפט העליון קבע שהבניה שבנה האח על מקרקעי אחיו, למרות שהייתה ברשות ובהסכמה, אינה מקנה לו זכויות קנייניות בקרקע ועל כן הורה על פינוי בר הרשות, אך מנגד, זכאי בר הרשות לפצוי בגין השקעתו בבניית הבית והפינוי יהיה בכפוף לפצוי.
...
הנתבעים טוענים שיש לדחות את התביעה לדמי שימוש, שכן התובע לא צרף חוות דעת שמאי לעניין גובה דמי השימוש, התובע לא הגיש בקשה לפיצול סעדים, מאחר והרשות שניתנה לנתבעים לא הייתה מוגבלת בזמן לא נגרם לתובע נזק ממוני והוא אינו זכאי לפיצוי.
לסיכום אני קובעת כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי הוא זה שמימן את השיפוץ בקומת הקרקע ועל כן טענתו לפיצויבגין השקעה זו נדחית.
כפי שפורט לעיל בע"א 463/79 חנא פרח ג'בראן נ' סימון ג'בראן , פ"ד לו (4) 403, בעמ' 409, נקבע כי "כאשר מקבל הרשות משקיע מהונו להקמת מבני קבע על דעת בעל הקרקע והסכמתו, מונעים בעדו דיני היושר לבטל את הרשות בלא כלום וככל העולה על לבו." כן נקבע כי: "במקרה כמו שלפנינו, כאשר הרשות ניתנה לכתחילה, על-מנת שיקים המשיב על חלק הקרקע את הדירה, וזו הוקמה אמנם מכספו של המשיב אך תוך שיתוף פעולה מלא של המערער. זו הפכה דירת מגוריו לו ולבני משפחתו, ובמשך כחמש עשרה שנים, עד לביטול הרשות בשנת 1975, כנראה גם המערער ראה הדבר כטבעי בגדר יחסים וקרבת משפחה. בנסיבות כאלה לא הפך המשיב מסיג גבול עם ביטול הרשות הפורמאלית, ואין המערער חופשי לסלק ידו של המשיב בלא כלום. המשיב זכאי לפיצוי מלא על השקעותיו ביצירת הדירה." (ההדגשה לא במקור ש.ה.) וכן קבע בעמ' 410: "ג. בית המשפט יצווה על סילוק ידו של המשיב מהדירה, וזה יותנה בכך, כי המערער ישלם למשיב את סכום הפיצוי כפי שייקבע. לעניין סילוק היד יהא בית המשפט רשאי לקבוע ארכה סבירה, כפי שימצא לנכון, אם ישתכנע, כי הדבר דרוש למשיב כדי להסדיר לעצמו ולבני משפחתו דירת מגוריו.
התובע אינו זכאי אם כן לתשלום דמי שימוש ותביעה זו נדחית.
סוף דבר לאור האמור לעיל, תביעת התובע לסילוק ידם ופינויים של הנתבעים מהדירה הנמצאת בקומה הראשונה בבניין מתקבלת בכפוף לכך שישלם לנתבעים כפיצוי על השקעתם בדירה סך של 507,000 ₪.
בתוך 60 יום מהמועד בו ישלם התובע לנתבעים סך של 507,000 ₪, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל, יהיה על הנתבעים לפנות את הדירה מכל אדם וחפץ.
ככל ובתוך 12 חודשים מהיום לא ישולם הסכום יפקע צו זה לפינוי וסילוק יד. התביעה לדמי שימוש נדחית.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2024 בהמחוזי תל אביב - יפו נפסק כדקלמן:

שכן, ביום 2.2.2015 לאחר פינוי התובעים, ניתן פסק הדין הסופי בשרשרת ההליכים המשפטיים שנמשכה למעלה משני עשורים בקבוצת המשפחות אליה השתייכו התובעים ובני משפחתם, בו נדחה עירעורו של התובע והתקבל ערעור הנתבעות שכנגד ונקבע כי התובע ובני משפחתו לא זכאים לפצוי בגין פינויים מהמקרקעין, וכי הם חבים בתשלום דמי שימוש לחברות.
התובעים ניסו להטעות את בית המשפט, בניסיונם לבסס את תביעתם על פסק הדין המחוזי בעיניין דיור וההליכים שקדמו לו, על אף שלא היו, ולא ביקשו להיות, צד להם - ומבלי לציין כי היו צד לתביעת הפינוי, שהוכרעה זה מכבר, ובה נקבע שהתובעים אינם בעלי זכויות במקרקעין, ומשכך לא קמה להם זכאות לפצוי, אלא אף חויבו לשאת בדמי שימוש ראויים כלפי החברות.
בית המשפט העליון נתן רשות ערעור, קיבל את העירעור ופסק את הדברים הבאים היפים אף לענייננו, מהם עולה כי מקום בו העלה הנתבע כטענת הגנה את הטענה לפיה הוא זכאי לפצוי בשל פינויו וטענה זאת נבחנה ונדונה לגופה יש להחיל את הכלל של השתק עילה שכן מבחינה מהותית טענותיו שקולות להגשת תביעה שכנגד : "ככלל, השתק עילה יחול על תובע המבקש להביא לפני בית המשפט תביעה נוספת בגין אותה עילה שנדונה והוכרעה, ולא על מי שהיה נתבע בהליך המוקדם. מיגבלה זו נובעת מהרצון שלא לכפות על נתבע לטעון את טענותיו בפורום ובמועד אותו הכתיב התובע, אלא לאפשר לו בחירה באשר לאופן בו ימצה את עילתו. אכן, לעיתים זקוק הנתבע לזמן נוסף על מנת לאסוף ראיות ולאתר עדים, לצורך הוכחת תביעתו הנגדית. גם הפורום בו בחר התובע לבירור תביעתו אינו בהכרח הפורום בו היה בוחר הנתבע לבירור תביעתו שכנגד, בפרט כאשר ניתן להביאה לפני פורום אחר בעל סמכות מקבילה. החלת השתק על כל טענה אשר עומדת לנתבע ביחס לעילה מושא התביעה העיקרית, באופן אשר כופה עליו להגיש תביעה שכנגד, עשויה לפגוע איפוא ביכולתו של הנתבע למצות את עילת תביעתו באופן מיטבי (רוזן-צבי, בעמ' 515-514; ראו גם: נינה זלצמן מעשה בית-דין 45-44 (1991) (להלן: זלצמן)). על נקודה זו עמד בית משפט זה בע"א 4576/17 Air Via OOD נ' השטיח המעופף בע"מ (18.12.2018) (להלן: עניין השטיח המעופף):
...
דין הטענה להידחות.
דין הטענה להידחות.
סוף דבר אני מקבלת את בקשת הנתבעות ומורה על דחיית התביעה נגדן.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו