תביעה לחיוב בניהול משא ומתן להסדרת זכויות במקרקעין

נוכח היתנגדות עריית אשדוד למיזם ודרישתה להקמת מלון, הופסקו העבודות בקרקע והחברה ניהלה משא ומתן עם עריית אשדוד ליעוד הקרקע לדירות נופש.

משלא עלה בידי החברה לגבש הסכמה עם עריית אשדוד, הגישה החברה בשנת 2006 תביעה לחייב את מינהל מקרקעי ישראל לשלם לה 38,000,000 ₪ כפצוי על הנזקים שנגרמו לה כאשר בנזק האמור נכלל סך של 7,300,000 ₪ בגין רכישת הקרקע וסכום נוסף של 2,100,000 ₪ בגין הוצאות פיתוח.

. המשך מצב דברים זה, בו אשלד מצדה נושאת בעול ואילו היזמים מצידם אינם מעמידים מימון כפי חלקם, לא היה מקובל על אשלד ואשלד תיירות ובשיחות ובפגישות שונות שהתקיימו בנושא עם שני היזמים היחידים שהזרימו מעת לעת כספים כלשהם – התובעים, הובהר להם שאם המצב לא ישתנה או יוסדר בדרך מוסכמת כלשהיא, הרי שאשלד ואשלד תיירות לא ימשיכו להזרים כספים, גם במחיר אובדן הקרקע ומחיקת ההשקעות במלואן.

עוד טוען שיף, כי בשנת 2013, נציגי אשלד ציינו בפניו ובפני יעקובסון שיש גורם המעוניין לשנות את התב"ע בתמורה למחצית מהקרקע אולם נציגי אשלד "מעולם לא דנו עם יעקובסון ו/או איתי ביחס לשינוי הסכם המייסדים בנוגע לאופן חלוקת כספי הלוואות הבעלים ומתן זכות עודפת לתובעים". לתצהירו של מילוא צורף פרוטוקול של החברה מיום 10.3.2013 (נספח 35) החתום בין היתר על ידי שיף ושלום יעקובסון כאשר על סדר היום עמד עניין ההיתקשרות בהסכם MMG אשר צורף להחלטת החברה, ובו הוסמכו נציגי אשלד לחתום בשם החברה על הסכם MMG.

...

בחקירתו נשאל שיף, כיצד ומדוע הסכים לחתום על הוראות התשלום האמורות וכך העיד: "כשאני חתמתי הייתי עדיין בטוח שהם עשו לי טובה, שהם נותנים לי 100,000 שקל לפנים משורת הדין. הם עושים איתי חסד אמיתי" (ש' ש' 5 ע' 115 לפרוטוקול הדיון מיום 25.9.2017), על מילים אלה חזר גם בהמשך והוסיף, כי רק בשלב מאוחר יותר ולאחר התייעצות עם עו"ד גילה לכאורה "שסיבבו אותי". נוכח כל האמור לעיל ועדותו של מילוא אשר הייתה מפורטת ואמינה בעיני, ובהתחשב בכך ששיף היה מעורב ביותר ממיזם נדל"ן אחד במשך תקופה של למעלה מ – 20 שנים, יש באופן בו פעל שיף בסמוך לקבלת כספי הפשרה עם המינהל, כדי לתמוך במסקנה שבזמן אמת ובעת חלוקת היתרה שהייתה בקופת החברה, הסכימו היזמים שאשלד אשר השקיעה לאורך השנים מיליוני ₪ כדי לנסות להחיות את המיזם ממנו התייאשו, זכאית לקבל את הסכום שהיה בקופת החברה והיווה רק חלק מהמימון הנוסף שהעמידה אשלד במקום היזמים.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבעות את הוצאות המשפט, ושכ"ט עו"ד בסך 75,000 ₪.

במסגרת התביעה עותרת המשיבה לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום יתרת חוב בגין כספים שהעבירה לידיהם, לטענתה, לשם מימון בניה ותפעול בתי רשת בשטח החקלאי שבבעלות המבקשים, או לחלופין לחייב הנתבע 1 בסכום התביעה וליתן צו עשה המורה למבקשים לאפשר לה לעשות שימוש בבתי הרשת.

המשיבה טענה, שהחוב הלך ותפח ובשל כך, במחצית השנייה של שנת 2018, החלו הצדדים לנהל משא ומתן לשם הסדרת עניין השבת הכספים.

ועוד טענו כי המבקש 1 הסכים לקיים פגישה בלתי מחייבת עם המשיבה לאור בקשתו של הנתבע 1 אשר הודיע לו שעסקו נקלע לקשיים וחובות כספיים, אך הוא לא הסכים לתוכן ההסכם ולכך שיוענקו למבקשת זכויות עיבוד בקרקע, וחתימתו על גבי ההסכם זויפה (לכתב ההגנה צורפה חוות דעת גרפולוג).

...

התביעה מגלה עילה ולא ניתן להסיק מאומה מטענות ההגנה של המבקשים בשלב המקדמי שבו מצוי התיק, מקום שבו טרם הוגשו תצהירים וראיות, על כן יש לדחות את הבקשה המבוססת על טענות עובדתיות.

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה ובתגובות הצדדים הגעתי לידי מסקנה שעל פיה דין הבקשה להידחות.

לאור המקובץ לעיל דין הבקשה להידחות.

קביעה זו גם תחסוך הצורך בהטלת חיוב כספי על המדינה, להוסיף ולפצות את התובעים בכסף בגין שווי הפרש השטחים שנוצר, היה ותתקבל טענת המדינה כי הוסכם להעניק לתובעים פיצוי בעין רק עד גודל שטח המקרקעין המוחזק על ידם בכפר מזרעה (35 דונם), ולגבי יתרת השטחים יש להעניק פיצוי כספי.

לאחר מכן, כמפורט לעיל, לאורך השנים שנקפו, הנתבעת כן שלחה מכתבים והגישה תביעות כנגד מישפחות המנוחים לסילוק יד, אך זאת הן בקשר לחלקות בכפר מזרעה והן בקשר לחלקה בנהריה, כאשר בסופו של יום לא ניתנה כל הכרעה נפרדת בקשר לחלקה בנהריה, וממילא לא ניתן כל צו או החלטה בקשר לפינויים של התובעים רק מהחלקה בנהריה או למניעת שימוש רק בחלקה זו. כמו כן, מנוסח מכתבי ההתראה והתכתובות שהוחלפו בין הצדדים לאורך השנים עולה, כי אלו נשלחו רק מאחר והתובעים לא השלימו את הליכי המשא ומתן לקבלת פיצוי והסדרת מעמדם במקרקעין שנמסרו לחזקתם, ולא משום שנטענה טענה ממשית כי לתובעים אין זכויות בכל החלקות.

נוכח האמור לעיל הרי שבעניינינו אין מדובר בהסכמה שבשתיקה של הנתבעת להחזקתם של התובעים את החלקה בנהריה, הסכמה שנבעה מהיעדר פעולות בשל בעיית כוח אדם או עומס, למשל, או בשל מחדלן של הרשויות לפעול לסילוק יד, כפי שנקבע בפסק דין נחום הנ"ל. מהאמור לעיל ניתן לראות כי הנתבעת לאורך שנים רבות אינה מממשת את כוונותיה המוצהרות במכתבי ההתראה ובכתבי התביעה לפעול לסילוק ידם של התובעים, לא מהחלקה בנהריה ולא מהחלקות בכפר מזרעה (למעט חלקה 10), ומסכימה פעם אחר פעם לנהל עם המנוחים משא ומתן להסדרת הזכויות בחלקות המוחזקות על ידם, תוך שהיא מתייחסת בפניותיה באופן שווה לכל החלקות, כולל זו בנהריה.

...

אני סבורה כי עניין זה ראוי לאור המלצת כב' השופט לנדוי, לאור השתלשלות הנסיבות, לאור קיומה של הבטחה והסכמה להעניק ממילא הזכויות בשטחים שמחזיקים התובעים בכפר מזרעה ובהעדר הבדל של ממש בין שטחים אלו והשטחים שמחזיקים התובעים בחלקה בנהריה.

אשר על כן אני מקבלת התביעה בחלקה, באופן שבו אני מורה כי לתובעים יוענקו זכויות במקרקעין בהם הם מחזיקים בכפר מזרעה ובחלקה בנהריה בשטח של 41 דונם, ופיצוי זה יהיה פיצוי מלא בעין, אשר ייתר את הצורך בדיון לגבי זכאות לפיצוי כספי נוסף.

משכך גם אין צורך לקבוע דבר בכל הנוגע לחוות דעת הצדדים באשר לאופן הערכת שווי המקרקעין וגזירת פיצוי מהערכה זו. סוף דבר: תביעת התובעים התקבלה בחלקה, כמפורט להלן: הוכח כנדרש כי בכפר אום אלפרג' למשפחות המנוחים ולתובעים הבאים בנעליהם היו זכויות בחלקות 14,15,24 בגוש 18160 ובחלקה 15 בגוש 18161 בשטח כולל של 40.827 דונם ובמעוגל 41 דונם בלבד.

רקע וטענות הצדדים בקצרת האומר, עניינה של התובענה הוא הסדרת זכויות קנייניות במקרקעין הידועים כיום כגוש 12451 חלקות 3,4,5,19,22 (להלן: "המקרקעין" או "הקרקע"), שהיתה קרקע בלתי מוסדרת ומנוהלת עבור הנתבעת על ידי רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י").

לטענת הנתבעת/שולחת ההודעה, היא אינה חייבת דבר לתובעת, אך ככל שייקבע במסגרת התובענה דנן כי היא חבה לתובעת סכום כלשהוא, הרי שהנתבעת זכאית לפצוי מלוא הסכום מאת צדדי ג', מאחר שצדדי ג' הם אלו שהשתמשו ומשתמשים במחוברים משך כל השנים.

עובדה זו גם היתה ברורה לתובעת, שפנתה לנתבעת באמצעות רמ"י כבר בתחילת שנות האלפיים והחלה לנהל עימה משא ומתן במטרה לקבל כספים עבור זכויותיה במחוברים.

...

נזכיר כי המבקשות טענו בבקשתן כי התובעת זכתה ליומה בכל הקשור לתביעת הסעד הכספי במסגרת תיק ההסדר, וכי טענותיה נדונו והוכרעו שם, אולם סבורני כי אין בטענות אלה ממש; התובעת עמדה בטיעוניה לעיל על כך שהסעד הכספי לא נדון ובוודאי שלא הוכרע לגופו.

לכן בפסק הדין בתיק ההסדר נקבע, כי פתוחה הדרך בפני התובעת לתבוע תביעה כספית נפרדת, היא התובענה דנן; מכך ודאי שאין בנדון מעשה בית דין, מכוחו של תיק ההסדר, ודינה של טענה זאת של המבקשות דחיה, וכך אני מורה.

משכך לא שוכנעתי מטענת המבקשות אף בעילה זו. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הבקשה לסילוק התובענה על הסף, על ארבע עילותיה, נדחית בזאת.

הרקע לבקשה ברקע הבקשה עומדים מספר הליכים משפטיים שניהל אביהם של המבקשים (ולאחר מכן ניהלו המבקשים עצמם) מול המשיבה ורשויותיה השונות בנוגע לזכויות במקרקעין באיזור הנגב.

על אף שנדחתה תביעת הבעלות של המבקשים בקשר למקרקעין באיזור חלוצה, בין הצדדים המשיך להתנהל משא ומתן בנוגע להסדרת זכויות המקרקעין של המבקשים.

אולם, בעניינינו, כאמור, העירעור כלל לא עוסק בזכויות השכירות של המבקשים בחלקות, אלא בשאלת חיוב המבקשים לחתום על הסכם פשרה עם המשיבה לשם קבלת התמורות המוצעות להם במסגרת הצעת הפשרה.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בחומר שלפניי, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות.

על כן, לא שוכנעתי כי הסעד הזמני נחוץ בענייננו לצורך הגשמת המטרה, שהיא, כאמור, להבטיח זכות לכאורה במהלך ההליך העיקרי, ואת קיומו התקין והיעיל של ההליך או את ביצועו הראוי של פסק הדין שיינתן בסופו.

סוף דבר: בהתאם לאמור לעיל, המבקשים לא עמדו בנטל השכנוע המוטל עליהם, ולפיכך דין הבקשה להידחות.