תביעה לזכות בחלקות מקרקעין

במישור העקרוני, חשוב להדגיש כי ביסודה של פרדיגמה זו, שלילת ריווחי "המתעשר" והצמחת חובת "השבה" מכוח דיני עשיית עושר – אינה נובעת משימוש של המתעשר-הנתבע בנכס או בזכות כלשהיא של התובע-המזכה, אלא "מן הצורך להרתיע מתחרים מלהפר את כללי התחרות, ולא מעקרון הקניין הפרטי" (פסקה 103 לחוות דעתו של השופט מלצר, ההדגשה בחלקה במקור).

בכך צעד השופט מלצר בעקבות אופן הצגת הפרדיגמה בספרות, שם הוסבר במפורש כי "הצדקה להתערבות במקרים של הפרת כללי תחרות איננה נעוצה בפגיעה בציפייה שהייתה לתובע לזכות במשאב, אלא בכך שהצד שכנגד הפר את כללי המשחק ולפיכך זכה במשאב שלא כדין. [...] ודוק, הראציונאל שבבסיס תביעת ההשבה אינו נעוץ בכך שהזוכה נטל 'דבר מה', לא קניין, לא זכות ואף לא ציפייה, השייך לתובע. הבסיס לשלילת טובת הנאה מהנתבע הוא הרתעתי [...]" (גרוסקופף, עמ' 110, 267, ההדגשה הוספה – י"ע).

דוגמה לכך שמביאים המחברים היא מצב שבו ראובן הוא בעליה של חלקת קרקע שבה הוא לא עושה שימוש מזה שנים רבות, ובא שמעון ועושה שימוש בקרקע ללא רשותו של ראובן.

...

כמו כן מקובלת עליי העמדה כי היסוד הנפשי שדרוש להקמת עילת תביעה בעשיית עושר, ככל שהדבר נוגע להטעיית רשם הפטנטים, הוא כוונה להטעות; וכי שאלת המטריאליות של המידע שבמוקד הטעיית הרשם עשויה לשמש אינדיקציה לקיומם של כוונה להטעות וקשר סיבתי, אך בנסיבות העניין שלפנינו "אין מקום להעמיס את מלוא כובד המשקל על השאלה אם אלמלא ההטעיה הרשם בהכרח היה דוחה את בקשת הפטנט" (פסקה 29 לחוות דעתה של השופטת (בדימ') ע' ברון).

השופטת (בדימ') ברון, מצדה, סבורה כי אין לשלול באופן עקרוני את האפשרות להגיש תביעת עשיית עושר עקב הפרת סעיף 29א(א), ואף לשיטתה הפרת הסעיף אינה מותנית בשימוש באמצעים שייחודיים למעמד המונופוליסטי (למסקנה אחרונה זו הצטרפו גם הנשיאה (בדימ') א' חיות והשופט י' עמית).

מדובר בשאלה מורכבת שהפסיקה נדרשה לה מספר פעמים בעשורים האחרונים (ראו והשוו: ע"א 6126/92 אטלנטיק, חברה לדייג ולספנות בע"מ נ' דג פרוסט תעשיות דייג (1984) בע"מ, פ"ד נ(4) 471, 480-479 (1997); רע"א 3739/99 מכוני דיאגנוסטיקה והדמיה בע"מ נ' קר שירותי רפואה בע"מ (21.9.1999); בש"א (מחוזי י-ם) 2263/05 רבוע כחול - ישראל בע"מ נ' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ (6.7.2005); ת"א (שלום חי') 13803-08-14‏ תורג נכסים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה משגב (16.10.2017); כן ראו דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 589-588 (מהדורה שלישית, 2015); עופר גרוסקופף אופקים חדשים במשפט - הגנה על כללי תחרות באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט 301 (התשס"ב)) – אך בדומה לחברתי הנשיאה (בדימ') חיות, אף אני סבור כי המקרה דנן אינו מחייבנו ללבן סוגיה זו במלואה, ויש להניח כי היא תוסיף ותתברר בפסיקה עתידית.

במסגרת העברת זכויות זו שנחתמה אצל הנוטריון הצבורי בנצרת (נספח 3 לתצהיר התובעת), קיימת היתייחסות לכך שהמנוח נסר היה הבעלים של חלקה 12 בגוש 10622 וחלקה 17 בגוש 1181, ששיטחה כ-25 דונם (חלקה זו אינה רלוואנטית לתביעה שבפניי), וכן קיימת היתייחסות לכך שהמנוח נסר היה הבעלים של קרקעות אחרות באזור קיסריה, ששטחן הנו כ-13 דונם, מבלי לפרט את זהויין של הקרקעות האחרות באזור קיסריה, ומבלי שפורט שטח חלקה 12 בגוש 10622.

על האמור לעיל יש להוסיף כי מחומר הראיות שהוגש על-ידי הצדדים, עולה כי המנוח נסר, ולאחריו המנוח טבר, טענו לאורך כל השנים באופן עיקבי לבעלותו של המנוח נסר באותה חלקה 12 בגוש 10622, ולא חדלו מלברר בנוגע לזכותם לקבלת פיצויים בגין הפקעת החלקה, דבר שלא נעשה על-ידי מי מבין האנשים האחרים שהגישו תזכורות תביעה בהתייחס לחלקה זו. לאור האמור לעיל, הנני קובעת כי התובעת תהא זכאית לפצויי הפקעה, בהתייחס לחלקה 12 בגוש 10622, ותביעתה לפצויי הפקעה בהתייחס לחלקות נוספות - נדחית.

...

בסופו של דבר גרסת מר ברוך הינה שהנפקדות של המנוח נסר נובעת מכך שהוא עזב את כפר קיסריה בחודש 2/48 ולא ברור לאן, דהיינו מר ברוך סבור כי על התובעת להוכיח שהמנוח נסר לא היה נפקד, ולא כי על הנתבעת להוכיח שהמנוח נסר היה נפקד.

אשר על-כן טענת הנתבעת באשר לנפקדותו של המנוח נסר - נדחית.

על האמור לעיל יש להוסיף כי מחומר הראיות שהוגש על-ידי הצדדים, עולה כי המנוח נסר, ולאחריו המנוח טבר, טענו לאורך כל השנים באופן עקבי לבעלותו של המנוח נסר באותה חלקה 12 בגוש 10622, ולא חדלו מלברר בנוגע לזכותם לקבלת פיצויים בגין הפקעת החלקה, דבר שלא נעשה על-ידי מי מבין האנשים האחרים שהגישו תזכורות תביעה בהתייחס לחלקה זו. לאור האמור לעיל, הנני קובעת כי התובעת תהא זכאית לפיצויי הפקעה, בהתייחס לחלקה 12 בגוש 10622, ותביעתה לפיצויי הפקעה בהתייחס לחלקות נוספות - נדחית.

זאת, לטענת הנתבעים, לאחר שכל המעורבים נפטרו, לאחר שבשנת 1994 הגיעו הצדדים להסכמות במסגרתן ויתרה זהרה על זכותה במקרקעין לטובת נימר ולטיפה, ולאחר שבשנת 2012 הגיש נימר תביעה להצהיר על בעלותו בחלקות 1+13 בגוש 19266 (נ/23) וניתן פסק דין בו נקבע שלתובעים אין זכות בחלקים השייכים לנימר (נ/28).

אין מחלוקת שמאז ועד היום חלפו למעלה מ- 25 שנים, ומכאן שלפי סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, תביעתם, שהיא תביעה לזכות בעלות במקרקעין מוסדרים, היתיישנה.

...

(ב) הנני מקבל את התביעה שהוגשה בת"א 21374-08-13, והנני מצהיר כדלקמן: (1) התובע בת"א 21374-08-13, עומר טראביה ת"ז 066044660, זכאי להירשם כבעלים של זכות המייצגת שטח של 1,000 מ"ר במקרקעין המזוהים כחלקה 13 בגוש 19266.

(3) הנני מורה למחוק כל הערת אזהרה שנרשמה לזכות מי מהנתבעים 2 עד 7 בת"א 21374-08-13, המונעת רישום זכות הבעלות שרכש עומר טראביה.

(ד) ביחסים שבין יורשי המנוח מוטלק אבו ריא וה"ה עומר טראביה וזהרה עלי חלאילה, הנני מחייב את התובעים 1 עד 6 בת"א 23389-09-13, ביחד ולחוד, לשלם לכל אחד מהם הוצאות משפט (כולל שכ"ט עו"ד, מע"מ והוצאות שונות) בסכום כולל של 37,000 (שלושים ושבעה אלף) ₪.

תמצית ההליכים במסגרת התביעה דנן מבקשת התובעת, מכוח סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט - 1969, לתקן את רישום הזכויות במקרקעין מוסדרים הכוללים 230 חלקות מקרקעין בגושים שונים וגוש שלם נוסף ומצויים באיזור הכפר גוש חלב (להלן: המקרקעין).

לעניין משך תקופת ההתיישנות של תביעה כזו, הובעו בפסיקה ובספרות דיעות שונות: "יש הסבורים כי המדובר בתביעה לזכות במקרקעין מוסדרים, המתיישנת תוך 25 שנים; יש הסבורים כי זו תביעה לזכות במקרקעין לא מוסדרים, המתיישנת תוך 15 שנים; ויש הסבורים כי זו תביעה ב'שאינו מקרקעין', המתיישנת תוך 7 שנים" [(ע"א 7237/13 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח יאסין (3.12.15), להלן: עניין יאסין].

...

בפסק הדין מיום 2.4.2020 (להלן: פסק הדין) דחיתי את התביעה משהגעתי למסקנה כי התובעת לא הוכיחה שמתקיימת עילה לפתיחת ההסדר - לא העילה של "רישום שלא כשורה" ולא העילה של "רישום שהושג במרמה". כן דחיתי את טענת התובעת לקיומו של מעשה בית דין מכוח פסק הדין שניתן בבית משפט זה ביום 17.6.2009, בו נקבע כי יורשי המנוח מוחמד זכאים לפיצויי הפקעה בגין החזקתו באדמה המהווה חלק מן המקרקעין דנן (ה.פ. 259/06, להלן: התביעה לפיצויי הפקעה).

סעיף 8 מחייב אם כן את התובע לעמוד בסטנדרט של האדם הסביר כדי לאפשר לו ליהנות מהאפשרות להשעות את מרוץ ההתיישנות ולהאריך את תקופתה" כאמור, מציאת המסמכים המלמדים על זכויותיו הנטענות של המנוח מוחמד בביתו שלו ומעורבותו בהליכי ההסדר, שהוא הליך פומבי אשר הסתיים ברישום הנתבעת כבעלת הזכויות שנים לפני פטירת המנוח מוחמד, הביאוני למסקנה כי הוא ידע בחייו את מלוא העובדות המקימות את עילת התביעה.

על כן, דין התביעה להידחות.

סוף דבר, טענת ההתיישנות מתקבלת והתביעה נדחית.

ציינתי כי "קביעה כי בעל דין מסוים מחזיק בשטח שהוא גדול יותר מהשטח שייחסה לו התובעת בכתב התביעה לא תתכן, שהרי קביעה כזו היא בבחינת הרחבה של חזית המחלוקת. כשם שתובע שעתר לפינוי מחזיק ממקרקעין בשטח מסוים לא יוכל לזכות בסעד שעניינו פינוי משטח אחר או משטח גדול יותר, כך לא יוכל תובע לזכות בסעד כספי שמתייחס לשטח מקרקעין שהוא גדול יותר מהשטח לו הוא טוען בכתב התביעה" (החלטה מיום 3.1.2021, עמ' 1, ש' 13-9).

בגין השטח שמחזיקה הנתבעת 19 העריך השמאי את דמי השמוש הראויים לתקופת התביעה על סך של 978,510 ש"ח. התובעת היא בעלים של 2.7% מהמקרקעין ולפיכך היא זכאית לקבל מהנתבעת 19 דמי שימוש ראויים, כפי חלקה היחסי, בסך של 26,420 ש"ח. סיכום התביעה כנגד נתבעים 1, 3, 6, 7, 13, 14, 16, 17 ו-18 – נדחית.

...

התובעת תשלם לנתבעים אלו הוצאות ושכר טרחת עו"ד, כדלקמן: לנתבע 1: סך של 20,000 ש"ח. בפסיקת הוצאותיו נלקחו בחשבון גם הוצאות בקשתו של הנתבע 1 לחיוב התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו (ראו החלטתי מיום 28.11.2019).

נתבעת 19: התביעה כנגד נתבעת זו מתקבלת באופן חלקי, כדלקמן: התביעה לסעד הצהרתי כנגדה נדחית.

על נתבעת 19 לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בסך של 26,420 ש"ח. כן תשלם הנתבעת 19 לתובעת הוצאות ושכר טרחת עו"ד על-סך של 6,000 ש"ח. במסגרת פסיקת ההוצאות הבאתי בחשבון את העובדה כי עוד ביום 26.12.2019 עתרה התובעת בבקשה ליתן פסק-דין לחובת נתבעת זו, וכי ההליך הוסיף להתנהל לא בגינה, אלא לנוכח העובדה שקיימים נתבעים נוספים, שהתגוננו בהליך.