תביעה לזכויות עובד בגין אי תשלום שכר והפרת זכויות

בעקבות תלונה של עובד החברה למשרד העבודה והרווחה בגין הפרת חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר) והפרת צוי הרחבה בעיניין פנסיה, בתחילת שנת 2018 נערכה לתובע חקירה לפי החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב-2011.

גם בשנת 2013 היתנהלה חקירה של משרד העבודה כנגד החברה בגין אי תשלום זכויות לעובדים והתובע ו/או החברה קיבלו שני מכתבי התראה[footnoteRef:8].

הנתבע מצדו טוען שהתובע ראה את המכתב כבר ביום 26.7.2018 ומכל מקום, לנוכח החקירה שהתנהלה במשרד העבודה, התובע היה מודע לכך שהוא צפוי לשלם קנס בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות לעובדים וניכוי חלק העובד מהשכר מבלי להעבירו לתעודתו במשך זמן רב. [9: ראו סיכומי הצדדים בעמ' 10 ש' 9, ש' 30-32 לפרוטוקול.

ביום 26.3.2019 התובע הגיש תביעה להכרה בתאונת עבודה ולתשלום דמי פגיעה.

...

בהקשר זה, איננו מקבלים את גרסת התובע ולפיה הוא ראה את המכתב רק ביום 30.7.2018, 4 ימים לאחר שהמכתב התקבל בביתו.

אנו סבורים שגרסת התובע ולפיה במהלך כל הסופ"ש במהלכו הסתובב במטבח, הוא ראה את המכתב או ערימת המכתבים מונחים על שולחן המטבח, בלי להציץ בהם – אינה סבירה.

לפיכך, אנו קובעים שהתובע ראה את המכתב במועד קבלתו ביום 26.7.2018.

אף אם התובעת ביטלה מספר פגישות עם הנתבע בתום העסקתה, מעסיק אינו תלוי בעובד לצורך עריכת גמר חשבון ואין לקבל היתנהלות במסגרתה מעסיק אינו פועל באופן אקטיבי לצורך תשלום זכויותיו של עובד עם סיום העסקתו, אלא שוקט על שמריו עד להגשת תביעה כנגדו על ידי העובד.

אלא שכפי שנקבע לעיל, חוק הגנת השכר אוסר על תשלום שכר כולל המגלם בתוכו תשלום עבור שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, ועל כן לא ניתן לקבל טענה זו. נוכח האמור, ומשאין חולק כי התובעת קיבלה 100% משכרה, זכאית היא לתוספת בשווי 50% מהשכר עבור כל שעת עבודה במנוחה השבועית (ר' סעיף 17(א)(1) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951), קרי 11 שעות שבועיות במשך 33 חודשים, בהתאם לגירסתה אשר הנתבעים לא חלקו עליה.

מכאן שלא ניתן לייחס לנתבע אחריות כלפי התובעת בגין אי תשלום זכויותיה הנובעות מתקופת העסקתה, לפי עוולת הפרת חובה חקוקה, היות שהגורם המפר הוא החברה ולא הנתבע.

...

דין התביעה כנגד הנתבע להידחות, על כל טענות התובעת בעניין זה. ראשית, התובעת אכן ביססה את טענותיה בכתב התביעה כנגד הנתבע על עילת "הפרת חובה חקוקה". אלא שבעניין זה נפסק כי: "עוולה של הפרת חובה חקוקה היא עוולה של מי שמפר ולא של מי שגורם לאותה הפרה. דבר זה עולה מלשונו של סעיף 63לפקודת הנזיקין, ומהעובדה שסעיף 12לפקודה דן באחריותו של משתף ומשדל למעשה או מחדל שנעשו או שעומדים להיעשות, והרי הסמכות לדון בעוולה לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין לא הוענקה לבתי-הדין לעבודה". (דב"ע נא/156 -3 סימס‎ -יוחננוף, פד"ע כד 199 (1992)).

גם לגופו של עניין לא שוכנענו כי זהו המקרה המתאים לשימוש בצעד קיצוני כהרמת מסך.

סוף דבר – א. התביעה כנגד הנתבע מס' 2 נדחית.

] כאן המקום לציין שהתובע עושה שימוש במונח הסכם עבודה/הודעה לעובד לסירוגין ובלי להבחין ביניהם ואולם, כך או כך על התובע מוטל נטל השיכנוע כי הופרה זכותו לקבל את חוזה העבודה או את ההודעה על תנאי העבודה בשפה מובנת לו. כאמור התובע לא עמד בנטל זה ולו באופן המינימלי של מתן עדות בנושא[footnoteRef:25].

] הנתבעת 2 גם היא לא קזזה משכר התובע בגין אי מתן הודעה מוקדמת, לא משכרו האחרון ולא מהסכום ששולם לו מאוחר יותר במסגרת ההידברות עם ארגון קו לעובד, תוך שבמענה שניתן על ידי בא כוחה לאירגון קו לעובד לא הוזכר כלל עניין ההודעה המוקדמת, וגם הנתבעת 2 טענה שיחסי העבודה הסתיימו ברוח טובה.

על פי הפסיקה בנסיבות כאלה, בהם הנתבעים לא דרשו מהתובע תשלום בגין אי מתן הודעה מוקדמת במועד ואף ויתרו על העלאת דרישה כאמור בהזדמנויות מאוחרות לסיום העבודה, באופן המחזק את המסקנה שבזמן אמת ויתרו על זכותם זו, ניתן ליחס לצדדים לחוזה העבודה הסכמה בהתנהגות לקיצור תקופת ההודעה המוקדמת ואין להתיר את קזוזה בדיעבד רק עקב הגשת תביעה על ידי העובד[footnoteRef:52] [52: ע"ע (ארצי) 155/06 לביא – ארקיע קוי תעופה ישראליים בע"מ(25.6.2009); ע"ע (ארצי) 41354-02-16‏ ‏מלכה - טרייל סוכנויות בע"מ ‏(9.1.2019).

...

על פי הפסיקה בנסיבות כאלה, בהם הנתבעים לא דרשו מהתובע תשלום בגין אי מתן הודעה מוקדמת במועד ואף ויתרו על העלאת דרישה כאמור בהזדמנויות מאוחרות לסיום העבודה, באופן המחזק את המסקנה שבזמן אמת ויתרו על זכותם זו, ניתן ליחס לצדדים לחוזה העבודה הסכמה בהתנהגות לקיצור תקופת ההודעה המוקדמת ואין להתיר את קיזוזה בדיעבד רק עקב הגשת תביעה על ידי העובד[footnoteRef:52] [52: ע"ע (ארצי) 155/06 לביא – ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ(25.6.2009); ע"ע (ארצי) 41354-02-16‏ ‏מלכה - טרייל סוכנויות בע"מ ‏(9.1.2019).

. ] אשר לטענת הקיזוז מכוח טענות לתשלום ביתר לכאורה של שעות נוספות ופדיון חופשה שנתית מול רכיבי התביעה הנתבעים- מאחר שקביעותינו לעיל לוקחות בחשבון את הסכומים ששולמו לתובע על ידי הנתבעת 2 ברכיבים אלה לפי גרסתה, דין טענותיה בהקשר זה להידחות.

סוף דבר הנתבע 1 ישלם לתובע בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין את הסכומים הבאים: דמי חגים בסך 2,189 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.10.2013 ועד למועד התשלום בפועל.

לטענת המשיבה, על אף דרישותיה החוזרות ונישנות, לא התקבלה כל היתייחסות עניינית מהחברה בעיניין טענות המשיבה המהוות את מרכז הכובד של השימוע וביניהן, תביעת עובד פתוחה כנגד החברה בבית הדין לעבודה, הפרת זכויות עובדים (אי ביצוע הפקדה של כלל תשלומי הפנסיה לפחות ל-4 עובדים וכן תיקון ההפרות שהתקבלו בבקורת שערך אגף האכיפה).

החברה והמבקש לא העבירו כלל מיסמכי השלמה כנדרש ולפיכך ביום 22.5.22 נשלחו לחברה ההחלטות בעיניינה: הודעה על כוונת חיוב בסך 35,560 ₪ בשל אי תשלום שכר מינימום; הודעה על כוונת חיוב בסך 621,520 ₪ בשל הפרת הוראות סעיף 25א לחוק הגנת השכר, התראה מינהלית בשל הפרת הוראות צוי הרחבה בעיניין פנסיה וכן התראה מינהלית למנכ"ל החברה בשל החשד להפרה של סעיף 14 לחוק להגברת האכיפה (נספח 2 לתגובה).

בעיניין אופקים פסק בית הדין הארצי כדלקמן: "במצב בו המדינה אינה מצליחה לוודא, טרם מועד פקיעתה של הערובה, כי כל זכויות עובדיו של קבלן כוח האדם שולמו במלואן, על אף שעשתה מאמץ סביר לצורך כך ובשל אי המצאת כל הנתונים והמסמכים על ידי קבלן כוח האדם - הינה רשאית, בכפוף לאמור להלן, לחלט את הערובה עד להשלמת הבדיקה כי שולמו לעובדים מלוא זכויותיהם. לצורך כך אף לא נידרש התנאי הנוסף שנקבע על ידי בית הדין האיזורי – קיומו של "חשש סביר" כי לא שולמו מלוא זכויות העובדים.

...

לאור כל המפורט לעיל – דין הבקשה להידחות.

סוף דבר לאור כל המפורט לעיל, דין הבקשות לצווי מניעה זמניים – להידחות.

משלא הוגשו כתבי תביעה והמבקש לא עתר לסעד עיקרי – אין מקום להמשך ההליכים בתיק זה. למרות דחיית הבקשות, אנו מחייבים את המבקש בהוצאות המדינה בסך של 5,500 ₪ בלבד שעליו לשלם בתוך 30 יום.

רקע בפנינו תביעתה של הגב' יפימוב כריסטינה (להלן: "התובעת") כנגד מעסיקה לשעבר, ד"ר ניר יקירה (להלן: "הנתבע"), לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין בהיעדר שימוע, פיצוי מכוח חוק עבודת נשים ותשלום זכויות סוציאליות שונות המגיעות לה לטענתה בשל פיטוריה בעת שהייתה בהריון.

שאלה מפורשת ביחס להריון של העובדת אינה אמורה להישאל על ידי המעסיק: "טענה זו מוטב לולא הועלתה. ראשית, מבחינה עובדתית ולפי העובדות שנקבעו על ידי בית הדין האיזורי, כאשר נישאלה המשיבה על כך כלל לא ידעה כי הינה אכן בהריון, כך שלא הסתירה דבר ביודעין. מעבר לכך, כבר נקבע כי עובדת בהריון, או מועמדת לעבודה, אינה מחויבת לגלות למעסיק על דבר הריונה עד לחודש החמשי להריונה, למעט בנסיבות חריגות ויוצאות דופן בהן הגילוי מתחייב מאופיים או מהותם של התפקיד או המשרה ... באי גילוי עובדת ההיריון אין משום הפרה של חובת תום הלב המוגברת החלה ביחסים שבין העובדת למעסיקה.

" (ראו: ע"ע 260/06 רמת טבעון מעונות הורים בע"מ – פניבלוב, ניתן ביום 29.1.2009, כאמור, התובעת פוטרה מהעבודה, תוך הפרת זכות יסוד בסיסית הנובעת מכללי הצדק הטבעי, בכך שלא זומנה לשימוע כדין, ומבלי שנאמר לה כי הנתבע שוקל לפטרה ולמעשה לא ניתנה לה היזדמנות להתכונן לשיחה ולהכין את טיעוניה כנגד הטענות שהועלו כנגדה ושקילת פיטוריה.

בנסיבות המתוארות, לא היה מקום לחייב את התובעת להסכים לחזור לעבוד אצל הנתבע, במיוחד שעה שהיא בתפקידה סייעת רופא שיניים, והיא עובדת בצמוד לנתבע וכפופה לו. התביעה לפצוי ממוני, בגין הפסד הישתכרות, מכוח חוק עבודת נשים טוענת התובעת, כי מכוח סעיף 13א לחוק עבודת נשים, זכאית היא לפצוי שלא יפחת מ- 150% מהשכר שהיה מגיע לה בגין התקופה המזכה בת 10.5 חודשים (התקופה המזכה- תקופה שתחילתה ביום הפיטורים ועד לתום התקופה המגבילה פיטורים כולל תקופת הודעה מוקדמת).

לפיכך, זכאית התובעת לפצויי פיטורים בגין תקופת העסקה של 46 חודשים בנכוי 3.5 חודשים בהם שהתה בחופשה ללא תשלום, ובסה"כ תקופת העסקה בת 42.5 חודשים (3.54 שנים)(ולא 46 חודשים כפי שחישבה).

...

לפיכך, אנו קובעים כי על הנתבע לשלם לתובעת, פיצוי בגין הפסד שכר בתקופת ההודעה המוקדמת בסך 4,189 ₪ .

לסיכום: נוכח כל האמור לעיל במצטבר, אנו קובעים כי על הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים מטה, בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך של 7,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.