תביעה להשלמת קצבת פנסיה על פי הסכם עזיבה

ממועד הפרישה ועד לחודש דצמבר 2009 (כולל), התובעים קיבלו את קיצבאות פנסיית הזיקנה באופן מסודר ובהתאם לזכויותיהם על פי הסכם ההצטרפות כאמור לעיל.

הקבוץ סירב לשלם את ההשלמה על פי הסדר הביניים בגין התובעים וגמלאים אחרים שעזבו את הקבוץ.

במסגרת דיון קדם המשפט צורף על ידינו הממונה על שוק ההון כצד דרוש לבירור התובענה, אשר ביום 31.7.2014 הגיש עמדה מטעמו ולפיה במסגרת איזון אקטוארי, קרן פנסיה רשאית ואף חייבת לבצע הפחתת זכויות לגמלאים גם אם במועד פרישתם לקיצבה תקנון הקרן לא כלל הוראות מפורשות הנוגעות לבצוע איזון אקטוארי.

...

] לפיכך, אין בידינו לקבוע כי חלוקות העודף האקטוארי גרמה לגרעון האקטוארי שבגינו נדרשה הפחתת קצבת התובעים.

מהמקובץ עולה כי אין עילה לביטול החלטות הקרן בדבר חלוקת העודפים האקטואריים שהתקבלו בשנות ה – 80 וה -90 של המאה הקודמת.

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

ביום 31.12.2009, לאחר כ- 19 שנות עבודה, עזבה התובעת את המרכז הרפואי שיבא וסיימה את עבודתה בשירות המדינה.

(1) סעד הצהרתי, לפיו היא זכאית להסדר של פנסיה תקציבית, או; (2) הצהרה שהיא זכאית להסדר שמירת רציפות זכויות לפנסיה תקציבית בגין תקופת עבודתה בבית החולים ברזילי עד להשלמת 10 שנות עבודה, ולחילופין; (3) סעד כספי בסך 82,610.85 ₪; הבקשה לסילוק על הסף בבקשה לסילוק התביעה על הסף, טענו הנתבעות, בתמצית, כדלקמן: (1) החל מיום 15.02.1990 ועד ליום 06.01.1991 התובעת הועסקה על פי חוזה וזכויותיה לגימלה בוטחו בקרן "מבטחים". החל מיום 07.01.1991 ועד ליום 20.02.1998 התובעת הועסקה במעמד קבוע ועל תקופה זו חל הסדר פנסיה תקציבית בהתאם לחוק גמלאות; (2) התובעת הודיעה על הפסקת עבודתה החל מיום 20.02.1998 (נספח ב' לבקשת הסילוק) ובחודש 10/1998 נקלטה לעבודה כרופאת עיניים אצל הנתבעת 2, שהינה עמותה מוכרת ע"י משרד הבריאות והאוצר כ"תאגיד בריאות" כמשמעותו בסעיף 21 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 ופועלת בחצרי המרכז הרפואי שיבא במסגרת תקנות יסודות התקציב (כללים לפעולת תאגידי בריאות), התשס"ב-2002.

...

(11) באשר למועד בו נודעה לתובעת עילת התביעה, הרי שהתובעת חתמה על הסכם הצטרפות אישי לקרן פנסיה מקפת ואין חולק שבמהלך 11 השנים שבהן עבדה בנתבעת 2 זו הפרישה לה לקרן פנסיה את כל הסכומים המגיעים לה כדין; התובעת קיבלה מהנתבעת 2 תלושי שכר חודשיים, בהם צוינה מפורשות הפרשה לקרן פנסיה צוברת, זאת בניגוד לעובדים המבוטחים בפנסיה תקציבית, שם אין בתלושי השכר מופע להפרשות לקרן פנסיה לאורך שנות העבודה; עם סיום העסקתה בנתבעת 2, התובעת קיבלה הודעה על סיום העסקתה, מולא טופס 161 בעניינה ונשלח לקרן הפנסיה; בנוסף, התובעת חתמה בשנת 2004 על הסכם העסקה חדש, ובו הצהרות דומות להסכם הקודם, בדבר שינויים פנסיוניים; בהתאם להסכם ההעסקה, כל טענה בדיעבד בדבר זכאות לזכויות של עובד מדינה, מהווה הפרה יסודית של הסכם ההעסקה ובצידה – סנקציה כספית קבועה ומוערכת מראש (סעיף 20 להסכם ההעסקה של התובעת בנתבעת 2); סעיף 28 לכתב התביעה מהווה הודאת בעל דין; (12) עוד הוסיפה הנתבעת, כי האחריות לבדיקת תלושי השכר מוטלת על התובעת וחזקה שבמשך השנים היא בדקה אותם, והואיל ולא העירה דבר, חזקה עליה שהסכימה לתוכנם; (13) לאור כל האמור לעיל, התובעת ידעה בפועל או היתה לה האפשרות לדעת בכוח, שמשנת 1998 היא לא מבוטחת בפנסיה תקציבית ולא הועסקה ברציפות.

אחרית דבר לאור האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה, כי אין טעם או תוחלת בניהול התיק ובשמיעת עדויות הצדדים, שכן לאור ההלכה הנוהגת מחד גיסא ולאור הראיות החפציות שהוצגו בבקשת הסילוק מאידך גיסא, לא ניתן לקבל את טענת התובעת כי מתקיימים בעניינה אחד החריגים הקבועים בחוק ההתיישנות.

הבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות מתקבלת אפוא.

בנסיבות העניין ומשהתובעת קרובה לגיל פרישה ומשההלכה המחייבת הועמדה על מכונה בעניין סוסנה כשנתיים לאחר הגשת התביעה, החלטתי להימנע מעשיית הוצאות, חרף קבלת הבקשה.

בפניי תביעה שהגישה התובעת כנגד קבוץ אשדות יעקב מאוחד (להלן יקרא: "הקבוץ"), שבו הייתה חברה בעבר, בטענה שיש לחייבו לשלם לה השלמה המגיעה לה לטענתה של תשלומי קצבת הפנסיה המשולמים לה על ידי הקבוץ בהתאם להסכם עזיבה שנחתם בין הצדדים בשנת 1993.

במשך שנים רבות לא העלתה התובעת כל השגה בפני הקבוץ לעניין תשלומי קצבת הפנסיה שהועברו לה, ובהתאם לחומר המצוי בתיק, רק בשנת 2019 פנתה לראשונה לקבוץ בכתב, בדרישה להשלמת תשלומי קצבת הפנסיה לעבר ולעתיד תוך שטענה כי יש לחשבם על פי האמור במכתב רונן.

עוד נקבע, כי אין להסתפק בהתנהגויות אקראיות המהוות סטייה מהחוזה המקורי הכתוב, אלא נידרש דפוס מתמשך ורצף היתנהגותי של שני הצדדים המלמד על הסכמה ברורה לסטות מהחוזה, וכך נקבע בהקשר זה בעיניין פזגז: "תירגומה המעשי של הדרישה, כי כוונת הצדדים לסטות מהחוזה תבוטא בבירור, יהיה – בחוזים מסוג זה – קיומו של דפוס היתנהגות מתמשך, לו שותפים שני הצדדים. רק דפוס כזה, במובחן מהתנהגויות אקראיות אשר אין בינן חוט מקשר, יכול לבסס את המסקנה, כי הצדדים התכוונו שלא לקיים את החוזה כפי שהוסכם מלכתחילה ביניהם" (שם, בעמ' 41) כאמור לעיל, למן חודש אוקטובר 2002 ובמשך שנים רבות, שילם הקבוץ לתובעת, ומשלם לה גם כיום, קצבת פנסיה חודשית על פי כללי העזיבה משנת 1993 כאמור במכתב בן צדק שנשלח אליה.

...

עוד נקבע, כי אין להסתפק בהתנהגויות אקראיות המהוות סטייה מהחוזה המקורי הכתוב, אלא נדרש דפוס מתמשך ורצף התנהגותי של שני הצדדים המלמד על הסכמה ברורה לסטות מהחוזה, וכך נקבע בהקשר זה בעניין פזגז: "תרגומה המעשי של הדרישה, כי כוונת הצדדים לסטות מהחוזה תבוטא בבירור, יהיה – בחוזים מסוג זה – קיומו של דפוס התנהגות מתמשך, לו שותפים שני הצדדים. רק דפוס כזה, במובחן מהתנהגויות אקראיות אשר אין בינן חוט מקשר, יכול לבסס את המסקנה, כי הצדדים התכוונו שלא לקיים את החוזה כפי שהוסכם מלכתחילה ביניהם" (שם, בעמ' 41) כאמור לעיל, למן חודש אוקטובר 2002 ובמשך שנים רבות, שילם הקיבוץ לתובעת, ומשלם לה גם כיום, קצבת פנסיה חודשית על פי כללי העזיבה משנת 1993 כאמור במכתב בן צדק שנשלח אליה.

פרשנות ההסכם בין הצדדים ואיתור אומד דעתם המשותף מביאה למסקנה כי הם לא התכוונו לסטות מהקבוע בכללי העזיבה משנת 1985 בעניין אופן חישוב סכום קצבת הפנסיה, אולם בהתנהגותם המאוחרת שנמשכה שנים רבות הם סטו מהסכמה זו ובפועל נכרת ביניהם הסכם חדש בהתנהגות אשר מיטיב עם התובעת, מעין יצור כלאיים המאחד הסדר הלקוח מכללי העזיבה משנת 1985 בכל הקשור למועד תחילת תשלום קצבת הפנסיה וההסדר הקבוע בכללי העזיבה משנת 1993 בכל הקשור לחישוב סכום קצבת הפנסיה.

אשר על כן, התוצאה היא כי דין התביעה להידחות.

יוער כי במסגרת תביעתו העלה התובע טענות אודות נכסים נוספים שיש לשיטתו לאזנם בין הצדדים, מלבד זכויותיהם הסוציאליות, ביניהם - כספים בחשבון המשותף; הלוואה מאמו לצורך שפוץ ובניית יחידת הדיור בדירת המגורים; דמי שימוש ראויים ומחצית דמי שכירות שקבלה הנתבעת מהשכרת יחידת הדיור מיום שעזב את הבית; הדיון בטענות אלה התייתר, לנוכח הסכמות דיוניות של הצדדים, להן ניתן תוקף של החלטה, בישיבת קד"מ מיום 10.2.22 שהתקיימה בפני המותב הקודם שדן בהליך זה. בהתאם לאותן הסכמות דיוניות, הרי כל שנותר להכרעה בין הצדדים הוא איפוא סוגיית "הזכויות הפנסיוניות", אשר המתוה הדיוני שהוסכם לגביה על ידי הצדדים בקדם המשפט, וניתן לו תוקף של החלטה, הוא כדלקמן: " בהצעת בית המשפט מוסכם עלינו כי לסילוק כלל טענותיהם ההדדיות של הצדדים (ומבלי לגרוע מחובת האשה לשלם לאיש את יתרת תמורת מכר הדירה בהתאם להסכם שנחתם בניהם) תשלם האשה לאיש סך 36,000 ₪ ....

כאשר פירוש הסכם על-פי העקרונות הללו מצביע על כוונה שונה מן הכוונה הנלמדת ממשמעותן הרגילה של המילים, יש לתת לו – בין בדרך מתן משמעות רחבה למילותיו, בין בדרך שינוין ובין בדרך השלמתן – משמעות המתיישבת עם תכליתו.

לפיכך, על הצד שטוען להבחנה לא שכיחה מעין זו, היה לטעון לה מפורשות, ולבקש להבחין זאת מפורשות במסגרת תביעתו, ובמקרה דנן נדמה כי על הנתבעת אף היה לטעון לכך מפורשות במסגרת ההסכמה הדיונית המתייחסת להחרגת הזכויות הפנסיוניות כביכול, כבר בדיון מיום 2.6.21, והדעת נותנת כי אף בדיון מיום 10.2.22; צדו השני של המטבע הוא, כי ניתן יהיה להחריג חלק זה בקופת הגמל הפנסיונית, אך במקרה בו ניתן ללמוד על ויתור מפורש של בן הזוג על חלקו בזכות סוציאלית שנצברה לבן הזוג האחר על פי ההבחנה האמורה.

לא רק שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח טענתה לעניין ויתור התובע על חלקו במסלול ההוני בקופת הגמל הפנסיונית שצברה במהלך עבודתה בתקופת נישואיהם, אלא שהיא עצמה העלתה הבחנה זו לראשונה במסגרת כתב הטענות האחרון שהוגש מטעמה, כאשר היה מצופה ממנה להעלות טענה מעין זו כבר בכתב תביעתה הראשון שהוגש מטעמה בתלה"מ 28926-03-21, אליו כאמור צרפה תדפיסים מתוך אותן קופות גמל, בהם הופיעו כאמור הן המסלולים "הוניים" והן "קצבתיים" ולא בוצעה ביניהם הבחנה כלשהיא, או למצער במסגרת כתב ההגנה בהליך דנן.

...

ראו: סעיף 19 לטיעוני הנתבעת מיום 12.5.22; החלטתי מיום 30.5.22 והבהרת התובע שהוגשה על פיה ביום 31.5.22.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ובהליכים הקודמים שהתנהלו ביניהם, מקובלת עלי עמדת התובע, וזאת, בין היתר, על יסוד הנימוקים שלהלן: כאשר משמעותה של הוראה בהסכם שנויה במחלוקת בין הצדדים שכרתו אותו ובית המשפט נדרש לפרשה, עליו להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי ואחר המטרות, היעדים, האינטרסים, והתוכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים.

בבג"צ 7947/06 קהלני נ' בית הדין הרבני הגדול (2006), כב' השופטת ארבל, ציינה לעניין זה בפסק דינה, כי: "...במיוחד אני סבורה כי יש ליתן את הדעת לויתור בלתי מפורש בהסכם גירושין על זכויותיו של אחד מהצדדים שמא נעשה שלא בגמירות דעתו המלאה של הצד המוותר, ויתכן שיהיה מקום לשקול יצירת חזקה לפיה ויתור בלתי מפורש יעביר את הנטל להוכחת גמירות הדעת לצד הטוען לויתור". הנה כי כן מגמת הפסיקה נוטה למדיניות פרשנית, לפיה ככל שהדבר נוגע לנושא שאינו מוזכר בהסכם הגירושין, הרי שלא ניתן להסיק אוטומטית וויתור או מחילה, כלשונה של כבוד השו' אספרנצה אלון : "אין איזכור – אין ויתור" (תמ"ש (משפחה קר') 18390/04 א. א נ' ה.א, [פורסם בנבו]).

לאור האמור, אני קובעת כי במסגרת איזון הזכויות הפנסיוניות של הצדדים, יש לכלול אף את קופות הגמל על כלל רכיביהן שנצברו למי מהם במהלך נישואיהם, אשר כאמור טרם אוזנו במסגרת ההליך הקודם.

ביום 11.4.2022 הגיש התובע תביעה זו, בה עתר לקבלת תשלומים בגין זכויות שלטענתו הנתבעת לא שילמה לו במהלך יחסי העבודה בסך של 63,275 ₪ (השלמה לקיצבת נכות מקרן הפנסיה, השלמת הפרשות לקרן הפנסיה, הפסדי שיחרור מקרן הפנסיה, השלמת הפרשות לקרן הישתלמות, פצויי פיטורים, פצויי הלנת שכר וכן פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד).

לאור כל האמור עתר לתשלום הפרישי הפרשות לפנסיה בסך של 27,300 ₪ (לפי האחוזים הקבועים בדין, אך לא פחות מזכאותו לפי צו ההרחבה או ההסכם הקבוצי) (סעיף 16.1 בכתב התביעה); הפסד קצבת נכות בגובה 75% משכר התובע במשך 27 חודשים * 6,500 ₪ ובסך כולל של 175,500 ₪; הפרישי פצויי פיטורים בסך של 58,028 ₪ (14,607 ₪ *6.4 שנים בקיזוז 32,000 ₪).

אך על פי שעזב בשל שלילת רישיונו ולא נחשב כעובד אצלה, הנתבעת החשיבה את הותק משנת 2014.

אש"ל לפי סעיף 15 בהסכם הקבוצי בענף ההובלה שנחתם ביום 12.1.17 (מספרו 7005/2017) וכן לפי צו ההרחבה בענף ההובלה מיום 28.5.18, שהרחיב חלק מהוראות ההסכם הקבוצי האמור, "החל מיום 1.10.16 סכום האש"ל הקבוע בסעיף 7(א) להסכם 2013 יעודכן לסך של 53 ₪". על פי סעיף 7 בהסכם הקבוצי בענף ההובלה משנת 2013, הסכום ישולם לכל עובד בגין כל יום עבודה בפועל, ללא תלות במספר השעות במהלך יום העבודה.

...

לאור כל האמור עתר לתשלום הפרשי הפרשות לפנסיה בסך של 27,300 ₪ (לפי האחוזים הקבועים בדין, אך לא פחות מזכאותו לפי צו ההרחבה או ההסכם הקיבוצי) (סעיף 16.1 בכתב התביעה); הפסד קצבת נכות בגובה 75% משכר התובע במשך 27 חודשים * 6,500 ₪ ובסך כולל של 175,500 ₪; הפרשי פיצויי פיטורים בסך של 58,028 ₪ (14,607 ₪ *6.4 שנים בקיזוז 32,000 ₪).

לאחר שבחנו טענות הצדדים, הראיות והעדויות שהונחו בפנינו, הגענו אפוא למסקנה כי הנתבעת לא הוכיחה את טענות הקיזוז שטענה, ועל כן דינן להידחות.

לאור האמור, דין טענת קיזוז הנזק – להידחות.

סוף דבר על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: הפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות- 67,011.88 ₪; הפרשי הפרשות לפנסיה בסך של 29,440.44 ₪ בקיזוז הכספים שבקופת הפנסיה בחלק מעסיק; הפרשי הפרשות לפיצויים בסך של 40,873.14 ₪ בקיזוז הכספים שהפרישה הנתבעת לזכות התובע בקופת הפיצויים; אש"ל בסך של 59,148 ₪; הפרשי הפרשות לקרן השתלמות בסך של 27,326.46 ₪, בקיזוז הכספים שהפקידה הנתבעת לזכות התובע בקופת קרן ההשתלמות על שם התובע; הפרשי דמי הבראה בסך של 3,175.2 ₪; פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד כדין בסך של 1,000 ₪.