תביעה להשבת תשלומי היטל ביוב ואגרת הנחת צינורות

ואכן, ברע"א 6590/05 (עניין צרפתי), בו עתרה הרשות המקומית לדחות על הסף תביעה להשבת כספים ששולמו בגין היטלי סלילה, מים ותעול, תוך שהיא נסמכת על הילכת בלונדר, נקבע כי: "אותו מקרה [עניין בלונדר – א.ר.] שונה לחלוטין מן המקרה דנא. ברע"א 11224/04 [בלונדר] נתבקש סעד של הצהרה, כי דרישה לתשלום של היטל פיתוח, אגרת הנחת צנורות והיטל ביוב הנה בטלה. משמע, הסעד שנתבקש היה קביעה כי אין תוקף להחלטה שקבלה הרשות המינהלית. לעומת זאת, בעניינינו נתבע סעד כספי. ההבדל בסעד המבוקש בין שני ההליכים הוא שמביא לתוצאות שונות, כפי שיוסבר בהמשך. במקרה ההוא נימצאת הסמכות בידי בית המשפט לעניינים מנהליים, בעוד שבמקרה הנוכחי נתונה הסמכות לבית המשפט האזרחי - בית משפט השלום או בית המשפט המחוזי - בהיתחשב בסכום התביעה (רע"א 3879/05 [עניין אמריקה ישראל]))." (ס' 2 להחלטת בית המשפט העליון) מכאן, שאין מחלוקת בפסיקה כי לו עסקינן בתביעה להשבת תשלומים שבוצעו, הסמכות היתה לבית המשפט זה, והלכת בלונדר אין בה כדי לשנות מסקנה זו. ואולם, מה דין המקרה שלפני, בו אין מדובר בתביעת השבה כי אם בטענות הגנה במסגרת הליך שיזמה המשיבה דוקא? האם, כטענת המשיבה, יש בכך כדי לייתר את ההליך של עתירה מנהלית, שכן החפץ לתקוף נפקותו של חיוב לא יצטרך לעתור כנגדו אלא יוכל להמתין לתביעה הכספית שתוגש כשלא ישלם את החיוב במועד, ובמסגרת הליך זה יעלה טענותיו? או שמא, כטענת המבקשים, התוצאה הנה בלתי סבירה שכן משמעה שלו היו משלמים המבקשים את דרישת החוב ומיד תובעים את השבת התשלום שבוצע – לא היתה מתעוררת כלל שאלה של סמכותו העניינית של בית המשפט? סבורני כי הצדק, בסופו של דבר, עם המבקשים.

...

המשיבה תומכת עמדתה בפסיקה, ובכלל זה מביאה מדברי בית המשפט העליון בעניין בלונדר (רע"א 11224/04 (פורסם במאגרים): "...הסמכות לדון בהשגות על פעולות מינהליות של רשות מקומית נתונה, בסייג הקבוע בפרט 8(א) לתוספת ובהיעדר הסדר מיוחד, לבית-המשפט לעניינים מינהליים, והיא אינה נתונה לבתי-המשפט האזרחיים ללא קשר לשאלה אם הופעל שיקול-דעת על-ידי הרשות טרם ביצועה של הפעולה המינהלית, או אם מדובר ב"פעולה טכנית" גרדא" (ס' 11 לפסק הדין; ההדגשה לא במקור) כן מזכירה המשיבה את פסק דינו של כב' הש' לבנוני בעניין אדגר (ת"א 8433/02 אדגר נ' המועצה המקומית בנימינה; פורסם במאגרים) בו נקבע כי הלכת בלונדר שינתה את המצב הדיוני חרף הפרקטיקה שהיתה נהוגה עד אז. נוכח כל האמור, טוענת המשיבה כי יש להבחין בין טענות שמתבקשת בהן קביעה כי אין תוקף להחלטה שקיבלה הרשות, שאז הסמכות היא לבית המשפט לעניינים מנהליים, לבין טענות שעניינן סעד כספי, אשר יתבררו בבית משפט אזרחי.

סבורני כי הן מן הטעם הענייני והן מטעמי יעילות הדיון וסופיות התוצאה, אין זו מסקנה ראויה.

נוכח כל האמור, אני קובע כי לבית משפט זה הסמכות לדון בטענות הצדדים בהליך שבפני.

המשיבה תשלם את הפרשי האגרה, ותגיש תצהיר והשלמת מסמכים מטעמה, בהתאם להוראות תקנה 214ב1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, תוך 30 יום, עם העתק ישירות למבקשים.

מאחר ותוספת הבניה של המדריגות החיצוניות מהוה תוספת של נפח לבניין הקיים עליו לשלם אגרת הנחת צנורות שהנה היטל המים בצרוף היטל ביוב ואין מתבקש אישור לתוכנית סניטרית.

בנסיבות אלו משנקבעה החובה לתשלום האגרות וההיטלים במסגרת הדין מקובלת עלי עמדת הנתבעת כי אין בסמכותה של הנתבעת לפטור את התובע מתשלומים אלו, ועל כן התביעה להשבת האגרות נדחית.

...

התוצאה לאור כל המפורט לעיל אני מורה כדלקמן: הנתבעת תדאג לסילוק קו הביוב מתחומי הנכס בתוך פרק זמן של 60 ימים מהיום ותישא בהוצאות הכרוכות בפינוי וסילוק הפסולת והשבת המצב לקדמותו.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכום של 211,373 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל (169,207 ₪ + 7,000 ₪ + 12,000 ₪ + 23,166 ₪).

לאחר שקבעתי כי הנתבעת והצד השלישי ישאו באחריות במשותף, בחלוקה שווה, בפיצוי התובע בגין הנזקים שהוכחו, אני מחייב את הצד השלישי להשתתף במחצית הסכום בו חויבה הנתבעת (105,686.50 ₪) ולשלם סכום זה לנתבעת.

במסגרת מכתב דרישה זה נדרשה התובעת 2 לשלם לנתבעת בגין הנכסים הממוקמים בגוש מספר 10426 חלקה 630 את ההיטלים הבאים : תשלום רכיב הקרקע בגין היטלי סלילה, היטל אגרת הנחת צנרת מים, היטל ביוב והיטל תעול בסך של 374,574 ₪ ; דרישה לתשלום רכיב המבנה בגין היטלי סלילה, היטל אגרת הנחת צנרת מים, היטל ביוב והיטל תעול בסך של 1,686,792 ₪ ודרישה לתשלום בגין זכויות מים, מדי מים ובדיקת רשת בסך של 62,995 ₪.

הנתבעת מוסיפה ומצינת בסיכומיה כי לאחר פס"ד י.ח. יזום ניתנו על ידי בתי המשפט מספר רב של פסקי דין בהם אומצה פסיקת ביהמ"ש העליון בעיניין זה, ומשכך, גם במקרה דנן דרך המלך לברר את סוגיית השבת היטל הביוב ואת אגרת הנחת הצנורות - הנה אך ורק באמצעות פנייה ישירה אל וועדות הערר.

אשר על כן, הנני דוחה את טענת התובעות ולפיה יש מקום לשפותן בגין רכיב תביעה זה. פגמים בחישוב תעריפי חוקי העזר ביוב ומים : התובעות צרפו לתצהיר אותו הגישו בתאריך 28.11.2016 חוות דעת מפורטת מטעמו של רוה"ח ערן הוכהויזר מיום 28.11.2016 הקובעת כי הנתבעת גבתה מהתובעות ביתר בגין אגרת הנחת צנורות והיטל ביוב (ובצרוף הפרישי ריבית והצמדה) את הסך של 530,799 ₪ (210,556 ₪ לתובעת 1 ; 320,233 ₪ לתובעת 2).

...

במקרה דנן יש לזכור כי דרישת התשלום אשר הופנתה על ידי הנתבעת כלפי משרד הביטחון התייחסה לתשתית רחוב אשר יועדה לשמש כתשתית צבאית וכי לאחר מכן אותה תשתית נהרסה לחלוטין כאשר על תיליה נבנתה תשתית חדשה לחלוטין ולכן סבורני כי במקרה דנן אין מדובר בחיוב יתר.

לאור המקובץ לעיל הנני מוצא לנכון לדחות את התובענה בגין רכיב תביעה זה. סוף דבר : התביעה מתקבלת באופן חלקי.

הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעות את הסך של של 293,099 ₪ (110,994 ₪ לתובעת 1 ו – 182,105 ₪ לתובעת 2) כאשר סכום זה יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין החל ממועד הגשת כתב התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

בשים לב כי סמכותו העניינית של בית משפט נבחנת על פי הסעד הנתבע ולא על פי העניין מושא ההליך, התביעה מתאימה להתברר בפני בית משפט זה. בת"א (מחוזי מרכז) 25824-10-16 מי רעננה בע"מ נ' גיא ודורון לוי הנדסה בנייה והשקעות בע"מ (25.10.2018, להלן: עניין מי רעננה), דן בית המשפט המחוזי (כבוד השופט אחיקם סטולר) בהרחבה בשאלת סמכותו של בית המשפט לידון בתביעה להשבת סכומים ששילמה התובעת באותה התביעה עבור היטלי פיתוח בגין אגרת הנחת צנורות והיטל ביוב.

...

אף התובעת והנתבעת הגיעו להסכם פשרה חלקי, שקיבל תוקף של פסק דין ביום 7.1.2018, אשר הביא לסיום מחלוקת הצדדים בעניין טענת התובעת לקיזוז שטחי בניה שנהרסו, ולפיו תשלם הנתבעת לתובעת סך של 143,000 ₪.

דין טענת התובעת בעניין רכיב מכון טיהור השפכים להידחות.

על כן תביעת התובעת ברכיב מכון טיהור השפכים נדחית.

סוף דבר התביעה מתקבלת באופן חלקי וביחס לרכיב זכויות המים, כך שעל הנתבעת לשלם לתובעת סך של 237,020 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

טענות הצדדים בכתב התביעה טוענת התובעת: "2. הודעת החיוב הוצאה בחריגה מסמכות ולפיכך כל סכום שגבתה הנתבעת מהתובעת כאגרת הנחת צנורות והיטל ביוב נגבה שלא כדין.

גם כאן, התובעת (פרץ בוני הנגב) תבעה השבת כספים ששולמו עבור היטלי סלילה, תעול, מים וביוב, כשהיא תוקפת את "כללי המים" ו"הוראות המעבר", על פיהן היא נדרשה לשלם סכומים אלו.

...

ובהמשך: "..מתחם הסבירות של הרשות בהתקינה את כללי המים בהתאם לסמכות שהוקנתה לה בחוק הוא רחב. זאת, שכן ההחלטה על הרפורמה במשק המים והביוב היא ללא כל ספק החלטה מקצועית, שהתקבלה לאחר הקמת צוות מיוחד ולאחר התייעצות עם גורמים מקצועיים במגוון רחב של תחומים. בנוסף, מדובר בהחלטת הקובעת מדיניות כלכלית רחבת היקף, בעלת השלכות רבות בתחומים שונים ובעלת משמעות תקציבית. כאמור, לא שוכנעתי כי הכללים החדשים שנקבעו על ידי הרשות חורגים באופן קיצוני ממתחם סבירות רחב זה. בוודאי שהם אינם בלתי צודקים באופן משווע." (שם, בסעיף 19 לפסק הדין).

ולבסוף: "..לא שוכנעתי כי הכללים החדשים אינם סבירים ולא מצאתי כי נפל פגם כלשהו בקבלתם". (שם, שם).

אשר על כן, לנוכח כל האמור לעיל, מצאתי כי נכון וצודק לקבל את טענות הסף שבפי הנתבעת 2 באשר להעדר קיומה של עילת תביעה כנגדה, בוודאי כל עוד לא עלה בידי התובעת להוכיח בהליך שיתנהל כנגד הרשות, כי קביעת הכללים ו/או חישוב דמי המים נעשה שלא כדין, או באופן שאינו סביר.