תביעה להשבת תשלום קבורה ופיצוי בגין עוגמת נפש

סכום התביעה מורכב מ-15,140 ₪ בגין ערך הליקויים ותיקונם, ועוד 18,760 ₪ בגין פיצויים ועגמת נפש.

התקנת גדר ללא קיר בכתב התביעה נטען כי הנתבעת התחייבה להשיב לרוכשים בפרויקט את עלות הקמת שני קירות בחצר הבית, וזאת ככל שהרוכשים יבחרו לוותר על בנייתם של הקירות ויבחרו, במקומם, בהקמת גדרות ללא קיר.

הנתבעת לא הכחישה את החוב הנטען כלפי התובעים, אולם טענה כי התשלום לא יבוצע כל עוד התובעים לא ישלמו לנתבעת את החוב בגין טענת קזוז, כפי שיפורט בסעיף הבא.

בנוסף, בעת ביצוע העבודות האמורות (בניה עצמית לאחר קבלת הדירה), הצנור הלקוי היה קבור מתחת לאדמה בגינה.

...

לאור כל האמור, קובע בית המשפט פיצוי בגין ליקוי זה בסך של 1,900 ₪ (בגין החלפת שתי אסלות).

טענת הנתבעת לקיזוז - נדחית.

התוצאה הנתבעת תשלם לתובעת 15,279 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך של 5,393 ₪ (בסך הכל 20,672 ₪).

אוויסון עוסקת בניהול חלקות קבורה בישראל לצורכי קבורה פרטית של יהודים מחו"ל. עובר לאירועים מושא התביעות, היתקשרה אוויסון בעיסקה עם צד שלישי לרכישת הזכויות בשתי חלקות קרקע לקבורה בבית העלמין "הר המנוחות" בירושלים, הידועות כגוש 30259 חלקה 60 ו-61 (להלן תכונה חלקה 60 – החלקה).

מדובר, על פי הטענה, ב – 45 חלקות קבורה, המצויות בתוך השטח הנזכר לעיל של 605 מ"ר. בגין זאת נתבע כי יועברו על שם התובעת זכויות נוספות בחלקה, בשטח כולל של 115.36 מ"ר. לחלופין, עתרה התובעת לחייב את הנתבעות לשלם לה סך של 3,375,000 ₪ בגין 45 החלקות שנגזלו ממנה, לטענתה.

בתביעת הנתבעות נטען כי התובעת זכאית אך להשבת ההלוואה; כי לא מימשה את הזכויות בבטוחה; וכי זכותה למימוש הבטוחה בטלה.

מעבר לצורך אציין כי מר ביר לא הצטרף לתביעה כתובע וכי התובעת היא תאגיד, אשר ככלל אינו זכאי לפצוי בגין עגמת נפש (ראו ע"א 5465/97 קני בתים בע"מ נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה – נתניה‏, פ''ד נג(3) 433 (1999), בעמודים 450-449 לפסק דינה של כב' השופטת ד' ביניש).

...

מכל מקום, על רקע כל האמור לעיל, לא שוכנעתי כי במערכת היחסים הייחודית שהתקיימה בין הצדדים יש לייחס לנתבעות חוסר תום לב או התנהגות פסולה במידה העולה על זו של התובעת.

התוצאה של כל האמור היא כי תביעת התובעת לרישום הזכויות בבטוחה על שמה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעות שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט בסך כולל של 25,000 ₪.

לפניי תביעה שבגדרה התבקשו שני סעדים: סעד כספי שעניינו תשלום חיוב כספי לרכישת שתי חלקות קבר בעלות כוללת של 40,000 ₪ ופיצויים בגין עגמת נפש בסך 15,000 ₪; וסעד של צו עשה להריסת סככה שנבנתה מעל לקברים של מישפחת הנתבעים.

ברם, כאשר נישאל ביחס לסיטואציה שבה אמר לו המנוח את הדברים, הוא השיב "הנסיבות דיברו בעד עצמן" (עמ' 23 ש' 24).

...

מכלול שיקולים אלה, מוליך בסופו של יום למסקנה, בהתבסס על מאזן הסתברויות, שלפיה הגרסה שהחוב בגין קברו של הבן הוסדר, סבירה יותר מהאפשרות שלפיה החוב לא הוסדר.

מכאן המסקנה המסתברת היא שלכל היותר מדובר בהבנה של הנתבע 1 מהנסיבות.

בשולי הדברים יצוין כי התובעת לא טענה, לא בכתב התביעה ואף לא בסיכומיה, כי הטעם לבקשת ההריסה נעוץ בהוראות חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 או כי נדרש אישור היתר בניה לצורך הקמת הסככה, ולפיכך לא מצאתי לנכון לדון בסוגיה זו. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה בלבד.

פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ש"ח בגין ביצוע עוולות מסחריות; פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ש"ח בגין ביצוע עוולה של לשון הרע; פיצויים עונשיים בגין עוגמת הנפש שגרמו מעשי האלימות של התובעים, בסך 100,000 ש"ח. כמו כן, בכתב הגנתם המתוקן עתרו הנתבעים לקזז מכל סכום שייפסק לתובעים: (א) את הסכומים האמורים לעיל; (ב) חוב בסך 400,000 ש"ח שחב **** לנתבעים על פי פסק דין שניתן בתיק פשיטת הרגל שלו; (ג) חוב בסך 138,054 ש"ח בגין דמי שימוש שחייבים התובעים לקולורדו, עבור איחסון של אריזות של אריזונה בשטחי האיחסון במפעלה של קולורדו.

במסגרת ההסדר הודה טוביה: (א) כי בתאריך 16.6.2017 בסמוך לשעה 22:00 הוא הסיג גבול לביתם של הנתבעים (בכך שניכנס לבית בעת שהיה סגור אך לא נעול), עת שהו בו דבורה ואלמוג, תוך שהוא צועק ומאיים; (ב) במעמד האמור הוא איים בפגיעה שלא כדין באמרו כי "אני אחבל במפעל ובמערכת האמוניה, אני ארצח אותך, אתה תהיה בקבר", וזאת בכוונה להפחיד ולהקניט.

הכרעה בטענות ובסעדים שנטענו והתבקשו בתביעה שכנגד ובטענות הנתבעים לקזוז בגין חובות התובעים 2-1 יג.1 פיצוי בגין נזקים מהחזרת מוצרים ומאי-שתוף פעולה של התובעים 2-1 ופצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק עוולות מסחריות וחוק איסור לשון הרע בהמשך לקביעותיי לעיל, יש לדחות את תביעת הנתבעים לפצוי בגין נזקים מהחזרת מוצרים ומאי-שתוף פעולה של התובעים.

יג.3 חבות התובעים במחצית מהפסדי מחלקת תוצרת גמורה לשנת 2017 בהמשך לקביעותיי לעיל, אני דוחה את התביעה לחיוב התובעים 2-1 בתשלום מחצית מהפסדי מחלקת תוצרת גמורה לשנת 2017 בסך של 848,453 ש"ח. משעה שקבעתי כי יש לפסוק לתובעים פיצוי בגין שיעור הרווחים הצפויים של מחלקת תוצרת גמורה ולא על פי תוצאותיה בפועל, והיות שאימצתי את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, אשר לפיה בשנת 2017 עמד חלקה של אריזונה ברווחים של מחלקת תוצרת גמורה על סך של 133,169 ש"ח (לפני הוון) ולא היה הפסד, ברי כי אין מקום לחייב את התובעים 2-1 לשאת בסכום ההפסד הנטען על ידי הנתבעים.

...

לסיכום, לסכום הפיצויים לו זכאים התובעים בגין הפרת ההסכם העיקרי, בסך של 1,263,156 ש"ח, יש להוסיף ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק פסיקת ריבית החל מיום 1.1.2017, הוא המועד אליו הוון שיעור הרווחים הצפויים בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, ועד למועד התשלום בפועל.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה נגד קולורדו (הנתבעת 1) ונדחית נגד הנתבעים 4-2.

בנסיבות העניין, לאחר שנתתי דעתי לשיקולים הקבועים בתקנה 153(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, הגעתי למסקנה כי יש מקום לקבוע שכל צד יישא בהוצאותיו.

התובעים מוסיפים, כי היחסים בין המנוחה ז"ל לבנה, התובע 2, התערערו מאוד לאור המקרה, משום שהאחרון נאלץ להחליט לבדו על החלקה החליפית, שאינה תואמת את רצון המנוחים ז"ל. התובעים המשיכו וטענו, כי הנתבעות הציעו לשלם 5,000 ₪ כפצוי בגין עוגמת הנפש, והם סבורים כי מדובר בהצעה שאינה הולמת כלל ועיקר את עוגמת הנפש שחוו.

התביעה הועמדה על 280,000 ₪, אשר משקפים פיצוי בסך 100,000 ₪ למנוחה, בגין עוגמת הנפש והנזק שניגרם בשל העתקת מקום קבורתם של המנוחים, וכן פיצוי בסך 60,000 ₪, בגין עוגמת הנפש שנגרמה לכל אחד מהילדים.

ובמילים אחרות – ההצעה לשלם פיצוי בגובה הסכום ששולם עבור החלקה הרצויה, לאו פיצוי הוא, אלא לכל היותר השבה של מה שהיתקבל במסגרת ההסכם, כאשר הוא הופר ולא ניתן לתקן את ההפרה.

...

אינני מקבלת טענה זו. אני מעדיפה בעניין זה את עדותה של התובעת 3 שהעידה על שיחה טלפונית שנערכה בין בונה המצבה (להלן: "בורקין") לבין קודי, במהלכה התבקש אישור לבניית מצבה גבוהה ב- 10 ס"מ מהגובה הנהוג, שיחה שהתקיימה בנוכחותה.

בהקשר זה טען אבוחצירא בעדותו כי הנתבעות עושות את שניתן, באמצעות חברות ניקיון, על מנת לשמור על ניקיונו וכבודו של המקום, ואני סבורה כי אין להטיל בכך דופי.

לאחר שבחנתי טענות הצדדים ושקלתי טיעוניהם, החלטתי לחייב את הנתבעות לפצות את התובעת ז"ל (המנוחה) בסך של 90,000 ₪ ואת כל אחד מהתובעים 2-4 בפיצוי בסך 20,000 ₪.