תביעה להשבת תמורה ופיצויים בגין ביטול חוזה מכירת משאית

הנתבעים טענו שבמשאיות היו תקלות חמורות, ועל כן בוטל ההסכם כדין, ונוכח כשלון התמורה המלא, אין מקום לחייבן גם על פי העילה השטרית.

בתגובה השיב לו הנתבע "הרכב כבר שם. אשוחח אתך מחר. כרגע לא פנוי לשיחה". אילו היה ממש בטענת הנתבע שלא ניתן היה לעשות שימוש במשאית כבר לאחר מספר ימי עבודה בודדים, עד כדי כך שהוא ביקש לבטל העסקה, ניתן היה לצפות להכחשה מיידית של טענת התובעת שהמשאיות נמכרו תקינות, בדומה להכחשת מנהל התובעת.

הפצוי המוסכם בסעיף 6 לכל אחד מהסכמי המכירה, נכתב כך: "ידוע לקונה כי הממכר יהיה שייך לצד א' עד גמר כל התשלום המגיע לו בעבור עסקה זו, ונותן לו הזכות לתפוס ולקבל את הממכר במידה ויפר מה מהתנאים הנ"ל מבלי לפצות או להחזיר כל תשלום ששולם ונפרע ומבלי לגרוע מזכותו לידרוש כל סעד או פיצוי שיגרם כתוצאה מהנ"ל לרבות דמי שימוש, ירידת ערך, הובלה, איתור, אחר ובנוסף 20% מערך העסקה כפצוי מוסכם ומוערך מראש". על פי האמור, דורשת התובעת פיצוי מוסכם, השווה לסך של 49,140 ₪.

מבלי להכנס לשאלה אם חברה יכולה לתבוע על עגמת נפש (ר' ע"א 345/89 נאות דברת בע"מ נ' מעליות ישראליפט י.מ.ש אילן ניהול והשקעות בע"מ, פ"ד מו(3) 350 (1992)), ס' 15(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 קובע שהנפגע מהפרה רשאי לתבוע פיצויים מוסכמים במקום פיצוי בגין נזקיו עקב ההפרה.

...

בנסיבות אלה איני סבורה שיש לקבוע שעל התובעת הייתה מוטלת חובה להקטין את הנזק שהיא לא עמדה בה. לסיכום התובעת מכרה לנתבעת 1 שתי משאיות, עמדה בכל חיוביה על פי ההסכם, ומסרה לנתבעת את המשאיות, כשהן תקינות.

לפיכך אני דוחה את ההתנגדות שהגישו הנתבעים לביצוע השטרות שהוגשו לביצוע בלשכות ההוצאה לפועל.

בנוסף, ישלמו הנתבעים, לתובעת סך של 32,000 ₪ עבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. בקביעת סכום זה הבאתי בחשבון את סכום התביעה, את התנהלות הנתבעים במהלך ההליך, את הבקשות שהגישו הנתבעים לסעד זמני, ואשר נדחו, ואת אגרות המשפט ששולמו.

התובע תחילה אמור היה להיות שותף של ואזה, אולם בסופו של דבר רכש ממנו את הקו, לפי הטענה בסכום של 650,000 ₪ + מע"מ. ביום 30.5.17 נכרת הסכם בין התובע לנתבעת, שלפיו התובע התחייב לחלק גז מטעם הנתבעת ללקוחותיה בבני ברק באמצעות משאית משלו, לגבות מהלקוחות את התמורה ולהעבירה לנתבעת ואילו הנתבעת התחייבה לשלם לתובע תמורה מוסכמת עבור כך כמפורט בהסכם ובנספח לו. למן תחילת עבודתו של התובע אצל הנתבעת התעוררו לטענת הנתבעת בעיות רבות בהתנהלותו כגון, מקרי אלימות שלו כלפי עובדים ולקוחות של הנתבעת, היתנהלות בגסות רוח ובחוסר אדיבות, אי שתוף פעולה עם הממונים עליו ואי ביצוע עבודת החלוקה כדבעי במובנים שונים שגרמו נזק ממשי לנתבעת.

התובע המשיך וטען במכתב בא כוחו כי הנתבעת חייבת לו 40,000 ₪ עבור עמלות, 15,000 ₪ עבור פקדון שהפקיד, 1,000 ₪ ליום עבור כל יום שבו היא מעכבת את השבת המשאית שלו לחזקתו וכן 800,000 ₪ עבור נטילת קו החלוקה השייך לו ואשר נימנע ממנו למכור וכן פיצוי על כך שנותר ללא עבודה.

ביום 18.11.20, הגיש התובע את תביעתו דנא, בה הוא עותר לחייב את הנתבעת לשלם לו בגין ביטול ההסכם שלא כדין 800,000 ₪ בגין קו החלוקה שהנתבעת מנעה ממנו למכור, 40,000 ₪ בגין עמלות שנותרה הנתבעת חייבת לו בגין חלוקת גז, 15,000 ₪ בגין פקדון שהפקיד בטוחה במסגרת ההסכם, 112,320 ₪ עבור שווי המשאית שהנתבעת עיכבה בידיה וטרם השיבה לתובע, הפסד הכנסות למשך שנה בסכום לצרכי אגרה בסך של 346,680 ₪ (במקום 613,920 ₪) וזאת משנותר התובע ללא עבודה, ו-50,000 ₪ בגין עגמת נפש ובסה"כ 1,500,000 ₪.

...

התובע תחילה אמור היה להיות שותף של ואזה, אולם בסופו של דבר רכש ממנו את הקו, לפי הטענה בסכום של 650,000 ₪ + מע"מ. ביום 30.5.17 נכרת הסכם בין התובע לנתבעת, שלפיו התובע התחייב לחלק גז מטעם הנתבעת ללקוחותיה בבני ברק באמצעות משאית משלו, לגבות מהלקוחות את התמורה ולהעבירה לנתבעת ואילו הנתבעת התחייבה לשלם לתובע תמורה מוסכמת עבור כך כמפורט בהסכם ובנספח לו. למן תחילת עבודתו של התובע אצל הנתבעת התעוררו לטענת הנתבעת בעיות רבות בהתנהלותו כגון, מקרי אלימות שלו כלפי עובדים ולקוחות של הנתבעת, התנהלות בגסות רוח ובחוסר אדיבות, אי שיתוף פעולה עם הממונים עליו ואי ביצוע עבודת החלוקה כדבעי במובנים שונים שגרמו נזק ממשי לנתבעת.

בהתחשב בכל האמור לעיל ובכלל נסיבות העניין, אני מעמיד אפוא את הפיצוי על 15,000 ₪.

סוף דבר התובע זכאי בגין התביעה ל-15,000 ₪ בצירוף 26,481 ₪ ואילו הנתבעת זכאית מכוח טענת הקיזוז בכתב ההגנה ומכוח התביעה שכנגד ל-15,000 ₪ ועל כן לאחר קיזוז, תשלם הנתבעת לתובע 26,481 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום.

בהתחשב בתוצאה, לפיה בהתחשבנות הכוללת זכאי התובע לסכום מזערי בגין תביעתו בשיעור 1.7%, תוצאה זו דומה או קרובה עד מאוד לדחיית תביעתו ועל כן מצדיקה כי כל צד יישא בהוצאותיו ביחס להליך זה כולו וכך אני מורה.

ביום 26.3.19 התקשרו התובע ונתבע 2 בהסכם מכר שלו קראו: "זכרון דברים לקניית טרקטור" (להלן: "ההסכם") ולפיו, העביר התובע לנתבע באותו מועד, טרקטור מ"ר 49090 שבבעלותו ובתמורה, יעביר נתבע 1 לתובע "עץ להסקה". נראה כי שני הצדדים חתומים על ההסכם והנתבע, לא היתכחש לו. בכתב התביעה נטען, כי נתבע 1 התחייב להעביר לתובע עץ להסקה בסך של 45,000 ₪ אף שסכום זה לא צוין בהסכם.

לאור האמור, טען התובע כי יש להוציא נגד הנתבעים צו קבוע האוסר עליהם מלעשות כל שימוש או דיספוזיציה בטרקטור; להוציא צו עשה נגד הנתבעים המחייב אותם להשיב את הטרקטור לידי התובע; לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לו סך של 10,000 ₪ כדמי שימוש חודשיים מיום מתן פסק הדין בהעדר במסגרת ת"א 42915-05-14 ועד להשבת הטרקטור לידי התובע; פיצויים בגין הפרת החוזה וגרימת עוגמת נפש לתובע בסך של 55,000 ₪; לחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בצרוף הפרישי ריבית והצמדה כדין.

נטען, כי התובע משתמש בבית משפט זה "ככלי לבצוע פסק הדין" עוד נטען, כי לתובע הוצע שיגיע עם משאית כדי לקחת את הטרקטור מכתובת מגורי נתבע 1 אך הצעה זו לא קיבלה מענה מצד התובע.

על פי פסק הדין מיום 24.7.19, בוטל ההסכם למכירת הטרקטור והתובע הוא הבעלים של הטרקטור; נתבע 1 חויב לשלם לתובע פיצויים בסך 30,000 ₪, הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ בתוספת הפרישי ריבית והצמדה כדין מיום 24.7.19 ועד ליום התשלום בפועל.

...

נראה כי הנתבעים עומדים במריים ואינם מתכוונים לקיים את צווי בית המשפט עד כי אין מנוס מהטלת סנקציות חמורות אשר ירתיעו את הנתבעים מלהמשיך ולהפר את צווי בית המשפט.

יחד עם זאת, הגיעה העת לסיים את הסאגה הזו ולא לאפשר הימשכות התדיינות מיותרת, ובשים לב לזכותו של התובע לקבל את המגיע לו ובייחוד שהדברים עוגני בפסקי דין מטעם בית משפט זה ומשכך, הנני קובעת כדלקמן: על שני הנתבעים, ביחד ולחוד, להחזיר את הטרקטור לידי התובע, על פי כתובת שתימסר לנתבעים באמצעות ב"כ התובע, וזאת לא יאוחר מיום 26.3.23.

בגין כל יום איחור במסירת הטרקטור מעבר ליום 25.3.23, ישלמו הנתבעים 330 ₪ אשר יופקדו לקופת בית המשפט וניתן לפתוח בגין פיצוי זה הליך גבייה בהוצל"פ לצד כל סכום שנפסק בגין איחור זה; הנתבעים ישלמו לתובע את הוצאות משפט בסך של 7,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. יודגש, כי אין בהחלטה זו כדי לחסום את דרכו של התובע מהגשת פסק הדין מיום 25/11/20 לביצוע הסעד הכספי במסגרת הליכי ההוצאה לפועל.

בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו ת"א 58964-07-18 סוכנות השרון להספקת דלק בע"מ נ' מכשירי תנועה ומשאיות - שותפות מוגבלת ואח' לפני כבוד השופט גרשון גונטובניק התובעת והנתבעת שכנגד: סוכנות השרון להספקת דלק בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד דן בן נר, מוריה שלו ורוני מישקובסקי נ ג ד הנתבעות והתובעת שכנגד: .1 מכשירי תנועה ומשאיות - שותפות מוגבלת (התובעת שכנגד) .2 מכשירי תנועה ומכוניות (2004) בע"מ .3 מ.כ.ת ניהול בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד אהוד שניידר ונתנאל פריד צמח, שניידר ושות' – משרד עורכי דין פסק-דין (חלקי)

התביעה סוכנות השרון הגישה תביעתה בה עתרה לתשלום פצויי קיום בגין הפרת ההסכמים, בסך של 5,385,548 ₪ (פסקה 6.1 לכתב התביעה המתוקן; שהוגש ביום 26.11.20), שאמורים להעמידה במצב בו ההסכם היה מקוים, ולא מבוטל שלא כדין.

לצד פצויי הקיום קמה לסוכנות הזכאות לקבלת את יתרת השווי של הציוד, שטרם שולמה מלוא תמורתו, מאחר שהשותפות ביטלה ההסכמים בטרם רכשה את מלוא כמות השמנים.

אשר לסעד של השבת הציוד בעין, הרי שמאחר שבנתיים השותפות השיבה לסוכנות את הציוד, מתייתר הצורך לידון בסעד זה. אבסורדית לחלוטין טענת השותפות, שמכוח חובת הקטנת הנזק, חובה היה על הסוכנות להוסיף ולמכור לשותפות את אותם שמנים במחירי "שוק", ובנגוד למוסכם בין הצדדים בהסכמים החתומים.

גובה הנזק ברכיב התביעה של שווי יתרת הציוד התובעת עותרת לפצוי בגין שווי יתרת הציוד.

כך, בהתאם לסעיף 3.10 להסכם הראשון "תשיב החברה המאוחדת לסוכנות השרון, ללא כל זכות קזוז, או עכבון, את מלוא השקעותיה ברכישת הציוד והתקנתו [...] בערכים צמודים לשער היציג של הדולר החל ממועד חתימת הסכם זה ועד מועד ההשבה בפועל, בהתאם ליחס שבין כלל כמות המינימום המוסכמת, לכמות השמנים שנרכשו בפועל, עד למועד הביטול, ללא קשר לערכו או שוויו של הציוד ביום הביטול". מאחר ששווי יתרת הציוד כלול בפיצויי הקיום של כל העסקה, הרי שלא ניתן לפסוק בגין הציוד פיצוי בנפרד, שכן המדובר בכפל פיצוי.

...

אין בידי לקבל טענה זאת.

תוצאה לאור האמור לעיל, אני קובע כי הנתבעות 3-1 אחראיות, יחד ולחוד, בגין הפרת ההסכמים.

התביעה שכנגד נדחית.

בסיכום תביעתה, עתרה פרח לפצוי שהועמד לצרכי אגרה על סך של 797,499 ₪ מכח דיני עשיית עושר לרבות בגין הסכמי השכירות החדשים עם השוכרות החדשות; לפצוי בגין הפרת הסכם השכירות ונטילת החומר הגרוס של פרח ששוויו לפחות 1,716,000 ₪; לפצוי בסך 1,440,000 ₪ בגין גרם הפרת חוזה עם החברות צדדי ג'; ולהשבת תשלומים בגין דמי השכירות בתקופה שפרח לא השתמשה במושכר.

כל משאית שהובילה לאתר עבור עוז הדרום נשקלה והוצאה בגינה תעודת שקילה, וכל הובלה כזו תועדה בדוח תנועות במלאי המערכות המחשב של פרח (דוח היציאות, צורף כנספח 19 לתצהיר; דוגמאת דוח שקילה צורפה כנספח 20; סריקת כל תעודות השקילה הכלולות בדוח היציאות צורפה במסגרת נספח 18; העתקי חשבוניות בהן נכללת מכירת החומר הגרוס לעוז הדרום צורפה כנספח 21).

משעה שנפסק לפרח פיצוי בגין הפסד התמורה שהייתה אמורה לקבל ממכירת החומר הגרוס מכח ההסכם עם נר-אל, פרח אינה זכאית לקבל פיצוי נוסף בגין השמוש שעשתה אופק בחומר הגרוס, בין כפצוי ישיר בגובה שווי החומר הגרוס, בין כפצוי בגין ההנאה שהפיקה ממנו אופק בדמות השבחת המיגרש, או קבלת דמי שכירות גבוהים יותר.

באשר להשכרת המושכר לשוכרות החדשות בדמי שכירות גבוהים יותר בתקופה החופפת לתקופת השכירות עם פרח, בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 1099/21 הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ נ' אקסטרה פיתוח וייזום בע"מ (פורסם בנבו) (17.11.21) (להלן: "עניין הרמטיק"), שניתן במותב תלתא, עמד כב' השופט גרוסקופף על ההבחנה בין תביעה להשבת ריווחי מכירה שבוצעו לפני שהחוזה בוטל, כפי שהיה בעיניין אדרס, לבין השבת ריווחי מכירה לאחר שהחוזה בוטל.

...

מאחר ואף לשיטת פרח עבודות פיזור החומר הגרוס התפרסו על פני תקופת זמן, בחודשים ספטמבר - נובמבר 2018, כך שלמעשה פרח אחסנה במושכר ולו חלק מהחומר הגרוס במהלך התקופה האמורה, אני מוצאת כי על אופק להשיב לפרח את דמי השכירות ששילמה פרח בגין חודש אוקטובר, בסכום של 17,550 ₪ כולל מע"מ. התביעה שכנגד תביעתה של אופק מושתתת על הטענה כי פרח זנחה את המושכר תוך שהשאירה בו פסולת, והפרה בכך את הסכם השכירות.

משעה שקיבלתי טענת פרח כי אופק היא שהפרה את הסכם השכירות, דינה של התביעה שכנגד להידחות.

התביעה שכנגד נדחית.