בדיון מיום 19.12.21, בהמלצת ביהמ"ש קמא, ניתנה למערער רשות להגן, התצהיר התומך בבקשת הרשות להיתגונן הפך לכתב הגנה וכן הותר למערער להגיש את התביעה שכנגד ע"ס 105,711 ₪, להשבת שכר הטירחה ששולם למשיב, בהתאם לנטען מהטעם שייצג את המערער תוך הפרת חובותיו כשלוחו, בחוסר נאמנות ומסירות ובכך שכפה על המערער לחתום על הסכם פשרה (להלן: "הסכם הפשרה").
נטען כי בהתאם להסכמי שכר הטירחה, ניפרעו מרבית סכומי שכר הטירחה במזומן, כשבמרבית המקרים המשיב לא מסר חשבונית מס כדין.
נטען, כי השירותים המשפטיים שהוענקו למערער על ידי המשיב לא היו לשביעות רצונו, וזו הייתה הסיבה להפסקת שירותיו של המשיב, אשר כתגובה, שלח את מכתב הדרישה והגיש את התביעה לישכה"ט. נטען, כי הייצוג המשפטי עלה לכדי רשלנות והפרה של כללי האתיקה, ומשכך, גם הסכומים ששולמו – שולמו ביתר.
נטען, כי במסגרת הסכם הפשרה שנכפה על המערער נקבע כי עליו לשלם אגרה והוצאות משפט בסך של 75,000 ₪, כמו גם פיצוי מוסכם בסך של 100,000 ₪ אשר הסבו לו נזק ממוני רב וכי שיעור הריבית שננקב בהסכם הפשרה אינו עומד בדרישות החוק.
סיכומו של דבר, אף מצא בימ"ש קמא כי המשיב טעה בחישוב סכום שכר הטירחה המצטבר אותו ערך בכתב התביעה, ברם משלא הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה, מצא לחייב את המערער בסך של 246,147 ₪ הנמוך מהסך הנתבע בכתב התביעה על סך של 259,544 ₪
לטענת המערער כי פרע את חובו- לאחר שבימ"ש קמא עיין בראיות ושמע העדויות, קבע כי מעבר לעובדה כי המדובר בטענת "הודאה והדחה", המערער "לא עמד בנטל להוכיח כי שילם את הסכומים הנתבעים בכתב התביעה, אלא שמהראיות בתיק עולה כי הוא לא שילם סכומים אלה... הנתבע [המערער] לא הביא כל ראיה לבצוע התשלומים, לא תיאר מתי שילם את הסכומים, היכן שילם ולא מסר כל פרט על דרך ביצוע התשלומים... לא צירף תדפיס חשבון בנק ממנו ניתן ללמוד על משיכת כספים לצורך ביצוע התשלומים, לא ציין מקור אחר ששמש לביצועם..." (ס' 69).
...
בכתב ההגנה ובתביעה שכנגד טען המערער כי, חוב שכה"ט המפורט בסעיף 6 לכתב התביעה התיישן, וזאת בהתאם לקבוע בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 ולכן יש לדחות את התביעה בגין התחייבויות שנוצרו לפני למעלה מ- 7 שנים טרם הגשת התביעה.
כן נטען, כי יש לדחות את התביעה לאור השיהוי הרב שחלף ממועד החתימה על הסכמי שכר הטרחה ועד למועד הגשת התביעה, שהוגשה כחמש שנים לאחר שהמערער שלח למשיב מכתב דרישה בגין מחדלים ומעשים רשלניים בייצוגו.
לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים כפי שפורטו לעיל, מצאתי כי דין הערעור להידחות.
לא בכדי מצאתי לפרט את עיקרי פסה"ד, לרבות את טענות הצדדים, על מנת שניתן יהיה להיווכח על נקלה בכך שבית משפט קמא נתן דעתו לכל מחלוקת, בין עובדתית ובין משפטית, שנדרשה להכרעה, קבע ממצאים עובדתיים על יסוד הראיות שבאו לפניו והתרשמותו הבלתי אמצעית מן העדים, וכל אלה תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע, אשר בה לא מצאתי כל טעות שבחוק.
לאור האמור לעיל, הערעור נדחה.
