תביעה להשבת עשיית עושר ולא במשפט על ידי מס הכנסה

אין ספק כי חזקה היא שתכליתו של כל חוק לקדם ולשמור ערך יסוד זה (ראו למשל ע"א 4030/03 מפעלי גרנות – אגודה שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ נ' מס הכנסה – פקיד שומה למפעלים גדולים, פסקה 32 (2.7.2007)).

על כן סבורים פרידמן ושפירא בר-אור כי "עדיף היה לוותר כליל על המונח 'קבלה', למשל, על ידי שיאמר 'מי שהתעשר' או 'מי שזכה בטובת הנאה'". לשיטתם, מטרתו של המושג "קיבל" "היא לבטא את הרעיון שהנתבע התעשר, ואחת היא אם היה פאסיבי או אקטיבי, אם הדבר נעשה בידיעתו אם לאו. די בכך שההתעשרות התרחשה או שהיא קיימת (בתנאי, כמובן, שהתמלאו שאר היסודות שבסעיף)". פירוש זה נתמך, לפי המחברים, בסעיף 1(ב) לחוק זה, המורה כי "אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת". מכל מקום, פעולת "קבלה" איננו מהוה תנאי לתביעת השבה (**** פרידמן ואלרן שפירא-בר אור דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 97-96 (מהדורה שלישית, 2015) (להלן: פרידמן ושפירא בר-אור)).

...

בהמשך לסיכום זה, ובתום משא ומתן שהתנהל בין המדינה לבין ההסתדרות, נחתם ביום 16.6.2009 הסכם קיבוצי מיוחד בין המדינה ובין מעסיקים בשירות הציבורי וההסתדרות (להלן: ההסכם הקיבוצי הראשון) בדבר הפחתת דמי הבראה בשנים 2010-2009.

סוף דבר החלטנו לקבל את ערעור המדינה, לבטל את אישור הבקשה לתובענה ייצוגית ולדחות את בקשת הרשות לערער מטעם המבקשות.

לשיטתי המסקנה כי למשיבות לא קמה עילת תביעה אישית נגד המדינה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר) מתחייבת כבר מן ההכרה בכך שהחקיקה הרלוונטית שללה את זכאותם של העובדים לכספים שהופחתו מדמי ההבראה, ללא תנאים.

נוכח המסקנה אליה הגעתי איני נדרשת לשאלה האם אפשר לראות במדינה מי שהתעשרה כתוצאה מהפחתת דמי ההבראה על-ידי הגופים הלא מתוקצבים, וממילא איני נדרשת לקבוע מסמרות בשאלת פרשנותו של המונח "קיבל" בסעיף 1 לחוק עשיית עושר (ראו והשוו: ע"א 186/77 סוכנויות (השכרת רכב) בע"מ נ' טרבלוס, פ"ד לג(1) 197 (1978)).

בעקבות החלטה זו הגישה אל-על ביום 1.8.2017 הודעה אליה צורף מיסמך מפורט שהוכן על ידי מר עודד מירון, ראש תחום מאגרי מידע ומערכות החלטה באל-על, ומר אלכס פייגין, מנהל חשבות הכנסות באל-על, והמספק הערכה בקירוב של הנתונים ביחס לשנים 2016-2010 (ברמת דיוק העשויה לסטות להערכת מחברי המסמך ב-5% בממוצע מנתוני האמת), והשערה על בסיס אקסטרפולציה ביחס לשנים 2009-2007 (ברמת דיוק העשויה לסטות להערכת מחברי המסמך ב-10% בממוצע מנתוני האמת) (להלן: "מיסמך הנתונים").

הדבר דומה למנגנון ה"ניכוי במקור" הקיים במסגרת פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (סעיפים 168-161), וכשם שלא יעלה על הדעת שמעביד או גורם אחר שניכה במקור כספים שלא היה צורך להעבירם לרשויות המס יוכל לשמור אותם בידם, ולא להעבירם לנישום ממנו נגבו, כך גם אין לקבל שחברת תעופה הגובה את דמי אגרת הנוסע בעבור רשות שדות התעופה יכולה להותירם בידה במקרה בו הנוסע אינו נושא בסופו של דבר בחובה לשלמם.

כמובהר בפסקות 32 – 38 לעיל, חובת ההשבה המוטלת על המשיבה נובעת מכשלון המטרה שלשמה שולמו הכספים על ידי הנוסע לאל-על. מכאן שעילת התביעה בעשיית עושר ולא במשפט קמה במועד בו כשלה המטרה, דהיינו המועד בו הודיע הנוסע כי לא יתייצב לטיסה, ולמצער כאשר לא התייצב לטיסה בפועל (השוו ע"א 9371/00 אלבשארה נ' קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנקטה, פ"ד נו(4) 798, 805-806 (2002)).

...

עמדת המבקש בסוגיה זו מקובלת עלי, על שני חלקיה.

מכל אחד מהטעמים הללו, לא כל שכן מהצטברותם, מתבקשת המסקנה כי גם בשים לב למדיניותה המוצהרת של אל-על, ההליך שלפניי לא רק שאינו מיותר, אלא שהוא חיוני להגנת חברי הקבוצה, ולקוחותיה העתידיים של אל-על. האם מתקיימים יתר התנאים לאישור ניהול תובענה כייצוגית מעבר לטענות שנבחנו לעיל, העלתה אל-על, כמקובל גם טענות נוספות הנוגעות להתקיימות התנאים הקבועים בסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הריני לאשר את ניהול התובענה כייצוגית נגד אל-על, וזאת בתנאים המפורטים להלן: חברי הקבוצה: ״כל הלקוחות של המשיבה אשר רכשו מהמשיבה כרטיס טיסה בשבע השנים שטרם הגשת התובענה ולא התייצבו לטיסה או לקטע טיסה, ושהמשיבה נמנעה מלהשיב להם את כל מיסי הנמל, כהגדתם להלן, במישרין או בעקיפין (לרבות השבה באמצעות סוכן הנסיעות באמצעותו נרכש הכרטיס) מקום בו המשיבה לא העבירה לנמלי התעופה השונים את הסכומים שגבתה לשם כך, או שהיא יכולה לתבוע את השבתם מרשויות הנמל.

זמנים קשיחים אלו מגדירים את גבולותיה ואת תוצאותיה של היתיישנות מהותית (ראו: **** פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט 1034-1029 (כרך ב, 2017)).

כותבו של פסק הדין, השופט מ' חשין (כתוארו אז), אמר את הדברים הבאים בעיניינה של היתיישנות מהותית אשר חלה בגדרם של דיני המס: "מיסים למיניהם הנגבים מן התושבים אמורים לממן את פעילויות המדינה, ומדיניות מיסים ראויה תיועד אף להביא לחלוקת משאבים מיטבית בין התושבים ובין שכבות האוכלוסייה למיניהן. ניהול ראוי של משק הכספים מחייב מעצם טיבו המעטת יסוד חוסר הוודאות, שכן רק בהגברת יסוד הוודאות ניתן לתכנן כראוי פעילויות לעתיד-לבוא. פריעת סדרים בניהול משק בכספים של רשות הציבור עלולה לקלוע אותה לקשיים לא-מעטים, ומכאן הצורך המוּבנה – לא פחות מאשר בעיניינו של היחיד – להציב גדרות לחיובה של רשות הציבור להחזיר כספים שגבתה מן היחיד, ומכל מקום, להעמיד את הרשות במהירות מרבית במצב שתדע מה משאבים עומדים לרשותה. אכן, הצורך ביסוד של ודאות בניהול ענייניה הכספיים של רשות הציבור הוא כה דומינאנטי, עד שהמחוקק – ולא רק בישראל – מצא לנכון, לעתים, להפקיע חטיבות דין שלמות בנושאי מסוי מתחומו של המשפט הפרטי ולספחן – למצער בחלקן – אל המשפט הצבורי. תופעה תדירה היא בתחום המיסוי, שהחוק קובע הסדר שלם ומקיף להשגות, לעררים ולערעורים, ומוסיף הוא וקובע הסדרים מיוחדים לתביעות שתוגשנה ואשר עניינן השבת כספים ששולמו לרשות. הסדרים אלה סגורים הם לעתים מזומנות ממרבית צדדיהם – לרבות בקביעת לוחות זמנים להשגות לעררים, לערעורים ולתביעות השבה – וכל אלה נועדים הם לעתים לבוא תחת הסדרי המשפט הפרטי שהיו נוהגים – למצער בחלק מן ההליכים – לולא ההסדרים הסטאטוטוריים הספציפיים. עם הסדרים אלה פוקדים עצמם, למשל, ההסדרים שבפקודת מס הכנסה, ההסדרים שבחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975, ההסדרים שבחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח-1968 (חוק מחסים עקיפים), ההסדרים שבחוק מסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963 ועוד. כליאתם של הליכים אלה במסגרת סטאטוטורית פורמלית אגב קביעת לוחות זמנים ברורים עשויה להבטיח מידה ראויה של ודאות לניהול המשק הכספי של רשויות הציבור ולמעט מגורם חוסר הוודאות העשוי לפגום בתכנון פעילויות שהרשות אמורה לבצע בגדרי תפקידיה.

הבחנה זו, בין היתיישנות לבין הסדרים אחרים המגבילים בזמן את האפשרות לקבל סעד מבית המשפט איננה חדשה עמנו והיא מוכרת בפסיקה ובספרות (ראו: ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש – משרד האוצר מדינת ישראל נ' שחר פ"ד נו(2) 297 פיסקה 27 לפסק דינו של השופט מ' חשין (כתוארו אז) (2001) (להלן: עניין שחר); זלמן יהודאי דיני היתיישנות בישראל 8 בהקדמת הנשיא מ' לנדוי (1991); טל חבקין היתיישנות 8 (2014)(להלן: חבקין)).

את הסעיף בהצעת החוק, מושא דיוננו, הסביר סגן נציב מס הכנסה דאז, עו"ד א' ברזילי, בהופיעו בפני הועדה כך: "סעיף 10 [בהצעת החוק, שתיקן את סעיף 107 לחוק – ח"מ] הוא סעיף חשוב. סעיף 10 אומר כך: יש היום סמכות להארכת מועדים – סעיף 107 לחוק. אלא שהסמכות הזאת מצומצמת" כאשר הוא נישאל על ידי יו"ר הועדה: "הארכת מועדים למה?" השיב: לכל דבר.

הינה כי כן קבלת פרשנות מרחיבה לסעיף 107 לחוק, אין בה אלא רק כדי למנוע את המצב בו המנהל אכן סבור כי יש ליתן הארכת מועד ו"לפתוח" את השומה במקרה שלפניו, וזאת לצורך הגשמת תכליות דיני המס שסקרתי לעיל, אולם אין בידיו הכח לעשות זאת עקב כך "שידיו כבולות" על ידי המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק.

...

מתאימים לעניין זה דברי השופטת מ' נאור (כתוארה אז) בעניין בזק: "לטעמי ניתן, במסגרת כללי הפרשנות, להגיע לכל אחת מן המסקנות הנוגדות אליהן הגיעו חבריי השופטת חיות והשופט עמית הכל כפי שהראו חבריי בהרחבה. בסופו של יום, לדידי, לא כללי פרשנות צריכים להכריע את הכף, אלא שיקולי מס אמת. לשיטת חברי השופט עמית אף שהמערערת לא שכרה בסופו של דבר את הנכס ל-10 שנים – אין היא זכאית להחזר, דהיינו יש לראות את הדברים "כאילו" היתה שכירות כזו.

אין בידי לקבל את פרשנות המערער בעניין זה. לשונו של הסעיף מראה בבירור כי המנהל רשאי להאריך את המועד רק אם נתבקש לכך.

נוכח כל האמור לעיל ובשים לב להדגשים שהעליתי – אני מצטרף איפוא לפסק דינו של חברי השופט ד' מינץ שהגיע למסקנה כי יש לדחות את הערעור.

בפרק ז לבקשת האישור צוינו העילות הבאות: עילת ההשבה מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, ומכוח פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות (אשר נטען כי מהוה עילה עצמאית).

היום הקובע הוא היום בו יתקיים האחרון מבין ארבעת התנאים המצטברים הנ"ל. שונות בכפוף לאישור הסדר פשרה זה ולהתקיימות התנאים המתלים, המדינה תוותר על כל תביעה ו/או טענה, לרבות על דרך של הגשת הודעת צד שלישי, נגד מי מחברות הבלדרות ו/או עובדיהן ו/או שלוחיהן, ו/או כל מי מטעמם, בכל מה שנוגע לגביית אגרות מחשב ואגרות ביטחון במסגרת רשימוני יבוא קולקטיביים, שהוגשו על ידי מי מחברות הבלדרות במהלך התקופה שהחלה ביום 11.10.06 והסתיימה ביום 7.8.17, והכל בכפוף להוראות הסדר זה. הגשת תביעות על ידי פורשים כל חבר קבוצה אשר מבקש שלא להיכלל בקבוצה לעניין הפשרה על פי הסדר זה ("הפורש"), יידרש על פי המודעה הראשונה בדבר הגשת הבקשה לפי הוראות סעיף 25(א)(3) לחוק, להודיע על כך בכתב לבית המשפט תוך ציון מס' תעודת זהות או מס' חברה של הפורש ("הודעת הפרישה" ו-"הפורשים", לפי העניין), בתוך לא יאוחר מ - 45 ימים ממועד פירסום המודעה הראשונה או בתוך מועד מאוחר יותר שיקבע בית המשפט ("תקופת הפרישה"), ולא – הוא ייחשב לעניין הסדר זה כמי שנתן את הסכמתו להכללתו בקבוצה על כל המשתמע מכך ובכלל זה ייחשב כמי שהסכים לוויתור ולסילוק ויהיה מנוע מלפנות למדינה בקשר עם כל טענה ו/או דרישה ו/או תביעה בקשר עם החיובים ו/או העילות נשוא בקשת יניר נ' המדינה ו/או הבקשה נגד חב' הבלדרות והבקשה לתיקון בקשת האישור בגין תקופת ההשבה הכוללת.

...

כן אני מאשר כי תוך 45 ימים מהיום הקובע תשלם המדינה לב"כ המבקשות סכום של 900,000 ₪ בתוספת מע"מ על חשבון שכר הטרחה, וסכום של 200,000 ₪ בתוספת מע"מ למבקשת מס' 1 על חשבון הגמול, וכי תוך 45 ימים נוספים תשלם המדינה לב"כ המבקשות את יתרת שכר הטרחה בתוספת מע"מ, ולמבקשות את יתרת הסכום של 264,000 ₪ בחלוקה בין המבקשות, כפי שיודיע עליה ב"כ המבקשות לב"כ המשיבה.

בהתאם לפסיקה שאישרה את העברת הסכום הנחסך בתשלומי הגמול ושכר הטרחה המומלצים לטובת הפיצוי לקבוצה [ע"א 6121/21 כרמי נ' שלמה תחבורה (2007) בע"מ (27.12.21)], אני קובע כי הסך של 650,000 ₪ שנחסך למדינה ברכיבי הגמול ושכר הטרחה, יתווסף לסכום הפיצוי לקבוצה (שישולם על ידי המדינה לקרן), אשר יסתכם בעקבות תוספת זו בסך של 23,439,119 ₪.

סיכום אני מאשר את הסדר הפשרה בהתאם למפורט בפסק דין זה. עילות התובענה פורטו בסעיף 3 לעיל, והסעדים שהתבקשו פורטו בסעיף 5 לעיל.

הסוגיות שבמוקד הדיון יסודות חובת ההשבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט נקבעו בסעיף 1(א) לחוק, וזו לשונו: "מי שקבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן – הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה". אפנה תחילה, וזה העיקר, לברר מהי הנורמה שהופרה על ידי סאנופי שעל בסיסה קמה לאוניפארם עילת תביעה מכוח חוק עשיית עושר – זהו יסוד ה"שלא על פי זכות שבדין".

האם סוחר שהשתמט מתשלום מס הכנסה, ועל-ידי כך יכול להתחרות בחבריו, יחויב להשיב את רווחיו? ולמי? לכל סוחר ישר דרך, לכלל הסוחרים? בתביעה ייצוגית (מעין 'ממון שאין לו תובעים', שאין לו תובע מסוים, ראה בבא קמא, לט, א [א])? די להציג שאלות כאלה כדי להביא תזה כזו עד אבסורד" (עניין אטלנטיק, בעמ' 479; ההדגשות נוספו).

...

כמו כן מקובלת עליי העמדה כי היסוד הנפשי שדרוש להקמת עילת תביעה בעשיית עושר, ככל שהדבר נוגע להטעיית רשם הפטנטים, הוא כוונה להטעות; וכי שאלת המטריאליות של המידע שבמוקד הטעיית הרשם עשויה לשמש אינדיקציה לקיומם של כוונה להטעות וקשר סיבתי, אך בנסיבות העניין שלפנינו "אין מקום להעמיס את מלוא כובד המשקל על השאלה אם אלמלא ההטעיה הרשם בהכרח היה דוחה את בקשת הפטנט" (פסקה 29 לחוות דעתה של השופטת (בדימ') ע' ברון).

השופטת (בדימ') ברון, מצדה, סבורה כי אין לשלול באופן עקרוני את האפשרות להגיש תביעת עשיית עושר עקב הפרת סעיף 29א(א), ואף לשיטתה הפרת הסעיף אינה מותנית בשימוש באמצעים שייחודיים למעמד המונופוליסטי (למסקנה אחרונה זו הצטרפו גם הנשיאה (בדימ') א' חיות והשופט י' עמית).

מדובר בשאלה מורכבת שהפסיקה נדרשה לה מספר פעמים בעשורים האחרונים (ראו והשוו: ע"א 6126/92 אטלנטיק, חברה לדייג ולספנות בע"מ נ' דג פרוסט תעשיות דייג (1984) בע"מ, פ"ד נ(4) 471, 480-479 (1997); רע"א 3739/99 מכוני דיאגנוסטיקה והדמיה בע"מ נ' קר שירותי רפואה בע"מ (21.9.1999); בש"א (מחוזי י-ם) 2263/05 רבוע כחול - ישראל בע"מ נ' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ (6.7.2005); ת"א (שלום חי') 13803-08-14‏ תורג נכסים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה משגב (16.10.2017); כן ראו **** פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 589-588 (מהדורה שלישית, 2015); עופר גרוסקופף אופקים חדשים במשפט - הגנה על כללי תחרות באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט 301 (התשס"ב)) – אך בדומה לחברתי הנשיאה (בדימ') חיות, אף אני סבור כי המקרה דנן אינו מחייבנו ללבן סוגיה זו במלואה, ויש להניח כי היא תוסיף ותתברר בפסיקה עתידית.