תביעה להשבת סכומים שנגבו ביתר בחיבור לתשתיות

התובעת היתקשרה עם הנתבעת בשנת 2006 בעיסקה במסגרתה רכשה מהנתבעת חבילת קוי ATM וקוי VPN לצורך חיבור בין סניפי הרשת, כך שהנתבעת סיפקה שירותי אינטרנט ותשתית לאינטרנט עבור 28 סניפים מסניפי הרשת של התובעת בעלות של כ-80 ₪ לחודש עבור כל קו. בחודש יוני 2010 התובעת פנתה לנתבעת בבקשה לביטול כל הקוים, ובסוף אותו חודש הודיעה הנתבעת לתובעת על ביטול הקוים.

אשר להוצאות המשפט – מן הראיות שהונחו לפניי עולה, כי התובעת לא פנתה אל הנתבעת עובר להגשת התביעה, בדרישה להשיב את הסכומים שנגבו ביתר, ופנייתה לנתבעת בחודש אפריל 2016 עסקה רק בבטול הקוים (ראו סעיפים 17-18 לתצהיר הגב' איבניצקי; נספח ב' לתצהיר מר רבינוביץ המעיד על פניית התובעת לנתבעת בחודש אפריל 2016 על מנת לבטל את הקוים ואת החיוב בגינם מכאן ולהבא, אך אינו כולל בקשה בעיניין השבת חיובים קודמים).

...

סוף דבר ביתר טענות הצדדים לא מצאתי ממש והן נדחות.

ככל שהדבר טרם נעשה, תשלם הנתבעת לתובעת 154,875.32 ₪ כולל מע"מ, ונוסף על כך תשלם לה הפרשי הצמדה וריבית כחוק בגין הסכומים שנגבו ממנה מחודש אוקטובר 2011 עד חודש מרץ 2016, כולל.

בנסיבות אלו, וכאשר עיקר רכיבי התביעה מעבר לסכום אותו נאותה הנתבעת לשלם מלכתחילה נדחו, אם כי חלקם בשל התיישנות דיונית ולא מסיבות מהותיות - אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.

רקע כללי התובע הגיש תביעה זו, בשם בני משפחתו, להשבת 348,714 ₪ שלטענתו נגבו בייתר ע"י התאגיד 1 תאגיד המים נווה מדבר (להלן: "התאגיד"), בנגוד לכללי המים וללא רשיון כדין.

אכן, התובע נימנע מתשלומים עבור תשתיות המים, אולם מנגד, מעדותו של התובע עלה כי בנגוד לכל אזרח אחר, לגביו הרשויות דואגות להבאת המים עד לברז בבית מגוריו, הרי בעיניינו של התובע, הוא זה שנידרש להכין תשתית על חשבונו של כ-6 ק"מ צנור מנקודת החלוקה של התאגיד ועד לאיזור מגוריו.

לטענת התובע בסיכומים, יש להפחית מהרשימה 47 שלא נימסרו לגביהם פרטים מלאים וכן את מי שנולד לאחר 2018, כך שנותרו 462 תושבים בגינם הוא מבקש השבה של סכומים שנגבו בייתר.

התובע העיד כי תחילה הורכב שעון ראשי והוא מתח צנור 6 ק"מ עד מדי המים המשניים המחולקים למשפחות, אולם בשנים האחרונות יותר ויותר ביקשו מהתאגיד חיבור ישיר ולא דרך התובע (ע' 17 לפרו').

...

סיכומו של דבר צודק התובע בתחושותיו הקשות כלפי התעריפים שנגבו ממנו ומבני משפחתו במהלך השנים.

עם זאת, אין מנוס מדחיית התביעה.

בנסיבות אלה, אין מנוס מדחיית התביעה.

]השופט ע' גרוסקופף: לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ברכה בר-זיו) מיום 4.2.2019 בת"א 231-07, בגדריו התקבלה באופן חלקי תביעתה של המשיבה והמערערת שכנגד בגין גביית אגרות והיטלים שלא כדין ובגין היתחשבנות חסרה בקשר לעבודות תשתית עירוניות.

החברה הדגישה כי המקרקעין היו מנותקים מתשתיות ציבוריות, ועל כן הוסכם בינה לבין הערייה כי החברה תפעל לחיבור המקרקעין לתשתיות המתאימות – ובסיום העבודות הצדדים יתחשבנו ביניהם.

לצורך הדיון בעירעור עלינו לתת את הדעת על שלושה רכיבים מרכזיים שלגביהם התקבלה התביעה: הכרה בכך שהתשלום של יתרת האגרות בסך של 403,010 ש"ח ביום התשלום, כתנאי לקבלת היתר איכלוס, הוא בגדר תשלום שנגבה ביתר, ועל כן עומדת לחברה הזכות להשבתו בצרוף הפרישי הצמדה וריבית על פי חוק ממועד תשלומו (להלן: התשלום ביתר).

לאמור נבקש להוסיף מספר הערות הבהרה קצרות: אין אפשרות לתת סעד הצהרתי לפיו סכום שתביעתו היתיישנה הוא בגדר סכום לקזוז, ולא לכך כיוון בית המשפט העליון בגילגול הקודם של תיק זה (לעניין הקף האפשרות להתגבר על טענת היתיישנות באמצעות קזוז בהנתן הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות ראו: ע"א 4880/19 הבנק הבנלאומי הראשון בע"מ נ' גזונטהייט, פסקה 75 (18.7.2022)).

...

בהינתן חפיפה זו, סברנו כי אין לאפשר לחברה לתבוע במצטבר הן את יתרת האגרות והן את יתרת העבודות.

ואולם, לא מצאנו להרחיב בכך, בהינתן שעסקינן בסיכום שקדם לפסק הדין, שמכוחו ביצעה החברה עבודות, ובהיעדרו של טיעון משמעותי בעניין זה מצד הצדדים (כל שנטען מבוסס על סעיף 203 לפקודת העיריות, ואולם ראו לעניין זה: ע"א 683/87 עיריית עפולה נ' גל אדריכלים בע"מ (13.5.1990); ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים, פ"ד סג(2) 1 (2009); רע"א 5210/08 רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבר מודיעין (20.12.2010); ע"א 8661/12 מ. מזוז (1990) בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון, פסקאות 33-32 (24.11.2014)).

סוף דבר: התוצאה האופרטיבית היא כי דינן של מסקנותיו של בית משפט קמא – חיוב העירייה בגין התשלום ביתר בסך של 403,010 ש"ח מבוטל, וכך גם ההכרה ביתרה לקיזוז בסכום של 1,665,709.36 ש"ח בגין סוגיית מ"ק/מ"ר. חלף זאת תחויב העירייה בתשלום סך של 863,466 ש"ח בגין יתרת העבודות.

התובעת הוסיפה, כי הדירה חוברה לתשתית החשמל כחודשיים לאחר מסירתה, ואוכלסה על ידה רק ביום 20.5.14, למרות שהיו ליקויים רבים ומשמעותיים.

לשיטתה, חוק המכר דירות אוסר על גביית יתר, בסכום העולה על 5,000 ₪, עבור תשלום שכ"ט עו"ד. לכן, היא תובעת השבת 26,000 ₪, שנגבו שלא כדין.

אלא, שהתובעת מיתעלמת מהעובדה כי הנתבע הנו ישות משפטית נפרדת, והגישה תביעה נגדו בלי לפרט עילת תביעה עצמאית, ומבלי להצביע על תשתית כלשהיא להצדיק הרמת מסך.

...

באותה המידה, איני רואה כיצד ניתן לקזז מן הסכומים שחבה הנתבעת לתובעת, על יסוד טענת הנתבעת כי הצדדים כרתו ביניהן הסכם ויתור מותנה, על פיו, אם יועבר סכסוך ביניהם למישור המשפטי, רשאית הנתבעת לקבל חזרה את מלוא הסכומים שויתרה על גבייתם, או ששילמה לתובעת (על דרך קיזוז מתמורת המכר).

סיכום א. התביעה כנגד הנתבע נדחית.

התביעה נגד הנתבעת מתקבלת בחלקה: (1) הנתבעת תשלם לתובעת 235,372 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

במקרה השני, כך נטען, הגבייה שנעשית מהוה עשיית עושר ולא במשפט, ומחייבת השבה – בסך 350 ₪ לחודש, במכפלה של 25.5 חודשים (מיום מסירת הבית לרוכשו), ובשיערוך ליום הגשת התביעה, כמו גם את הסכום ששולם תחת מחאה ותוך שהוגדר "גמר חשבון". לטענת רינת, על הוט חלה חובה פוזיטיבית לוודא שאינה גובה כספים ממנוי שאינו מחובר לשירותיה.

התביעה השנייה יסודה של התביעה השנייה הוא בטענה, שעצם הגבייה על ידי הוט, במשך שנים בהן שירותיה לא נצרכו על ידי רונן או רינת, מהוה גביית יתר, ועשיית עושר ולא במשפט, ודינה – השבה.

ההפך הוא הנכון: שירותי אינטרנט, טלויזיה וטלפוניה, בדומה לחיבור לתשתיות אשר כרוך בתשלום קבוע, או מנויים למיניהם – הם היתקשרות ארוכת טווח, המאפשרת שירות זמין; צריכת השרות, או אי- צריכתו, נתונה לבחירת הלקוח; גם אם קיימת האפשרות הטכנולוגית לבחון אם השירותים נצרכים בפועל, אם לאו, לא הונחה כל תשתית עיונית המצדיקה לחייב את ספק השירותים לערוך בדיקות ולהביא את תוצאותיהן לידיעת הלקוחות.

...

לאחר עיון בטענות הצדים, בראיותיהם ובסיכומים שהוגשו, הגעתי למסקנה אחרת מזו שעולה מפסקי הדין האמורים.

התוצאה התביעה הראשונה מתקבלת בחלקה; הנתבע ישלם לתובעת סך של 780 ש"ח. בנסיבות, ומהטעמים שהובאו לעיל בדבר חבות הנתבע לשלם את קרן החוב בלבד, איני רואה לנכון לעשות צו להוצאות.

התביעה השנייה נדחית.