תביעה להשבת סכום ששולם ביתר בהסכם מכר משק

הנתבע אף הוסיף והציע לשלם לתובעת פיצוי כספי בשל כך. אם הנתבע סבר כי הוא זכאי לבטל ההסכם וכי התובעת חבה לו כספים בשל מכירת סחורה במחיר גבוה מהמוסכם, מדוע הציע לשלם פיצוי? מדוע לא עמד על תביעתו להשבת סכומים ששילם ביתר? מהודעת הנתבע ניתן ללמוד, כי הנתבע סבר שהתובעת זכאית לפצוי בגין כך שהפר את ההסכם.

היתערבות בהסכמות הצדדים יוצרת פגיעה בחופש החוזים ובודאות הנחוצה למשק כולו בהסתמכות על תנאים חוזיים שהוסכמו בין צדדים לחוזה, לפיכך היתערבות בית המשפט תעשה אך במקרים חריגים: "הפחתת הפצוי המוסכם מותרת רק במקרה חריג, בו מצא בית המשפט העידר כל יחס סביר בין אותו פיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש. המילה כל שהודגשה על-ידי היא הנותנת שהתערבותו של בית המשפט בפצוי המוסכם היא מצומצמת ונדירה. כל עוד קיים יחס סביר כלשהוא, ולו גם דחוק, משאירים את הפצוי המוסכם בתקפו". (ע"א 300/77 רוזנר ואח' נ' בנייני ט.ל.מ. חברה לבנין ופתוח בע"מ (5.11.78)).

...

ועוד, גם בחינת גובה הפיצוי ביחס להיקף העסקה מובילה למסקנה כי הפיצוי המוסכם אינו בלתי סביר.

בנסיבות אלו אני קובע כי על הנתבע לשלם לתובעת את מלוא הפיצוי המוסכם עליו הסכימו הצדדים בסך של 100,000 ש"ח. סוף דבר נוכח כל האמור לעיל התביעה מתקבלת במלואה.

לפיכך, הנתבע ישלם לתובעת את מלוא סכום התביעה בסך של 100,000 ש"ח. בנוסף ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך של 2,488 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך של 6,000 ש"ח. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

כאמור, תובענה ייצוגית לפי פרט 11 לתוספת השניה מוגשת עת מדובר "בתביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר...". "פרט 11 משמיע לנו, איפוא, מספר תנאים מצטברים..." (סעיף 22 לפס"ד של כבוד הנשיאה חיות בדנ"מ 5519/15‏ יוסף אחמד יונס נ' מי הגליל תאגיד המים והביוב האיזורי בע"מ (17.12.2019) (להלן: "דיון נוסף מי הגליל").

כך גם כתבה חברתי השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן בספרה אופקים חדשים במשפט - ההשבה בהקשרים חוזיים: "להשבה שתי משמעויות. הראשונה היא החזרה. היינו, תרופה משפטית שבה התובע מקבל חזרה מה שהיה שלו...מדובר בתרופה הנתנת במקרים שונים של הפרת חיוב - קינייני, חוזי, נזיקי וכן במקרה של התעשרות שלא כדין. שימוש אחר במונח השבה משייך מונח זה לענף המשפטי של עשיית עושר ולא במשפט" (עמ' 22, 23 (2001); ראו גם **** פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ב 941-939 (מהדורה שלישית, 2017)).

במילים אחרות, מקום בו הרשות גבתה תשלומים ביתר וקופתה 'התמלאה' עקב גביית היתר ניתן לבסס תביעה להשבה לפי פרט 11 לתוספת השניה, במקום בו לא נגבו כספים שלא כדין ממילא אין מקום, או אין מה להחזיר, ואין מדובר בתביעה להשבה.

ככל שתאגיד מכר כמות מים בתעריף כמות מוכרת [הכוונה ל'תעריף נמוך'– א.נ.ח] במקום התעריף לכל צריכה אחרת [הכוונה ל'תעריף גבוה' – א.נ.ח] ההפסד הנוצר הוא הפסד של התאגיד בלבד, הפסד אשר אינו משפיע על משק המים מאחר ונתוני ההכנסות של התאגיד אינם מהוים רכיב או משתנה בקביעת התעריף לצרכני המים והביוב.

...

לסיכום בקשת האישור במתכונת שהוגשה נדחית נגד כלל המשיבים, משלא מילאה את הוראות סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות, ולא עלה בידי המבקשים להראות כי בקשת האישור במתכונתה מתיישבת עם עילת התביעה לפי פרט 11 לתוספת השנייה, פרט שלפיו הוגשה התובענה.

ואולם התשתית העובדתית שהונחה אינה מתיישבת עם עילת תביעה לפי פרט 11 לתוספת, ולכן נדחית בקשת האישור במתכונת שהוגשה גם בעניינו, אך ראיתי לשוב ולהפנות לדברי בסעיף 28 לעיל, ואני מקווה שינהגו לפי המלצתי כדי לייתר הליכים משפטיים חדשים, ככל שיוגשו במתכונת אחרת.

ראיתי על כן לחייב את המבקשים ביחד ולחוד בהוצאות מינימליות שהרי המשיבים כולם טרחו, התייצבו לדיון, הגישו בקשות וסיכומים והבאתי זאת בשיקולי – וכאמור החלטתי לחייב את המבקשים על הצד הנמוך מאוד.

כן טוען המבקש כנגד ההסכם השני ולדבריו מתוך 40 אלף ₪ שולמו 25700 ₪ וחרף תשלום של החלק הארי בהסכם, עורכת הידן המלווה את התיק התפטרה מהייצוג זמן קצר לפני דיון הוכחות ובשל כך שילם עלות גבוהה וכפולה על הייצוג לעורכת דין חדשה שנאלצה ללמוד בשבוע ימים את התיק לקראת דיון הוכחות ובשל כך טען לתשלום ביתר על הסכם שכר טירחה זה. היתקיים דיון לפניי בו שטח המבקש את עיקר טענותיו לפיו העבודה בפועל שבוצעה עבורו אינה שוות ערך לסכום לו התחייב בהסכם שכר טירחה.

אכן, יש הסבורים כי טענה של כשלון תמורה חלקי בלתי קצוב "אינה מהוה טענת הגנה טובה בתביעה שטרית, ותרופתו של הנפגע, הקונה, תהיה בהגשת תביעה עפ"י עסקת היסוד להשבת חלק מהמחיר החוזי של הממכר" (ראו אורטקס דלעיל).

על כן, כשהצדדים הם קרובים ועבור אותה עסקה ניתנו השיקים– כך למשל מכירת שולחן והשיק ניתן עבור השולחן והשולחן אכן נתקבל אולם בצבע אחר, הרי שלפנינו כשלון תמורה חלקי בלתי קצוב אולם כן ניתן להיתגונן גם בעילה שטרית משקיים חוזה אחד, עסקה אחת.

השאלה היא האם מדובר בעיסקה אחת או שמא מדובר בשלוש עיסקאות שעניינן פרשה אחת וכל רכיב שתומחר בנפרד הוא עסקה בפני עצמה (ביחס להסכם הראשון), או אז הקזוז חייב להיות סכום קצוב עבור כל עסקה, והמזור של הנתבע עת מדובר בסכום לא קצוב – לשלם את החוב ולהגיש תובענה נפרדת להחזרי תשלום עקב טענות של כישלון תמורה או רשלנות בייצוג.

...

על כן, אני סבורה כי לנוכח זאת, הגנתו היא דחוקה.

זאת, על מנת שבית המשפט לא יידרש לקיים הוכחות ולאחר מכן להגיע למסקנה אשר יגיע עת מלכתחילה יכול היה להפעיל את שיקול דעתו האם יש מקום לנהל הליך שלם אם לאו מש"זמנו של בית המשפט הינו מוגבל, ותור המתדיינים ארוך" ואין מקום להאריך את ההליך לריק על דרך שמיעת ראיות (ראו והשוו: ע"א 3801/06 שרית עובדיה נ' עיריית הרצליה (18.2.2018)).

המזכירות תמציא החלטתי לצדדים/באי כוחם.

לפי חישוב עדכני זה, סך גביית היטלי פיתוח ביתר הוא 4,992,261 ₪, כדלקמן: תאור ערך ליום 12.06.2017 תשלומים שבוצעו בפועל על ידי גינדי 28,788,201 ₪ חיוב היטל פיתוח לשיטת הערייה וחיוב היטל השבחה לפי קביעת המומחה 23,795,939 ₪ הסכום שנגבה ביתר 4,992,261 ₪ לטענת גינדי, לאורה של הילכת דירות יוקרה, ועל בסיס החישוב העדכני שערכה בסיכומיה, יש לחייב את החברה הכלכלית והעירייה בהשבת סך 4,992,261 ₪ בגין היטלי פיתוח ששולמו ביתר בהשוואה לחיובים החוקיים מכוח חקיקת העזר העירונית ומכוח התוספת השלישית לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

בבסיס קביעה זו עמדו שני רציונלים עקריים: הראשון - עיקרון חוקיות המנהל מורה כי הרשות הציבורית אינה רשאית לפעול אלא בגדרי הסמכתה החוקית; השני - סעיף 1 לחוק יסוד: משק המדינה קובע כי תשלומי חובה ושיעוריהם לא יוטלו או ישונו אלא בחוק או על פיו והוא הדין לגבי אגרות.

[ע"א 974/13 רמת נילי בע"מ נ' מועצה מקומית זיכרון יעקב פסקות 16-15 (נבו 02.04.2015) (להלן – עניין רמת נילי); וראו גם עניין נווה שוסטר, פסקות 61-60] יישום אמות המידה שנקבעו בעיניין רמת נילי ובעניין נווה שוסטר על נסיבות ענייננו מוביל למסקנה כי לאחר שגינדי "רדתה את כל הדבש מהסכם הפיתוח", דהיינו הקימה שני מגדלים בני 14 קומות ו-55 יחידות דיור בכל אחד ומכרה את יחידות הדיור לרוכשים, אין הצדקה לאפשר לה לחזור לקופה הציבורית בתביעת השבה.

...

לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים והן נדחות.

סוף דבר: התביעה נדחית.

חרף התוצאה אליה הגעתי, אך בהתחשב בהיותו של הנספח להסכם הפיתוח בטל מחמת אי-חוקיותו אני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

ביסודה ניצבה טענת התובעים כי גם לאחר שהתקבלה השגה שהגישו על שומת דמי-הסכמה שערכה הנתבעת בגין מכירת משק חקלאי שהיה בבעלותם, בתחשיב הנתבעת שנערך בעקבות ההשגה נפלו טעויות יסודיות – באופן שמזכה אותם בהשבת סכום התביעה.

טענות התביעה התובעים, בני-זוג, מכרו את זכויותיהם במשק חקלאי במושב שדה יצחק (להלן הנחלה והמושב) על-פי הסכם מכר מיום 19.6.2008 (להלן המכר והסכם המכר).

עיקרה בטענה כי בשל מכר הנחלה היה על התובעים לשלם לנתבעת דמי-הסכמה בשיעור מסוים – זאת לאור ההחלטה בהשגה, אך התובעת גבתה מן התובעים עוד קודם לדיון בהשגה סכום ביתר ולא השיבה להם את מלוא המגיע כמתחייב מההחלטה בהשגה.

...

לפיכך הייתה התביעה נדחית גם אם הנתבעת לא הייתה משמיעה עד ומסתפקת בחקירה נגדית של התובע, שמאי התובעים ומומחה בית-המשפט.

אני דוחה את ניסיונה של הנתבעת להציג בסיכום טענותיה סכומים חדשים – שונים מאלו שעליהם עמדה בכתב-ההגנה ובתצהירו של העד מטעמה.

התובעים ישלמו לנתבעת את הוצאות ההליך בסך של 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך 31,000 ₪, שניהם בערכי יום פסק-הדין (להלן יחד הסכום הפסוק).