תביעה להשבת כספים ששולמו שלא כדין באמצעות כרטיס אשראי

בתחילת ישיבת ההוכחות בבית הדין האיזורי ביום 18.5.2017, אישר המעסיק כי לא שולמו לעובדת הרכיבים הנתבעים על ידה, אך טען כי במהלך השנים 2013-2012 השתמשה העובדת בכרטיסי האשראי שלו שהיו בידיה מתוקף תפקידה ולצורך עבודתה, ללא רשותו ולצרכיה האישיים, בסכום של כ-70,000 ₪ אותם לטענתו יש לקזז מכל סכום המגיע לה, ושאת יתרתו על העובדת להשיב לו, במסגרת התביעה שכנגד שהגיש.

לדברי המעסיק, העובדת הודתה בכתב הגנתה כי שהתה בחודש נובמבר בוינה ושילמה באמצעות כרטיס האשראי שלו עבור שהייתה בבית המלון בוינה, וכן שילמה עבור פעילויות התרבות שחוותה בעיר, וזאת בסתירה לעדותה בבית הדין, עת טענה כי ככל הנראה מדובר בטעות וכי שילמה עבור הטיול מכספה באמצעות כרטיס האשראי שלה.

על גרסת העובדת באשר לנסיעתה עם בתה לוינה אומר בית הדין קמא: "התובעת גם התקשתה לענות לשאלות בית הדין שבקש לדעת מהיכן המימון לנסיעתה ונסיעת בתה לאוסטריה (עמ' 7 ש' 30) וגם לא ידעה להשיב הכיצד בתקופת שהייתה באוסטריה (בנובמבר 2013) הוצאו הוצאות מכרטיס האשראי האישי של המעסיק שמימנו את הנסיעה של התובעת ובתה לאוסטריה, לרבות השהייה שם". כזכור, הגרסה הראשונית שעלתה מפי העובדת היא שהשימוש נעשה על ידי חברה שלה שגנבה את פרטי הכרטיס והשתמשה בו שלא כדין.

...

בהקשר זה, כשל המעסיק בגירסתו בבית הדין האזורי, וגם ממכתב הפיטורים בו הודע לעובדת על פיטוריה, ללא כל הסבר או הנמקה, ניתן ללמוד כיצד התנהלו הדברים, וקביעתו של בית הדין האזורי בהקשר זה מקובלת עלינו.

המעסיק בתגובתו, התכחש לדברים, ובהחלטה שניתנה על ידי ביום המחרת נכתב: "משהתקיים הדיון אתמול אני זוכר היטב כי המשפט האמור נאמר על ידי עו"ד מנדלמן ועל כן יתוקן הפרוטוקול כמבוקש". כל אלו מביאים למסקנה שהעובדת פוטרה מבלי שנערך לה שימוע, והיא זכאית לפיצוי בשל אי עריכת שימוע, ואנו מחייבים את המעסיק לשלם לה פיצוי בסך של 15,000 ₪.

סוף דבר ערעור המעסיק מתקבל באופן שיש לשלול מהעובדת את פיצויי הפיטורים, למעט הכספים שהצטברו ברכיב פיצויי פיטורים בקרן הפנסיה שישוחררו לזכותה.

לפניי תביעה להשבת כספים בטענה לחיוב שלא כדין ולחיוב הנתבעת בפיצויים לדוגמא בהתאם לחוק הגנת הצרכן ובפיצויים בגין עגמת נפש.

לאור האמור, אני דוחה טענת התובע, כי הנתבעת השתמשה בנתוני כרטיס האשראי שלו ללא ידיעתו וללא הסכמתו, תוך כדי גזל והתעשרות על חשבונו שלא כדין.

הוא שדרג את האנטרנט, הספק הוא נטוויז'ן. התובע העיד כי רק בדצמבר 2016 גילה שהוא מחויב ע"י הנתבעת בכרטיס האשראי שלו וזאת כי: "אין לי זמן לבדוק את האשראי שלי". (ר' עמ' 11 ש' 6) לטענת התובע, העובדה שלא שם לב לחיובי הנתבעת במשך שנים, אינה מצדיקה כי "חוטא יצא נשכר". לעניות דעתי התובע ידע אודות החיובים בהם חויב חשבונו בכרטיס האשראי חודש בחודשו.

מדפי החיוב שצורפו לתצהיר הנתבעת ומפירוט החיובים בכרטיס אשראי התובע (נספח א' לכתב התביעה) עולה כי התובע חויב בגין תשלומים לנתבעת בסכומים שבין 150 ₪ - 600 ₪ לחודש באופן ברור ומפורש ובנפרד מחיובי "סלקום". אני סבור כי מדובר בסכומים גבוהים שאינם נסתרים מהעין ובהחלט ניכרים בחשבון הבנק וכפי שזיהה התובע מהם חיובי "סלקום" בכרטיס האשראי, סביר מאד להניח ברמת סבירות גבוהה, כי זיהה חיובי הנתבעת אשר הופיעו בפירוט כרטיס האשראי מדי חודש משך 4 שנים ברצף.

...

לאור המסקנה אליה הגעתי, מצאתי שאין לחייב הנתבעת בהשבת כספים לתובע.

מסקנה זו מייתרת הצורך לדון בעתירת התובע לחיוב הנתבעת בפיצויים לדוגמה על פי סעיף 31א לחוק או בחיובה בפיצויים בגין עגמת נפש או בפיצויים בכלל.

סוף דבר התביעה נדחית.

לחייב את הנתבע לשלם לחברה, בתוספת הפרישי ריבית והצמדה כדין עד ליום התשלום בפועל, כמפורט בפרק ז לעיל וכדלקמן: 554,242 ₪ בגין גניבותיו באמצעות העברת כספים לחשבונותיו האישיים; 109,528 ₪ בגין גניבותיו באמצעות שימוש אישי בכרטיס האשראי של החברה; 75,527 ₪ בגין כפל התשלומים שקבל מהחברה והמוסד לביטוח לאומי עבור ימי מילואים; 62,747 ₪ בגין גניבותיו במסווה של תנאי העסקתו השוטפים; 10,529 ₪ בגין עלויות הבדיקה הכלכלית; פיצוי בלתי ממוני בשל הפרת חובת הנאמנות והאמון בעובד.

" הינה כי כן, תביעות שעילתן בפקודת הנזיקין מצויות בסמכותו של בית משפט השלום, למעט תובענות העוסקות בהסגת גבול במקרקעין (סעיף 29 לפקודה); הסגת גבול במיטלטלין (סעיף 31 לפקודה); גרם הפרת חוזה שלא כדין (סעיף 62 לפקודה); הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודה), כשהן בקשר לסכסוך עבודה.

עוד אציין, כי בתי הדין לעבודה דנים כדבר שבשיגרה בתביעות של מעסיק כנגד עובד להשבת כספי גניבה ממעסיק והדבר נתון בגדר סמכותו העניינית של בית הדין שעה שמדובר בהפרת אמון מצד העובד במסגרת יחסי עבודה (ראו למשל: ס"ע 40857-07-11 אלכסנדר פינדיורין נ' זיסמן בן ציון ואח', ניתן ביום 17.5.17 – פסק הדין אושר במסגרת ע"ע 42510-06-15; סע"ש 24235-03-15 צהרונית אם המושבות נ' נירה לוי, ניתן ביום 8.3.18 - בפסק דין זה נדון תביעת החברה כנגד העובדת להשבת כספי גניבה ממעסיק; סע"ש 32430-08-15 פלסטניר אגש"ח בע"מ נ' יעקב וסרמן, החלטה מיום 3.2.2016).

...

סוף דבר: כל עילות התביעה כמפורט בכתב התביעה שהגיש החברה נמצאות בסמכותו העניינית של בית הדין והבקשה למחקן – נדחית.

אקדמת מילין מונחת לפני תביעה בסדר דין מהיר (כתוארה אז) ע"ס 32,500 ₪, בגין טענה לקזוז כספים שלא כדין, פגיעה בשמה הטוב של התובעת ובשל היתנהלותה הפוגענית של הנתבעת לפי סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 והכל מחמת ביטולם של שני זכויים ע"ס כולל של 7,500 ₪ בגין שתי עיסקאות מיצטברות, שביצעה התובעת עם לקוח בכרטיס אשראי מסוג דביט שסולק באמצעות הנתבעת.

לאחר העברת הכרטיס יצאו שוברי התשלום המצורפים כנספחים לכתב התביעה, ואשר יתועדו בהמשך, על פיהם שתי העיסקאות אושרו לכאורה באופן ידני ובאמצעות קוד בן 4 ספרות שתואמות את הספרות האחרונות של כרטיס האשראי.

בעקבות כך , הוגשה תביעה זו וביסודה השבת כספי התובעת בצרוף סעד בגין הוצאת דיבת התובעת עקב דחיית העיסקאות מטעמים מרומזים להקשת קוד פקטבי באמצעות מעשי מירמה של מינהלי התובעת.

...

בהקשר זה אבהיר כי אינני מקבל את טענות מר רומנו כי מעולם לא נדרש ליצור קשר טלפוני עם הנתבעת לצורך אישור עסקאות.

בראי האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה אך בטרם ייסתם הגולל אני מוצא לציין כי התרשמתי שמנהלי התובעת- בני זוג בשנות ה-80 לחייהם הותירו עליי רושם כללי של אנשים הגונים שמנהלים את עניינם מתוך אמונה אף שלצד זאת הדגשתי כי אין בכך בכדי לפטור אותם בנסיבות העניין, עת הוכח כי נפל כשל מהותי מצידם בביצוע העסקאות הנדונות, תוך שאניח לטובתם כי היה זה מתוך מחדל ולא מתוך זדון חלילה.

עם דחיית התביעה כאמור, בהתחשב במכלול היריעה, ובתוצאותיה, אני קובע כי התובעת תישא בהוצאות שכר טרחת ב"כ הנתבעת על סך 12,000 ₪ ובהוצאות העדים מטעמה ע"ס 650 ₪ כל אחד ובסה"כ 1,300 ₪ עבור שניהם.