תביעה להשבת כספים ששולמו ביתר בגין פיצויי הלנת הודעה מוקדמת

השופטת לאה גליקסמן: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי באר שבע (סגן הנשיאה (כתוארו אז) אילן סופר ונציגי הציבור מר יוסף רחמים ומר אלברט שטרית; סע"ש 18137-05-15), שבו התקבלה חלקית תביעתו של המערער כנגד המשיב לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתו אצל המשיב וסיומה.

פצויי פיטורים ופיצויי הלנת פצויי פיטורים – למערער שולמו פצויי פיטורים ביתר בסך של 4,729 ₪.

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין – המערער זכאי לפצוי בגין אי עריכת שימוע בסך של 5,000 ₪.

אולם, המשיב אינו רשאי לקזז את הכספים ששולמו ביתר.

על כן, המערער הגיש תחשיב מטעמו, המשיב הגיש תגובה לתחשיב המערער, והמערער השיב לתגובת המשיב.

הסכומים בסעיפים 22.1 (הפרישי פצויי פיטורים), 22.2 (הפרישי הודעה מוקדמת) ו- 22.3 (דמי הבראה) יישאו הפרישי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום קשר העבודה (24.4.2015) עד למועד התשלום בפועל.

...

נוכח כל האמור, יש לתקן את הסכום המגיע בעד שעות נוספות בטבלה שנערכה על ידי המערער כמפורט להלן: 18.3.1.

עם זאת, בפסיקת ההוצאות בערעור, תובא בחשבון העובדה שהמערער חויב בהוצאות בבית הדין האזורי וכן הסכומים שנפסקו לזכותו בהליך זה. סוף דבר – על המשיב לשלם למערער, בנוסף לסכומים שחויב לשלם למערער על פי פסק דינו של בית הדין האזורי את הסכומים הבאים: 22.1.

המשיב ישלם למערער הוצאות בסך של 7,500 ₪ וזאת בתוך 30 יום.

במסגרת זו טען שחר שמתכונת העסקתו הקבועה בלילות איננה חוקית וברי שלא היה מסוגל להמשיכה מבחינה רפואית; · 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש, יחס משפיל, פיצול פקטבי לשכרו, אי צבירת ימי מחלה, תשלום שכר אחרון אפסי; · 10,000 ₪ בגין אי מתן הודעה על תנאי עבודה; · 1,500 ₪ בגין ניכוי הודעה מוקדמת משכרו האחרון, בתוספת הלנת שכר או הפרישי הצמדה וריבית ממועד הווצרות העילה.

ואכן, פרט לטענותיו ביחס לעצם נפילתו של הפגם בתלושים לא תבע שחר פיצוי בגין אי תשלום ימי מחלה.

ק"ג 19056-11-18 (נ.ש. גונזלס הפצה בע"מ – שחר כהן) עניינה של התביעה בהשבת הכספים שהפרישה גונזלס עבור שחר לקופת הפיצויים ב"הפניקס".

סוף דבר על גונזלס (הנתבעת) לשלם לשחר (התובע) את הרכיבים הבאים: סך 2,500 ₪ בגין אי מסירת הודעה לעובד; סך של 3,800 ₪ בגין עריכת תלושים פגומים ופיקטיביים; סך של 1,258 ₪ בגין אי תשלום דמי הבראה; סך של 50 ₪ בגין הפחתת הודעה מוקדמת ביתר; סך של 2,550 ₪ לרכיב גמל וסך 2,418 ₪ לרכיב פיצויים.

...

לפיכך, התביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש נדחית.

לא בדיעבד, בסיום העסקתו ובמסגרת הליך זה. לפיכך, התביעה להשבת כספי הפיצויים נדחית.

סוף דבר על גונזלס (הנתבעת) לשלם לשחר (התובע) את הרכיבים הבאים: סך 2,500 ₪ בגין אי מסירת הודעה לעובד; סך של 3,800 ₪ בגין עריכת תלושים פגומים ופיקטיביים; סך של 1,258 ₪ בגין אי תשלום דמי הבראה; סך של 50 ₪ בגין הפחתת הודעה מוקדמת ביתר; סך של 2,550 ₪ לרכיב גמל וסך 2,418 ₪ לרכיב פיצויים.

בין השאר, התובעת תבעה סך של 108,000 ₪ בגין פיצוי מוסכם בהתאם למה שסוכם בהסכם העסקתה (תשלום משכורות עד שנת עבודה), דמי הודעה מוקדמת בסך 1,875 ₪, 7,178 ₪ עבור פיצוי בגין הלנת שכר חודש 5/16, וכן שכר עבודה מולן לרבות פצויי הלנה בסך של 13,238 ₪.

מנגד, הגישו הנתבעים תביעה שכנגד על סך 102,517 ₪ בגין מירמה מצד הנתבעת שכנגד, שהציגה מצג שוא שהוביל להעסקתה בנתבעת 1; בגין החזר תשלומים ששולמו לה ביתר בסך 10,000 ₪; 15,000 ₪ בגין נזקים חמורים שגרמה בשל רשלנות חמורה ביותר; אי מתן הודעה מוקדמת בסך 9,000 ₪; החזר בגין תשלום שכר ביתר בסך 1,279 ₪, ואי קזוז הפסקות בסך 2,298 ₪.

אך מנגד, התרשמתי כי התובעת היא זו שרצתה להיות מפוטרת כדי לקבל את הפצוי המוסכם, ולפיכך בחרה שלא לשוב לעבודתה, הגם שניתנו לה 14 ימים להשיב לטענות כנגדה.

לפיכך, גם התביעה שכנגד בנוגע להחזר כספי שכר ששולמו ביתר - דינה להידחות.

...

באשר לתביעה שכנגד לקיזוז ימי חופשה ששולמו ביתר, מצאנו כי יש לקבלה, ונפרט.

כמו כן, לא הוכחו עבירות המשמעת הנטענות, ולא הוצגו אסמכתאות של הנתבעים בזמן אמת על כך. לסיכום הדברים, מן העדויות עולה כי הצדדים התקשרו בחוזה עבודה לאחר שניהלו משא ומתן במשך מספר חודשים, בהם התובעת אף ביצעה עבודות עבור הנתבעים.

לאור כל האמור לעיל, דין התביעה העיקרית להדחות, למעט רכיב הפרשי השכר והלנתו, כך שהתובעת זכאית לסך של 13,229 ₪ בעבור שכר עבודה והלנתו של חודשים 12/15 ועד 4/16.

בכתב התביעה המתוקן שהוגש בהליך זה נתבעו הסעדים הבאים: פצויי הלנה על הכספים שנוכו משכר התובעת ולא הופקדו לקופת גמל במועד בסך 9,298 ₪, פיצוי בגין חוסר תום לב בקיום חוזה בסך 7,500 ₪, אי מתן הודעה מוקדמת בסך 3,891 ₪, השלמת פצויי פיטורים בסך 7,259 ₪, פצויי הלנת פצויי פיטורים בסך 7,500 ₪, אי תשלום משכורת חודש 9/2020 בסך 1,972 בתוספת פצויי הלנת שכר בסך 2,500 ₪, תשלום הפרש משכורת חודש 3/2020 בסך 452 ₪ בתוספת פצויי הלנת שכר בסך 500 ₪, פיצוי בגין הפקת תלוש שכר פקטבי בחודש 7/2020 בסך 500 ₪, ופצוי בגין הכללת נכויי שכר בלתי מוצדקים בתלוש חודש 9/2020 בסך 500 ₪.

במקביל להגשת כתב ההגנה הוגשה גם תביעה שכנגד להשבת הכספים אשר לטענת הנתבעת שולמו לתובעת ביתר בסך 26,217 ₪, כמפורט לעיל.

אשר לפצויי הלנת שכר עבודה ופיצויי הלנת פצויי פיטורים – כמפורט לעיל, מדובר ברכיבי שכר ופיצויי פיטורים אשר לא שולמו לתובעת, נוכח הקזוז שערכו הנתבעים משכר התובעת בשל טענתם לחוב של התובעת בגין תשלומי יתר ששולמו לה. על אף שדחינו את טענות הנתבעים לקיומו של חוב זה, אנו סבורים כי בין הצדדים היו חילוקי דיעות שיש בהן ממש בדבר עצם קיומו החוב ובשאלת זכות הנתבעים לקזז את החוב במסגרת גמר החשבון, באופן המצדיק בנסיבות העניין שלא לחייב בפיצויי הלנה.

...

סוף דבר לאור כל המפורט לעיל, הנתבעת 1 תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: השלמת שכר עבודה עבור חודש 3/2020 בסך 452 ₪ בערכי נטו.

שאר רכיבי התביעה וכן התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית.

התביעה שכנגד וטענת הקיזוז של הנתבעים נדחות.

המבקש הגיש תביעתו כנגד המשיבה ברכיבים שעניינם פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד על תנאי העסקה, פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר, תשלום בגין שכר עבודה ופיצויי הלנה, תשלום בגין העידר הפקדות לביטוח פנסיוני, הודעה מוקדמת, הבראה, פדיון חופשה, פצויי פיטורים ופיצויי הלנה, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, זכויות מכוח צו הרחבה בענף המוסכים ותשלום בגין שליחת מכתב התראה ובסך כולל של 322,212 ₪.

עוד ציינה המשיבה כי על המבקש להשיב לה את כספי הפנסיה ששולמו ביתר במזומן, ותשלומים בגין מכשיר נייד וכדי מים.

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בתיק, לא שוכנעתי כי המשיבה עמדה בנטל להוכיח כי יש לפטור אותה מהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקש, כפי שאפרט להלן.

יודגש כי כל הקביעות בהחלטה זו הן לכאוריות בלבד לנוכח מהות הבקשה ובשים לב לשלב, ולראיות שהוצגו בפני בית הדין לצורך הכרעה בבקשה זו. נוכח האמור לעיל - דין הבקשה להתקבל.

אשר לסכום הערובה – לאחר איזון האינטרסים ובחינת השיקולים הצריכים לעניין, לאחר שנתתי דעתי לזכות הגישה לערכאות, לגובה הסכום הנתבע בתביעה שכנגד, זכות המבקש להיפרע את הוצאות המשפט, אשר יפסקו לטובתו ככל שהתביעה כנגדו תדחה וכן לשיעור ההוצאות הנפסקות בבתי הדין לעבודה בהליכים דומים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להורות למשיבה להפקיד ערובה בסך של 10,000 ₪, בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו לידיה.