כאמור התביעה בנידונינו הנה אך ורק להשבת הכספים, ובמפורש לא לפצוי נזיקי (והראייה – סכום התביעה הנו זהה במדויק לסכום הנטען שנגבה שלא כדין מחשבון החברה – 18,000 ₪ במדויק, אף לא שקל אחד מעבר לכך), ועל כן בעל זכות תביעת ההשבה יכולה להיות החברה בלבד שהיא בעלת הכספים ובחשבונה בוצעו החיובים, ולא התובע, אף אם הנו בעל השליטה היחיד והנהנה היחיד מכספי החברה.
...
עפ"י בדיקתי בתיק, עד לרגע זה לא הוגשה כל תשובה מהמשיב 1, על כן אין מנוס מלהכריע בבקשת רשות הערעור לגופה.
לאחר שבחנתי את פסק הדין ואת טענות המבקשת, ולאחר עיון מפורט ומקיף בתיק קמא, הגעתי למסקנה כי נפל פגם מהותי בפסק הדין המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בכל הקשור להעדר יריבות מול התובע וממילא לסמכותו העניינית של בית המשפט, ולפיכך מצאתי לדון בבקשה ולתת רשות ערעור בהתאם לתקנה 149(2)(א)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, ומכח סמכותי עפ"י תקנה 138(א)(5) לקבוע שדין הערעור להתקבל ולהורות על ביטול פסה"ד מחוסר סמכות עניינית, הכל מהטעמים שיפורטו.
כבר בכתב ההגנה עמדה הנתבעת על כך שככל ומדובר בסעד כספי של השבת הכספים שנגבו, הרי שהחובה להשיבם (ככל ותיפסק) הינה למי שממנו נגבו הכספים (החברה, ולא התובע שהוא בעל החברה) וממילא היריב הנכון כ'תובע' צריך להיות מי שממנו נגבו הכספים קרי החברה, ולא הבעלים שלה - מה שמחייב את מחיקת התביעה ו/או העברתה לביהמ"ש המוסמך שכן עפ"י סעיף 2 לחוק שיפוט בתביעות קטנות תשל"ו-1976 הסמכות להגשת תביעה בבימ"ש לתביעות קטנות נתונה ליחיד בלבד, ולא לחברה בע"מ:
2"(א) בית משפט לתביעות קטנות ידון בתביעה אזרחית שהגיש יחיד –..."
בימ"ש קמא התייחס לטענה זו בסעיפים 12-15 לפסק דינו ושלל אותה תוך שקבע שלמרות שאכן אין מחלוקת כי הכספים נגבו מחשבון החברה ולא מחשבונו האישי של התובע, אעפ"כ יש לתובע זכות להיות "תובע" – ומפאת חשיבות הדברים אביא את לשונו של פס"ד קמא, תוך שאדגיש חלקים רלוונטיים:
לגישת הנתבעת מאחר והחיובים בוצעו מחשבונה של חברת שלמה דרור בע"מ ולא מחשבונו האישי של שלמה דרור, לא קמה עילה לתובע להגיש תביעה כספית וכי מאידך ככל שאורה על תיקון התביעה כך שהתובעת תהיה החברה, לא תהיה סמכות לבית המשפט לתביעות קטנות לדון בה.
אינני מקבלת טענה זו. התובע הגיש את תביעתו כאשר בבסיסה טענת זיוף של שמו וחתימתו.
מהנימוקים לעיל, אני דוחה את טענת הנתבעת לדחיית התביעה בשל העדר עילה, העדר יריבות או העדר סמכות עניינית.
לאור האמור, פס"ד קמא, אף אם הינו נכון עובדתית (ואיני קובע כך), אינו יכול לעמוד, שכן לא התובע זכאי להשבת הכספים ולא אליו צריכים להשיב את הכספים, אלא לחברה בלבד שהיא בלבד בעלת זכות התביעה, מה שמוביל לשלילת סמכותו העניינית של בית משפט לתביעות קטנות לדון בתביעה המוגשת מטעם חברה בע"מ.
אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מורה על קבלת הערעור ומורה על ביטול פסה"ד מושא הערעור מפאת חוסר סמכותו העניינית של בית משפט לתביעות קטנות וממילא מחיקת התביעה מפאת חוסר סמכות עניינית.
