תביעה להשבת כספים וחוב במסגרת שותפות עסקית

כך גם אין המדובר בתביעה למתן סעדים עבור החברה, ואין המדובר בתביעה להשבת כספים או חלוקתם מחדש, אלא תביעה כנגד הנתבע לשלם את חובותיו למשיבים.

הגדרת חברה על פי חוק החברות (סעיף 1) הנה- "חברה שהתאגדה לפי חוק זה, לפי פקודת החברות, פקודת החברות 1921 או פקודת החברות 1919" עוד מגדיר החוק חברת חוץ כ- "תאגיד, למעט שותפות, שהתאגד מחוץ לישראל". הפרק השני בחוק החברות מסדיר את ענייניה של חברת חוץ בישראל וככל שמדובר בחברת חוץ אשר לה מקום עסקים בישראל (סעיפים 346- 349א לחוק החברות).

המשיבים מפנים לסעיף 17 לכתב תביעתם, בו ערכו חישוב החוב הנטען, ולעמדתם על פי החישוב, גם אם יעשה במסגרת 7 השנים האחרונות, הרי שהחוב עולה על הסך הנתבע.

...

לאחר שלטענת התובע, הכסף לא הוחזר לו, ביום 17.01.21, פנה התובע לנתבע באמצעות עורך דינו במכתב התראה לפני נקיטת הליכים ובתגובה לכך היתקבל ביום 28.01.21 מכתב באמצעות עורכת דינו של הנתבע המכחיש את קיומו של החוב וטוען כי במסגרת פירוק השותפות העסקית, נילקח בחשבון גם סכום זה. בעקבות זאת הוגשה התביעה.

...

אני סבורה כי בהיעדר אישורים של רואה חשבון או מנהל חשבונות, לא ניתן על סמך התכתבויות הווטסאפ לקבוע במדויק את ההתחשבנות בין הצדדים.

במצב זה, בו נטל ההוכחה בנוגע להשבת ההלוואות מוטל על הנתבע והוא לא עמד בו אני מקבלת את התביעה ומורה לנתבע להחזיר לתובע את הכספים שהסכים כי קיבל ממנו, כלומר 25,000 ₪.

לא צורפו אסמכתאות לעניין שווי יום העבודה של התובע ולא צורפה קבלה על התשלום לעורך הדין, אולם לנוכח העובדה כי התקיימו שני דיונים והתובע נדרש להמציא מסמכים רבים לבית המשפט, אני סבורה כי נכון יהיה לחייב את הנתבע בהוצאות משפט בסכום של 1,500 ₪.

על פי המפורט בחלק הכללי בכתב האישום, בהיות הנאשם גיסו של שמעון דהן (להלן: "דהן"), שהיה הבעלים של חברת "גשם יזמות ובניה בע"מ" (להלן: "חברת גשם") והנאשם היה שותף עסקי עמו; לאחר שהנאשם צבר חובות כספיים כלפי גורמים שונים, בשיעור שאינו ידוע למאשימה – ביקשו הנאשם וגיסו דהן ליטול הלוואות כספיות מהמתלוננים בתיק זה – עו"ד צבי חיים מימון (להלן: "עו"ד מימון") ומר גלעד לוינגר (להלן: "לוינגר").

לדברי הנאשם, אינו מבין כלל בתחום זה ואפילו אינו יודע היכן רמ"י. לדברי הנאשם, גם אם אומרים המתלוננים, שקבלו את המסמכים ממנו ומדהן, היה זה בשל כך שהם הצטיירו כשותפים ויתכן גם שהוא (הנאשם) הוחתם בדרך אגב על חלק מהמסכים, אך רק דהן היה מי שמתעסק בתחום זה. לדברי הנאשם, באפשרותו להוכיח, שהחזיר לעו"ד מימון את כל הכספים דרך בנק הדואר.

לעומת זאת, דהן שילם כספים במסגרת התביעה האזרחית.

...

בנוגע להרשעה בעבירה זו – יצוין, כי לא הוצגה ראיה פוזיטיבית המצביעה על כך, שהנאשם עצמו הכין את המסמכים המזויפים, או את החתימה בשם חברת ר.א.י. ברם, אחריות הנאשם לזיוף נלמדת מתוך ראיות נסיבתיות, כאשר אין ניתן להגיע לכל מסקנה אחרת העומדת במבחן ההיגיון ותואמת את מכלול הראיות פרט לכך, שהזיוף נערך על ידי הנאשם, או לבקשתו.

בנסיבות אלה, כפי שנאמר לעיל – אין מסקנה אחרת, זולת – כי הנאשם היה מודע לכך, שמוסר אישורים כוזבים.

משנקבע, כי כלל המסמכים, שפורטו בכתב האישום – ת/7, ת/9, ת/10, ת/13, ת/14 וכן ת/16א' – זויפו על ידי הנאשם או לבקשתו; משנקבע, כי אין מסקנה אחרת, זולת העובדה שהנאשם היה מודע לזיוף; משזויפו המסמכים וכן ערך בהם הנאשם שימוש במטרה לקבל דבר - ההלוואות המפורטות בהסכמים ת/6, ת/8, ת/11, ת/15 – משנקבע, כי בהגשת המסמכים פעל הנאשם במרמה במטרה לקבל את ההלוואות; משנקבע, כי הוכחו גם הנסיבות המחמירות בנוגע לעבירות; משנדחו טענות הנאשם בנוגע לאכיפה בררנית – לאחר שעלה בידי התביעה הכללית להוכיח את כלל העובדות ואת המחשבה הפלילית שבצדן ברמת הראיה הנדרשת במשפט פלילי – מרשיע בית המשפט את הנאשם בגין כלל העובדות והעבירות שבכתב האישום.

סיכום טענות התובע: על נתי להשיב לו את כל הכספים שהעביר אליו במסגרת הסכם רכישת העסק שלא צלח ואת החיובים בכרטיס האשראי שלו שנעשו שלא על דעתו.

למרות הסירטון, נתי השיב כי הוא לא יודע על שום סיכום עם התובע על כך שיחזיר לו 250 ₪ כל יום (עמ' 80 ש. 11-12); לא ידע על שימוש בכרטיס האשראי של התובע כדי להעביר רכב אחר טסט (עמ' 81 ש. 23-24); לא חייב כלום לנריה (עמ' 84 ש. 30-31); לא יודע כמה חובות יש לחברה (עמ' 84 ש. 36- עמ' 85 ש. 1); לא זוכר שנריה היה הבעלים של החברה (עמ' 86 ש. 10-11) ולא זכור לו שנריה העביר לו כספים לצורך שותפות (עמ' 86 ש. 30-31).

מהשיחה שהוקלטה עם מר יצחק בן שושן, עולה באופן ברור, כי התובע העביר לנתבע 1 כספים, ידע ויודע שעליו להשיבם, אך לא עשה כן ובשיחה, הכיר באופן כללי בחיובו להשיב 140,000 – 150,000 ₪ (דקה 07:28), בנגוד לאופן עדותו המתחמקת, בשיחה היה נתי מרוכז מאוד, זכר היטב את הפרטים (הסכים שיקליטו אותו) ואמר שההסכם היה בעל-פה, שהתובע היה אמור להעביר 200,000 ₪, כי אינו מסכים להשבה והפנה את התובע לתבוע ולרדוף אחר העסק באופן שמבהיר כי דרך ההתנהלות נועדה למנוע חבות כלשהיא של הנתבע 1 נתי לעסקה.

האם נריה ערב להשבת הכספים ששילם התובע לנתי? כזכור, טוען התובע כי הנתבע 2 ערב לכל הסכומים שהעביר לנתבע 1 וכי מלכתחילה מי שהכניס אותו לעסקה ומי ששידל אותו היה "מכר שלי, נריה אשר עבד בעיסקו של הנתבע 1, הציע לי להכנס לשותפות ברכישת עסק הטלפונים כאשר הוא מהלל את העסק ואת הרווחים העתידיים הצפויים וגם ערב להצלחת העסק ולכסף שיושקע בו, בנוסף התחייב נתבע 2 להיות ערב לי באופן אישי להחזרת הכסף" (ס' 2 לתע"ר התובע).

...

סוף דבר אני מורה כי הנתבע 1 ישלם לתובע סך של 153,750 ₪.

אני מורה כי הנתבע 2 ישיב לתובע סכום של 5,000 ₪ בגין חובו כלפיו, חוב שהודה בו שוב ושוב, וגם לסכום זה יש לצרף ריבית והצמדה מיום 18.10.2016 ועד למועד פסק הדין.

אני קובעת כי הנתבע 2 ערב לחיוב הנתבע 1 בסך של 153,750 ₪ (בצירוף הריבית וההצמדה) הקבוע בסעיף 56 לעיל.

תביעות נוספות: טענות התובע לחובות כספיים שלא שולמו לו במסגרת השותפות העסקית עם הנתבעים בייבוא חלקי חילוף באמצעות חברת אסרף אינן חלק מתביעה זו ובגינם הוגשה תביעה נפרדת לבית המשפט השלום בהרצליה (ת.א. 51897-06-19) בין התובע וחברה נוספת בבעלותו לחברת אסרף, אשר הסתיימה בהסדר פשרה שקבל תוקף של פסק דין (להלן: "התביעה הנוספת").

ככל ולהסכם אין כל תוקף הרי שטענת ההשבה היא כלפי החברה, כמי שקבלה כספים מהתובע, ובנוסף היה ניתן לבחון את הטענות כנגד הנתבעים – הן כנגד התובעת כבעלת המניות והן כלפי הנתבע כמי שניהל בפועל את החברה (כפי שניתן לראות את הישתתפותו בהליכי קבלת ההחלטות וקבלת הכספים לחשבונו ומעורבותו הישירה, כך שזה אף צורך לתביעה ונזכר ישירות בפרוטוקול בבית המשפט המחוזי נשוא ההסכמות).

...

לאור כך, יש לקבל את תביעת התובע בנוגע לכספים שהועברו לחשבונו של הנתבע, אישית, ויש לדחות את התביעה שכגד של הנתבעים.

סיכום דין התביעה העיקרית להתקבל בחלקה, כך שהנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע את הסכום שהופקד בחשבונו של הנתבע ביום 14.9.2017, בסך 128,320 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום ההפקדה ועד למועד התשלום בפועל.

דין התביעה שכנגד להידחות במלואה.