תביעה להשבת כספים והעברת דירה בפרויקט בנתניה

שש דירות שנרכשו על ידי התובעים, מישפחת אטלי מהנתבעת, חב' רויאל נתניה בע"מ במסגרת פרויקט המצוי ברח' יואל סלומון בנתניה.

חמש דירות הועברו בסופו של יום לתובעים, ותביעתם הוגשה להשבת כספים בהמשך לרכישות אלה שבוצעו על ידם, וכן העברת הדירה השישית לחזקתם.

...

העובדה שרכישת המוצרים בשוק הפרטי הינה גבוהה יותר עדיין אינה מחייבת המסקנה שעל הנתבעת לפצות התובעים בדיוק בסכומים שהם הוציאו עבור רכישת המוצרים.

משכך סבורני שעליה לפצות התובעים בגין כל הדירות בסך כולל של 50,000 ₪.

סוף דבר: בשתי התביעות גם יחד, על הנתבעת, חברת רויאל נתניה בע"מ, לשלם לתובעים סך של 431,500 ₪ וכן הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.

יהודה מדגיש כי הייתה הסכמה בעל פה בין הצדדים כי יהודה לא ידרש להחזיר את ההלוואה נשוא שטר החוב אלא לאחר מכירת הדירה ובצוע הקיזוזים הנדרשים, בהתאם לסכומים שנתן הוא כהלוואה והסכומים הנוספים אותם השקיע בדירה, אם בבצוע העברה הכספית לפישר אם בהשלמת הבנייה.

  לגירסת יהודה, בזמן שהמו"מ עם ירושלמי הבשיל לכדי חתימה על הסכם מכר מחייב, שלח ביום 20.12.17 ב"כ של כחלון באותה העת, עו"ד מאיר אבו (להלן: "עו"ד אבו") מכתב (ראו ד'1 לתיק המוצגים של יהודה), במסגרתו פורטו העיסקאות שבין הצדדים, וביניהן ההלוואה על סך של 1,100,000$; עסקת קוסטה ריקה (נשוא התיק המקביל); הדירה בפרויקט בלו; פרויקט נתניה; חבות בשיעור של 30% מההוצאות המשפטיות בנוגע לחברת TJ. במכתב זה ציין עו"ד אבו כי החוב של יהודה עומד על 2,614,000$ (ראו סעיף 45 למכתב), ואילו בסעיף 27 למכתב זה נאמר בנוגע לדירה: "אתה היית אמור להעמיד סך של 660,000$ ולטפל בכל תפעול הבנייה והשלמת הנכס והכל מכספים שיעמיד מרשינו ולצורך השבחת העסקה, רק בשנת 2014 הזרמת את הסכום האמור לצורך הפרויקט, לטענתך ממקורותיך שלך".  ביום 3.1.18 השיב עו"ד זיו למכתב עו"ד אבו, ראו מוצג ד'2 לתיק המוצגים של יהודה.

  בסעיף 12 רבתי לכתב ההגנה מתייחס כחלון ל"העמדת ההלוואה וחתימת הסכם ההלוואה ביום 13.8.12". הטענה העיקרית המועלית בסעיפים אלו הנה כי טרם בשלה העת להשיב את ההלוואה, שכן הדירה לא נמכרה, יחד עם זאת אין מילה וחצי מילה על כך שסכומים אלו לא ניתנו כלל או על האופן בו ניתנו. יש לציין כי כתב ההגנה בתביעה שכנגד נערך והוגש לאחר שהתקיים דיון בפני כב' הרשמת בלכר (כתוארה אז) בנוגע לעיקולים, ראו פרוטוקול הדיון מיום 19.6.18 ובמיוחד הצהרות עורכי הדין הנוגעות בין היתר לסכום ששולם לפישר (בעמ' 2 לפרוטוקול), ואתייחס לכך בהמשך. 

...

טעם נוסף מוביל אותי למסקנה שבהתחשבנות נשוא תיק זה אין לקחת בחשבון רווח תיאורטי, אלא יש לבצע התחשבנות דולרית בלבד בנוגע לסכומים שהוכחו בפניי, כמפורט בפסק דין זה. יש לזכור כי הסכם ההלוואה של כחלון נשא ריבית שנתית בשיעור של 10%, בעוד שעל פי הסכם ההלוואה לדירה לא היה זכאי יהודה לריבית.

למרות האמור בסעיף 64 לעיל – החלטתי לפסוק לטובת כחלון כריבית סכום של 105,000$, כך ששתי ההלוואות, על פירותיהן, מתקזזות האחת אל מול השנייה.

לפיכך – ומכל הטעמים המפורטים לעיל, מורה אני כי בהתחשבנות הכוללת בנוגע להסכם ההלוואה הראשון והשני; בהסכם ההלוואה לדירה; ובכל העניינים שנזכרו במפורש בהחלטתי זו (בין היתר התשלום לפישר; הסכומים ששולמו על חשבון TJ, ההתחשבנות בנוגע לרכישת הקרקע), הסכומים שחב צד אחד כלפי רעהו מתקזזים במלואם.

לפניי תביעה כספית שהוגשה בהליך של סדר מקוצר על סך 60,000 ₪ אותה הגישה רויטל רובינשטיין אגמי (להלן: "התובעת"), נגד א.מ. פפושדו בע"מ (להלן: "הנתבעת) בטענה שהתובעת זכאית מהנתבעת לתשלום יתרת עמלה, בהתאם להסכם עמלות שנכרת בין הצדדים ביום 30.12.2014. יש לציין כי התביעה הוגשה בראשיתה על סך 97,275 ₪, אך סכומה תוקן, במסגרת תצהירי התובעת.

תמצית טענות התובעת התובעת טוענת, כי ההיכרות עם אביעד החלה בשלהי חודש יולי 2014 כאשר פנתה אליו וליו"ר הנתבעת (שוקי) בהצעה שתשווק דירות בפרויקט הנתבעת בנתניה.

על פי הנטען, לבקשתו של אורן הכספים הועברו לחברת "פיור הכי טהור שיש בע"מ" והחברה הנפיקה לפפושדו קבלות עבור התשלומים.

ביום 31.7.14 שלחה התובעת הודעת דוא"ל לאביעד ושוקי (המנכ"ל ויו"ר החברה בהתאמה) ושם נרשם: " מצב הצעה שלי לעבודה משותפת הכוללת: ניתוח מתחרים ראשוני, הצעה לשיווק הפרויקט וקהלי היעד המתאימים...". אביעד השיב להתכתביות באותו היום " יפה מאוד, אשמח אם תגיעי לפגישה עם הדף הזה". (נספח 1 בתגובת התובעת לבקשה לסילוק על הסף).

...

לאור כל המקובץ לעיל, סבורתני כי התובעת הרימה הנטל הראייתי הנחוץ במשפט האזרחי והוכיחה תביעתה.

סוף דבר התביעה מתקבלת במלואה.

הנתבעת תשלם לתובעת סך כולל של 60,000 ₪.

על פי הנטען בכתב התביעה, המשיב (להלן: "התובע") היה בקשר עסקי עם צד ג' – מר יניב לגזיאל (להלן: "יניב") שהינו קבלן ביניין וזאת במסגרת רכישת יחידת דיור אשר ניבנתה בפרויקט קבוצת רכישה בנתניה.

בשנת 2010 לערך רכש התובע מיניב דירת גג (פנטהאוז) דו מפלסי ברחוב בלינסון בנתניה בסך של 1.7 מיליון ₪ כאשר תמורת ההלוואה תנתן הפחתה בסכום של הדירה, ותפקידו של המבקש הסתכם כערב להשבת ההלוואה מצד יניב לתובע (אם כי לא ברור לפי קו זה מדוע נרשת ערבות להלוואה אם ניתנה תמורה מקום בו הדירה בחזקת התובע, משמע כי ההפחתה בוצעה לכאורה).

ודוק; לא נטען שלמבקש הועבר הכסף או אז הוא הלווה הגם שבתביעה צוין כי התובע הלווה ליניב ו/או למבקש סך של 120 אלף ₪, ועל כן טענת הערבות איננה מופרכת.

...

בהתאם לפסיקה זו, הרי מקום שאין מדובר בהגנת בדים והגנת המבקש היא "אפשרית, ולו בדוחק", והיא אינה "הגנת בדים", כי אז המסקנה המשפטית המתחייבת היא שנכון הוא לאפשר למבקשת את ההתגוננות מפני ההליך" (רע"א 40983-05-19 ערנת-טק בע"מ נ' שלמה מורסיאנו (22.7.2019)).

מעבר לזאת, ישנו גם שיקול של מדיניות שיפוטית של ראיית התמונה בכללותה מאשר לפצלה לשני תיקים בהם המבקש יתבע את מר יניב שאין חולק בין הצדדים שהוא אשר נטל את הכספים לחשבונו והוא אשר היה זקוק לאותם כספים ואין מדובר בעניין בו ניתן לקבוע כי התובע לא אמור להיגרר אחר הליך ושהמבקש ישלם ו'ישחרר' את התובע שיקבל את כספו ואז יתבע בנפרד את מר יניב משהתהיות בתיק מצדיקות ראיית תמונה אחת בכללותה, באופן שאם מר יניב לא נתבע, עליו להתייצב כעד.

זאת, על מנת שבית המשפט לא יידרש לקיים הוכחות ולאחר מכן להגיע למסקנה אשר יגיע עת מלכתחילה יכול היה להפעיל את שיקול דעתו האם יש מקום לנהל הליך שלם אם לאו מש"זמנו של בית המשפט הינו מוגבל, ותור המתדיינים ארוך" ואין מקום להאריך את ההליך לריק על דרך שמיעת ראיות (ראו והשוו: ע"א 3801/06 שרית עובדיה נ' עיריית הרצליה (18.2.2018)).

לדבריו במהלך השנים העביר לנתבעים סכום מיצטבר של 12,000,000 ₪, ואף שמבחינה פורמלית הוא מבסס את תביעתו על הסכם ההלוואה, טענתו המהותית היא שהנתבעים חבים לו כסף, גם ללא קשר להסכם ההלוואה, ועליהם להשיבו.

הדירות בבארי: התובע מוסיף כי בסעיף 4(ו) להסכם ההלוואה נקבע שאם ההלוואה לא תיפרע הוא יוכל לרכוש שתי דירות בקומה החמישית בפרויקט שיקימו הנתבעים ברחוב בארי בנתניה בקיזוז ההלוואה.

נזכור כי באותו יום נחתמו גם שטרי העברת מניותיו של רוברט בנתבעת 2 ובחברת פלס, אף שבהתאם לסעיף 4 להסכם ההלוואה די היה בשיעבוד בלבד; שנית, אם במועד ההלוואה כבר שולם כל הסכום נשללת גרסת "קו האשראי", ולא יתכן שההסכם התכוון להעברות עתידיות שנכללו בתביעה; שלישית, המסמך הנוסף מ-15/3/2013 אינו מציין סכום ולא ניתן ללמוד ממנו כמה כסף הועבר במסגרת ההלוואה; רביעית, הבטוחות לא מומשו, ואף שהתובע רשם הערות אזהרה על הדירות ב-28/4/2013, הן נמחקו.

יודגש כי התובע רכש דירה בקומה הששית בפרויקט בבארי, ובהליך אחר (ת.א 14476-01-16 הנ"ל) העיד כי בשנת 2012 הזרים לרוברט סכומי כסף ועשה הסכם הלוואה ומשכון לפיו אם הכספים לא יוחזרו יקבל דירה ברחוב בארי.

...

בנסיבות אלו יש לחייב את רוברט להשיב את הסכום שקיבל, בתנאי ההלוואה, אך נדחית התביעה נגד נתבעת 2, שלא קיבלה לידיה את הכספים, ושרוברט חתם בשמה על הסכם ההלוואה אף שלא היה מוסמך לכך.

התובע פטר את נתבעת 2 מכל חוב כלפיו ופטור זה חל על התובע נתבעת 2 טוענת כי ממילא יש לדחות את התביעה נגדה משום שהתובע חתם ב-3/3/2015 על "כתב התחייבות סילוק טענות וויתור סופי" בו הצהיר כי "לא תהיה לי כל טענה ו/או דרישה מכל מין וסוג שהוא כלפי חב' פיטוסי נדל"ן בע"מ, ו/או כלפי אורן גזיאל ו/או מאיר פיטוסי" (נספח 10 לראיות נתבעת 2).

סוף דבר התביעה נגד רוברט מתקבלת לגבי סכום של 750,000 ₪, שהועברו לו במסגרת הסכם ההלוואה.

התביעה נגד נתבעת 2 נדחית.