תביעה להשבת כספים בגין שירותי קבורה ולוויה

תביעת העזבון הוצאות קבורה ואבל התובעים מבקשים לפסוק הוצאות בסך 30,000 ₪ לטענתם יש להיתחשב, מעבר להוצאות הקבורה "הסטנדרטיות", בהוצאות אבלות בהתאם למסורת שלהם ובהן עריכת סעודת אזכרה מדי שנה.

הוצאות הקבורה שניתן לפסוק לעזבון, כוללות הוצאות נסיעה להלוויה, אחוזת קבר ומצבה (סעיף 19 (ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]).

התובע 3 הצהיר ששלחה והביאה לו כספים לארצות הברית והעיד שהילדים נתנו לה כסף ושהפקידה כספים בחשבון שניהל עבורה בארצות הברית (עמ' 10 – 11).

תביעת תלויים – אובדן שירותי סבתא התובעים צימצמו בסיכומיהם את טענותיהם לשירותי שמרטפות.

הם מבקשים לפסוק בגין שירותיה 75,000 ₪.

הכרה בראש נזק זה מבוססת על עיקרון השבת המצב לקדמותו.

...

ואולם סבורני שמגבלותיה התפקודיות לא מנעו ממנה להשגיח, להיות נוכחת, כשמרטפית.

תביעתה נדחית.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעים כעיזבון 72,239 ₪.

לטענת התובעים, לא נמצא אף בית עלמין אזרחי, צבורי או פרטי, במרחק סביר ממקום מגוריהם, בו ניתן היה לבצע לוויה וקבורה אזרחית.

המדינה לא ערעורה על פסקי דין אלה ומאז היו תיקים נוספים בבתי משפט לתביעות קטנות שבהם המדינה התפשרה והשיבה לתובעים את הכספים שהוציאו לצורך קבורה.

זאת ועוד מותבים שונים דנו בתביעות דומות ולא ראו כל קושי מבחינת הסמכות העניינית: תא"מ 29907-02-12 גינזבורג נ' המשרד לשירותי דת; ת"ק 10050-03-15 רפאלה קורן נ' המשרד לשירותי דת; ת"ק 40655-11-15 יצחק ליפשיץ נ' המשרד לשירותי דת; ת"ק 34718-06-16 רחל גילבוע נ' המשרד לשירותי דת. לאור האמור אני דוחה את הטענה שאין לבימ"ש זה סמכות לידון בתביעה.

...

ניתן היה להוסיף עוד על האמור לעיל, אך אני סבורה שדי באמור כדי להורות על קבלת התביעה באופן חלקי.

סוף דבר התביעה נדחית כדלקמן: התביעה להשבת עלות שריפת הגופה באמצעות חברת עלי שלכת, נדחית.

התביעה להשבת עלות הטמנת כד האפר מתקבלת, נדחית אף היא.

התובע השיב כי סכום הכנסתו טרם התאונה עמד על 8,000 ₪ וכי בהליך בבית המשפט המחוזי הוא פחד וחשש כי גירסתו תועבר למל"ל ולכן הצהיר כי הכנסתו עומדת על 800 ₪ כאשר בפועל הכנסתו הייתה 8,000 ₪ (ראו: עמ' 28 לפרוטוקול הדיון, שורות 16-22).

היות ובמקרה דנן תביעת העזבון גבוהה יותר, יש לפסוק לתלויים את אובדן השירותים, ולעזבון את הפסדי ההכנסה לשנים האבודות, בתוספת הפצוי עבור כאב וסבל והוצאות קבורה ולוויה כמפורט לעיל- בסך של 535,387 ₪ לפני נכויי המל"ל. לצורך ניכוי תקבולי המל"ל יש לאבחן את חלקם היחסי של התובעים מתוך הסכום שנפסק לפי החישוב הבא: א.התובע 2: חלקו היחסי בתביעת העזבון (מחצית לפי צו הירושה) 185,193 ₪ חלקו מתביעת התלויים 25,000 ₪ נכויי המל"ל (בגין קיצבאות שאירים ריביות וכו) 163,165 ₪ - ניכוי תשלום תכוף 10,155 ₪ - סכ"ה לתובע 2 - האני 36,873 ₪ ב.התובע 3 - עידן: חלקו היחסי בתביעת העזבון (רבע לפי צו הירושה) 92,597 ₪ חלקו מתביעת התלויים 70,000 ₪ נכויי המל"ל לעידן (בגין דמי מחייה + חלק יחסי בקצבאות שאירים) 70,586 ₪ - סכ"ה לתובע 3 - עידן 92,011 ₪ ג.התובע 4 - עומר: חלקו היחסי בתביעת העזבון (רבע לפי צו הירושה) 92,597 ₪ חלקו מתביעת התלויים 70,000 ₪ נכויי המל"ל לעומר (בגין דמי מחייה על פי חוות דעת אקטוארית) 53,285 ₪ סכ"ה לתובע 4 - עומר 109,312 ₪ הסכום הכולל לאחר נכויים עומד על סך 238,196 ש"ח. על הסכום הנ"ל יש להוסיף שכר טירחת עו"ד כחוק , החזר האגרה ששולמה בצרוף הצמדה וריבית כחוק.

ש.כל אחד יכול לקחת ולנסוע? ת.לאמא שלי אין רישיון, אבל לפאדי היה רכב, באדר היה לה רכב, ויאסמין הכוונה שלי למאי, כי אנחנו בבית קוראים לה יסמין, הייתה לוקחת את הרכב של באדר" (ראו: עמ' 34 לפרוטוקול, שורות 12- 25) הגב' מאי העידה לפניי כי רכשה את הרכב מכספה בשנת 2009 (בערך) וכי ממועד הרכישה השתמשה ברכב בעצמה ולא הרשתה לאף אחד ממשפחתה לעשות שימוש ברכב עד מועד נישואיה כ- 8 חודשים לפני התאונה בחודש פברואר 2011 (ראו: עמ' 36 לפרוטוקול שורות 12 – 17).

...

משכך, אני דוחה את טענת התובעים כי התובעת התכוונה לעבוד ולהשתכר בתחום בו למדה דבר וכי דבר זה נמנע ממנה בעקבות התאונה.

לאור כל האמור לעיל, תביעת הפיצויים של התובעים מתקבלת במובן זה שעל הנתבעות לשלם לתובעות כדלקמן: בגין תביעת העיזבון: הפסדי הכנסה ב"שנים האבודות" 313,387 ₪ כאב וסבל 45,000 ₪ הוצאות קבורה ואבל 12,000 ₪ סכ"ה תביעת העיזבון : 370,387 ₪ סכ"ה תביעת התלויים (ללא מרכיבי החפיפה): 165,000 ₪ כאמור ההלכה הפסוקה קובעת, כי בעוד שמתביעת התלויים יש להוריד את תביעת היורשים, אין להוריד מתביעת היורשים את תביעת התלויים (ע"א 295/81 גבריאל נ' גבריאל פ"ד לו(4) 533).

ההודעה כנגד הצד השלישי: לאחר שעיינתי בטענות הנתבעת ושמעתי את עדות הצדדים השלישיים בתיק, שוכנעתי כי דין ההודעה כנגד הצדדים השלישיים להתקבל.

לסיכום – אני מקבלת את ההודעה נגד הצדדים השלישיים וקובעת כי עליהם לשפות את קרנית ביחד ולחוד, בכל הסכומים אותם שילמה קרנית לתובעים במסגרת תיק זה ובכלל זה בהסכם הפשרה שאושר ביום 4.12.16.

עקרי התובענה: ביום 9.6.15 הגיש המבקש בקשה לאישור תובענה ייצוגית, ולצידה תובענה (להלן: "בקשת האישור" ו"התובענה" בהתאמה), שעניינן אי חוקיות החיוב באגרת שירותי קבורה הנגבה מתושבי העיר טבריה בגין שירותים נלווים לשירותי קבורה מכוח חוק עזר לטבריה (שירותי קבורה נוספים), התשס"ו – 2006 (להלן: "חוק העזר").

לשיטת המבקש, חוק העזר בטל משום שלא נקבעה בו חובת הפקדת כספי האגרה בקרן ייעודית שתשמש אך ורק לצורך מימון שירותי הקבורה הנוספים.

על פי הסדר הפשרה, חברי הקבוצה שייהנו מההטבה של קבלת שירותי הקבורה הנוספים ללא תשלום הם הזכאים לקבל שירותי קבורה נוספים לפי חוק העזר, כלומר כל תושב שיבקש לקבל את השירותים בקשר עם פטירה שבעקבותיה תתקיים הלוויה ו/או יתאבל מבקש השרות, בתוך תחום העיר טבריה.

על פי הנטען, מתן ההטבה בדרך זו שקול לחיובה של הערייה להשיב את כל כספי האגרה שגבתה במהלך 24 החודשים שקדמו להגשת הבקשה, ובה בעת יש בו כדי להקל על תקציב הערייה ולחסוך את העלויות שהיו כרוכות בהפעלת מנגנון לאיתור חברי הקבוצה ובצוע השבה בפועל של האגרה ששולמה על ידם.

...

החלטתי זו נסמכת על כך שעסקינן בהסכם פשרה מתוקן שבמסגרתו גובשה הטבה נוספת על זו המופיעה בהסדר המקורי, באופן שהסכם הפשרה הנוכחי משפר את מצב חברי הקבוצה ולא גורע ממנו מאומה, כאשר ההסכם המקורי ממילא פורסם כדבעי ולא נשמעו בעקבותיו התנגדויות (השוו: ת"א (מחוזי ת"א) 2033-00 שגיב נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם בנבו, 30.11.09), אשר בקשת רשות הערעור שהוגשה בעניינו לבית המשפט העליון נמחקה ביום 7.12.09 ללא צו להוצאות).

בנסיבות אלה, לאחר ששקלתי בדבר, הגעתי לכלל מסקנה כי התובענה עומדת, לכאורה, בתנאים לאישור תובענה ייצוגית.

סוף דבר אני מאשר את הסדר הפשרה המתוקן שהוגש לתיק בית המשפט ביום 10.12.17, הכולל את מרכיבי הסכם הפשרה שהוגש ביום 5.1.17, ונותן לו תוקף של פסק דין.

המשיבים הגישו לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה נזיקית בטענה שמותו של המנוח נגרם כתוצאה מעוולות שבוצעו על ידי מכון הכושר.

בית משפט קמא פסק פיצויים לתלויים במנוח בגין ראשי הנזק של הפסדי תמיכה ואובדן שירותי בעל, ולאחר ניכוי קצבת שאירים, שיעור הפצוי עמד על סך של 4,082,412 ש"ח. באשר לעזבון המנוח, נפסקו פיצויים בגין ראשי הנזק של "שנים אבודות", פדיון ימי מחלה, נזק לא ממוני והוצאות קבורה ולוויה, ובסך הכל 634,664 ש"ח. נוכח האמור, המבקשות חויבו ביחד ולחוד לשלם למשיבים סך של 4,717,076 ש"ח, ושכ"ט עורך דין ומע"מ בשיעור של 20% מסך הפיצויים (סה"כ כ-5.8 מליון ₪).

המשיבים היתנגדו לבקשה וטענו, בין היתר, כי מגמת הפסיקה המובהקת היא שאין לעכב ביצוע של פסק דין כספי, וכי הבקשה לאקונית ואינה עומדת בתנאים לעיכוב ביצוע שכזה; כי סכויי העירעור קלושים שכן הטענה לפיה המנוח מסר תשובה שקרית בשאלון הרפואי מהוה הרחבת חזית אסורה, וכיוון שבית משפט קמא שגה בחישוב אבדן סכויי ההחלמה של המנוח; וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים כיוון שיש להם עתודות כספיות ונכסים שיאפשרו להם להשיב את הכסף אם יידרשו לכך.

...

ככלל, בקשה לעיכוב ביצוע תוכרע בהתאם למאזן הנוחות ולסיכויי הערעור (ראו, מני רבים, ע"א 8666/22 בוקבוזה נ' עו"ד שילר, פסקה 7 והאסמכתאות שם (11.1.2023)), וכאשר מדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי, בית המשפט יטה שלא להיעתר לבקשה מתוך הנחה כי ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור (ראו, למשל, ע"א 2242/23 ניו ספורט ומרקטינג בע"מ נ' זילברג, פסקה 8 והאסמכתאות שם (16.4.2023)).

אשר על כן, אני מורה על עיכוב ביצוע חלקי, כך שסכום כולל של 4 מיליון ש"ח יעוכב עד להכרעה בערעור.