תביעה להשבת כספי השקעה בזיכיון חנות מזון

בין ש.א. השקעות במזון (להלן – "התובעת" או "השותפות") ובין אברהם מור ואחיו המנוח יצחק מור (להלן – "הנתבעים" או "מור"), נערך ביום 29.3.07 הסכם שכירות לפיו שכרה השותפות ממור חנות שבבעלותם בתמורה לדמי שכירות חודשיים בסך של 7,000 דולר בצרוף מע"מ, במטרה לנהל שם מסעדה.

התביעה בת"א 19891/08 הוגשה על ידי ש.א. השקעות במזון כנגד מור בטענה כי לאחר שנכרת ההסכם התברר לה שהחצר שהושכרה לה מהוה חלק מהרכוש המשותף של המבנה ואיננה בבעלות ייחודית של הנתבעים ולכן היא לא תוכל לעשות בה שימוש.

התובעת השקיעה כספים רבים בעבודות התאמת החנות כאמור לרבות בתכנון, ייעוץ של מומחים, ריהוט, ציוד, עבודות חשמל ואינסטלציה והכל בסכום המגיע לסך של כ- 600,000 ₪" (שלומי הרוש, סעיף 6 לתצהיר).

בסעיף 1 לכתב התביעה המתוקן נטען על ידי התובעת עצמה כי: "התובעת הנה שותפות הרשומה אצל רשם השותפויות ועוסקת, בין היתר, בתחום המזון לרבות הקמה ו/או ניהול רשת מסעדות הידועה בשם "טרנטינו", הנותנת זיכיונות משנה.

הערות בעיניין הנזקים הנטענים של השותפות לא הוכח כי הייתה מניעה משימוש בחצר בחודשים יוני-אוקטובר 2007, ולכן לא ברורה הדרישה להשבת דמי שכירות בגין תקופה זו. את ההשקעות להתאמת החנות למטרת השכירות יש להוכיח באמצעות חוות דעת של שמאי ולא די בהגשת המסמכים שהוגשו.

...

בהחלטה מיום 12.3.09 שניתנה באותה בקשה כתב כב' השופט שמעוני: "במצב העניינים כפי שהובהר לפני, מחד, כוונת המשיבה להמשיך בעבודות שיפוץ החנות, מבלי לעמוד בהתחייבותה לשלם את דמי השכירות המלאים שנקבעו בחוזה ומאידך, העובדה שהמבקשים אינם מקבלים את דמי השכירות המלאים כפי שנקבע, הרי שבנסיבות אלה אין לאפשר למשיבה להמשיך בעבודות השיפוץ מבלי שתעמוד בהתחייבותה המלאה לתשלום דמי השכירות במלואם". כב' השופט שמעוני הוסיף וכתב באותה החלטה: "ההחלטה החד צדדית להקטין את דמי השכירות ל- 2,500$ במקום 7,000$ בטענה כי אינה יכולה לעשות שימוש מלא בחצר על ידי קירוי החצר, אינה מקובלת על המבקשים וכמובן שאינה מקובלת על בית המשפט. יצויין, כי כל נסיונות הפשרה שנעשו על ידי בית משפט זה וכפי שידוע גם על ידי כב' השופט א. רון, לא צלחו ויש להביע צער על כך." כב' השופט שמעוני מוסיף עוד: "מיותר לציין שאם המשיבה תשלם את מלוא דמי השכירות הרי שתוכל להמשיך בעבודות וצו המניעה יבוטל, זאת עד למתן הכרעה סופית בתובענה שהוגשה." ההחלטה מיום 12.3.09 צורפה כנספח ה' לתצהיר המשלים של השותפות.

אני דוחה את טענת מור לפיה בהעברת הזכויות במושכר לידי חברת טורטיה הפרה השותפות את הסכם השכירות לפיו נאסר עליה להעביר את הזכויות במושכר לאחר.

בהיעדר ראיה על כך שמור ביצעו תיקונים ובהיעדר ראיה על עלות התיקונים בפועל, אני דוחה את התביעה בגין נזק זה. חבותו האישית של שלומי הרוש שלומי הרוש ערב להתחייבויות השותפות, וככזה חב בסכומים בהם חויבה השותפות.

סיכום אני דוחה את התביעה שהגישה ש.א. השקעות במזון בת"א 19891/08.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תא"מ 55392-12-16 כיף קפה איטליה בע"מ נ' רורברג קבלנות והשקעות (1963) בע"מ לפני כבוד השופט אודי הקר התובעים: כיף קפה איטליה בע"מ ע"י ב"כ עו"ד אילן רפפורט הנתבעים: רורברג קבלנות והשקעות (1963) בע"מ ע"י ב"כ עו"ד גיא הר מלך פסק דין

תביעת כספית להשבת סך של 54,737 ש"ח. עיקרה בטענת התובעת כי הנתבעת חילטה שלא כדין ערבות בנקאית אוטונומית שמסרה לה כבטוחה להסכם שכירות שלא נחתם.

רקע – תמצית העובדות הנדרשות להכרעה התובעת (להלן: "כיף קפה") היא חברה המנהלת ומפעילה רשת של בתי עסק בתחום המזון האיטלקי.

כשנשאל ניסים על כך, השיב בתחילה: "כי לא הי לי זמן להתעסק עם זה. זה היה כסף בטוח שלי" (עמוד 15 לפרוטוקול, שורה 30) אולם לאחר מכן אישר שגם לאחר מועד זה הוא ניסה לעזור לסיציליאנו לעמוד בהתחייבויותיה לרורברג בנוגע לחנות ואף ניסה לעזור לה למצוא זכיין לחנות וכי היה לו אינטרס במציאת הזכיין (עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 2-1).

מכל מקום, משדחיתי לעיל את טענת כיף קפה שהערבות ניתנה בתנאי שיחתם הסכם שכירות אין בנוסח הערבות לשנות מסקנה זו. שנית, כיף קפה אף מודה כי העתיקה את נוסח הערבות של דידי, תוך שהסירה המילים "עבור פיצה סיציליאנו". זאת עשתה כיף קפה שעה שהיא יודעת שערבותו של דידי ניתנה עבור החנות כזכיין וכי ערבותה צפויה להחליף את ערבותו.

...

לאור כל האמור איני מקבל את טענת כיף קפה גם לעניין חוק המחאת חיובים.

סוף דבר: לאור האמור, דין התביעה להידחות.

לפיכך: התביעה נדחית.

תביעה להשבת כספי התובע שהושקעו בפתיחת חנות לממכר מוצרי מזון בראשל"צ מכוח זיכיון שקבל מהנתבעת.

...

התביעה בראשי נזק אלה מעוגנת אף היא בחוות דעת המומחה, שלא נסתרה ואני מקבלת אותה, כאמור.

נוכח כל האמור, יש לקבל את התביעה כפי שהוגשה, למעט רכיב האריזות (7,333 ₪) שנזנח ולא הוכח, ולחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים שנתבעו על ידו כאמור.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע סך של 836,800 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

ביום 16.7.2018 נחתם בין נחמיה לבין הרשת הסכם לפיו נחמיה יקבל זיכיון לפתיחת חנות לממכר מזון וציוד לבעלי חיים בפתח תקווה תחת מותג הרשת.

ביום 3.9.2018 בחלוף 49 ימים ממועד חתימת הסכם הזיכיון, הודיע נחמיה בשיחה טלפונית למנהל החברה, מר יקיר ארג'ואן על ביטול הסכם הזיכיון ובקש להשיב לו את כל הכספים ששילם.

נחמיה הגיש תביעה במסגרת ת.א 42317-10-18 ובקש כי החברה תשיב לו את הכספים ששילם.

להלן דבריו: "החוזה בו עסקינן הוא חוזה עסקי, דהיינו חוזה שכל הצדדים לו הם מתקשרים המנהלים עסקים והמיוצגים היטב. בחוזים מסוג זה קיימת כאמור חשיבות יתרה לכך שכללי הפרשנות שיופעלו יהיו כאלה היוצרים בסיס משפטי יעיל להתקשרויות עתידיות בין עוסקים. הטעם לכך הוא שהמתקשרים בחוזה העיסקי הם שחקנים מתוחכמים, אשר משקיעים זמן ומשאבים בנסוח החוזה, ומודעים היטב לכללי הפרשנות החלים. בכך שונה החוזה העיסקי, מהחוזה הצרכני (חוזה בין עוסק לבין אדם פרטי שאינו מיוצג) ומהחוזה הפרטי (חוזה שכל הצדדים לו הם אנשים פרטיים בלתי מיוצגים), אשר לפחות צד אחד להם אינו מודע היטב לכללי הפרשנות החוזיים, ועל כן אינם מכלכלים צעדיהם בעת כריתת החוזה בהתאם להם.

...

סוף דבר תביעתו של נחמיה מתקבלת בקשר לדמי הזיכיון.

תביעת נחמיה להשבת הסכום ששולם למשכיר נדחית.

התביעה של הרשת נגד נחמיה נדחית.

הזכיינית שהפעילה את החנות מתחילת ההסכם היתה חברת השניצליה ברכת המזון בע"מ (להלן: הזכיינית), והערבים להתחייבויות הרשת בהסכם היו אריאל בן זקן וגבריאל בן זקן (להלן: הערבים).

בתביעה שכנגד של נירן נטען כי עקב המצג המטעה של התובעת נגרמו לו נזקים כספיים בסכום הכספים שהשקיע בהתקשרות עם הזכיינית בסך 300,000 ₪, הכספים שהשקיע בשפוץ החנות לפני תחילת הפעלתה המחודשת והוצאות נוספות בסך כ-140,000 ₪, וכן נידרש פיצוי על נזק לא ממוני בסך 100,000 ₪, וסה"כ 615,882 ₪.

התובעת השיבה בכתב התשובה ובכתבי ההגנה לתביעות שכנגד כי למרות שניתנה לנתבעים הנחה לפנים משורת הדין עקב הטענות על מצב החנות, הנתבעים לא עשו דבר בכדי לעמוד בהתחייבויותיהם על פי ההסכם.

...

לגבי התביעות שכנגד, תביעתו של נירן להחזר הסכום של 300,000 ₪ נדחית על ידי, שכן סכום זה שולם בהתאם להתחייבות נירן בהסכם רכישת העסק מהזכיינית והתחייבותו זאת כלפי הזכיינית והערבים ניתנה הרבה בטרם סגירת השער, באפריל 2015.

אני מקבלת את מחצית תביעתו של נירן לגבי מקדמת שכר הדירה בסך 50,000 ₪ וההשקעות במושכר אחרי חתימת הסכם הפשרה בסך 140,000 ₪, קרי: 95,000 ₪.

כאמור, לא שוכנעתי כי אילו גולה עניין סגירת השער על ידי התובעת, או נתגלה באופן עצמאי ע"י הנתבעים, היו הנתבעים נמנעים מהתקשרות בהסכם שכירות עם התובעת, אך סביר להניח כי היו עושים כן בדמי שכירות נמוכים משמעותית, אפילו כדי מחצית.