תביעה להשבת חיוב שגוי עבור שירותי אמבולנס

בתביעה שבפני עתרה האם כי אורה לאפוט': להשיב לאם סך של 1,000 ₪ בעבור טפול פסיכולוגי שקבלה דנה ושולם על ידי האם, וכן לשאת ב 800 ₪ לחודש בעבור טיפולים עתידיים; להשיב לאם סך של 1,200 ₪ בעבור טפול פסיכיאטרי שקבלה דנה; להשיב לאם סך של 1,200 ₪ בעבור שעורי שחייה שקבלה דנה; להשיב לאם סך של 1,200 ₪ בעבור שעורי פיתוח קול שקבלה דנה וכן לשאת ב 400 ₪ לחודש בעבור שיעורים עתידיים; להשיב לאם סך של 148 ₪ בעבור טפול שיניים שקבלה דנה; להשיב לאם סך של 3,390 ₪ בעבור טפולי 'אלפא ברין' שקבלה דנה; לשלם לעירייה חוב של דנה ע"ס 1,890 ₪; לשלם למד"א חוב של דנה ע"ס 239 ₪; לשאת בהוצאות הביגוד וההנעלה של דנה בסך של 500 ₪ לחודש ולשלם את הוצאות הנסיעה שלה בסך של 200 ₪ לחודש; לשלם לאם הישתתפות בהוצאות אחזקת הדירה בה מתגוררת דנה בסך של 1,000 ₪ לחודש; להשיב לאם סך של 800 ₪ שנלקחו מדנה ע"י האפוט'.

במהלך הדיון שהתקיים בפני היום, נרשמו מפי הדברים הבאים: "להבנתי הכשל הכי גדול בתביעה נעוץ במחשבה השגויה מהיסוד שמדובר בתביעה כנגד העמותה, כאשר למעשה מדובר באימא שתובעת את הבת שלה. התביעה היא למעשה לגרוע מכספה הדל של הבת שאמור לשמש אותה לעתיד, שאמור לסייע לה באתגרים שיהיו לה וכל ניסיון לטעון אחרת, הוא פשוט שגוי. לא מדובר בתביעה כנגד צד שלישי רחוק, שלא יגרם כל נזק אם יגרע מממונו של אותו צד שלישי, אלא מדובר בתביעה של אימא כנגד בתה דלת היכולות הכלכליות ולא רק היכולות הכלכליות". באשר לתביעה להעניק סל מחייה ובהתייחס לעילת התביעה, השבתי לב"כ האם: "אז הלקוחה שלך הייתה יכולה לבקש סל מחייה והיינו נדרשים לו, אבל עם כל הכבוד אני לא מבין את התביעה הזו. אתה חושב שכל פעם שהורה נותן כסף לבן שלו קמה לו העילה לתבוע את הבן להשיב לו את הכסף? לא כל שכן כאשר הבן הוא אדם שמונה לו אפוטרופוס ולא כל שכן שהבן אינו בשיא יכולתו להבחין בין טוב לרע". במהלך הדיון, ביקשתי שוב ושוב לשמוע מפי ב"כ האם מהי העילה המשפטית של התביעה, באומרי: "למעשה הגשתם בקשה להשבה וכן תביעה למזונות והתביעה למזונות שהוגשה, היא תביעה למזונות כנגד הזכאי. מה העילה המשפטית?". לזאת, בכל הכבוד, לא היו לב"כ האם תשובות, אז אשר נרשם מפי: "עם כל הכבוד לא ביקשתי לחזור על הטענות, אנא פתח את הספר החוקים ואמור לבית המשפט מכוח מה התביעה הוגשה?". לזאת השיב ב"כ האם: "ברגע שהם אחראים על האשל"א והאשל"א מקבלת את הקצבה ורוב הכסף נשאר אצל העמותה ולא דואגים לה לסל שקום כמו שמרשתי מנסה כבר שנים לעזור לה, מן הראוי שהעמותה תעזור למרשתי להישתתף ולשאת בנטל ההוצאות". ושוב, במענה לדברים, נרשם מפי: "עם כל הכבוד זו לא עילת תביעה ועם כל הכבוד כנראה שדבריי לא הובנו. העמותה היא האשל"א, לעמותה אין כספים משלה, מדובר בכספי האשל"א ולכן אם ניקח את הטיעון האחרון שזה עתה שמענו ונתרגם אותו הלכה למעשה למה הוא אומר, נקבל את המשפט הבא: "מן הראוי שדנה (האשל"א) תעזור לאימה להישתתף ולשאת בנטל ההוצאות". זו המשמעות של כתב התביעה ולכן לא לחינם ביקשתי עילת תביעה".

בשלב זה נציגת האפוט' קיבלה את זכות הדיבור ואמרה: "אין לי הרבה מה להוסיף מעבר למה שכבר נאמר בדיונים הקודמים כאן בבית משפט בפני כב' השופט ובמחוזי, אגיד שהדברים פשוט לא נעשים על פי הנהלים. העמותה משלמת ישירות לספקים, ישירות לפסיכולוגים, ישירות לפיתוח קול, ישירות לכל טפול, אנחנו לא מעבירים כסף מזומן לצד ג' כדי שהוא ישלם. כל עוד מעבירים לנו את פרטי המוטב ואנחנו עומדים מולו בקשר, הוא מקבל מאיתנו תשלומים עבור שירות שהוא נותן בהעברה בנקאית, על פי הנחיות האפוטרופוס הכללי שלו אנחנו צריכים לתת דין וחשבון כי הוא מפקח. הדבר גם נעשה לאורך תקופה מסוימת במהלך חצי שנה, שבעה חודשים אכן היינו מקבלים קבלות שעורי מוסיקה, פיתוח קול והיינו משלמים עד שדנה חדלה ללכת. בחינתנו כי הפסקנו לקבל חשבוניות מאותו ספק. אם זה היה תלוי בנו ואכן התובעת האימא הייתה משתפת פעולה ובאמת רוצה שנצליח למצות את הזכויות של דנה ולקדם סל שקום, היא הייתה מאפשרת לנו לגשת איתה למרפאה הפסיכיאטרית בקהילה שהיא על רצף של טפול, היינו זוכים להעלות אותה לועדת סל שקום, היא הייתה מקבלת את כל השירותים שהיום האימא טוענת שהיא משלמת עליהם, טפול פסיכיאטרי, חוגים, מוסיקה, אומנות, שקום תעסוקתי, תעסוקה בשוק החופשי ככל והיא מסוגלת, הכל על חשבון משרד הבריאות, סל שקום. לצערי הרב, האימא מחבלת בכל ניסיון שלנו לנסות לקדם את הדברים יחד עם דנה. אנחנו בקושי רב מצליחים אחת לשבוע לראות אותה, על ידי הנציגה שלנו ולהעביר איתה כמה שעות וגם זה הכל בתנאים של האימא שאיתה אנחנו זורמים, כי לנגד עינינו עומדת דנה וזו הדרך שלנו לראות אותה ובכל זאת להיות עם האצבע על הדופק. יש לה בסביבות 40,000 ₪. לא הייתה פנייה שאני מכירה אותה וגם אם היו פניות, הדברים שאני מניחה שנאמרו, אנחנו לא נותנים כסף מזומן כדי שאת תשלמי או את תחזירי את הכסף. יש ספק ויש טלפון, תני לנו את הטלפון שלו ניצור איתו קשר ונסגור איתו את התשלומים. אתם כל הזמן טוענים שדנה עובדת בחנות לבעלי חיים בת"א, כל הניסיונות שלנו להבין איפה החנות, איפה היא עובדת, לקדם, לא מאפשרים לנו לעשות את זה. היה ניסיון להפגש עם דנה בת"א אחרי העבודה, על ידי הנציגה שמבקרת אותה אחת לשבוע וסירבו לתת לנו, האימא ודנה סירבו לתת לנו פרטים ומידע. אם דנה עובדת ומרויחה כסף, אני לא יודעת אם זה קורה, אז מעבר לכסף שהיא מקבלת יש הכנסה נוספת. הטענת רב קו היא יכולה להטעין רב קו ב-214 ₪. כל הדברים שאומרים לנו שקורים אין לנו אפשרות לאמת אותם, אין לנו קשר ישיר עם אותו גורם, מסרבים לתת לנו פרטים, אנחנו מסרבים לתת כסף לצד ג' אנו משלמים כסף ישירות לספק" (הדגשות לא במקור).

במהלך הדיון, ביקש ב"כ האם להיוועץ עם מרשתו מחוץ לאולם בית המשפט וכאשר שבו לאולם הודיע: "לאחר היתייעצות, מרשתי תאמר משפט לפרוטוקול ובזה אני מניח שההליך יסתיים". או אז האם נעמדה ואמרה: "לאחר ששקלתי את הדברים אני מאפשרת מחיקת הבקשה ללא צו חיוב בהוצאות אבל כל הדברים שנאמרו בדיון לעניין לקיחת כספים מדנה ולעניין אי העברת כספים הנחוצים לשיקומה, זהו עוול לא יתואר... אני אביא לכך שכל שקל יוחזר לבתי כדין וכצדק והצדק יעשה". תחת נסיבות אלה, אינני סבור כי ראוי ונכון להורות על מחיקת התביעה בהסכמתה של התובעת ובזאת לסיים את בירורה.

...

מצאתי לנכון להרחיב בעניין וליתן פסק דין מנומק זה שכן אני סבור שלא יהיה ערך רב או בכלל לפסק דין שהיה מסתיים בהסכמה שרק תהווה יריית פתיחה להליכים נוספים ו/או להתכתשות נוספת בין האם לבין האפוט'.

אשר על כן ומכל המקובץ, אני מורה על דחיית התביעה.

תחת נסיבות אלה, אני סבור כי בשלה העת לעשות צו להוצאות, ולחייב את האם לשלם את הוצאות האפוט' בגין הליך זה בסך כולל של 2,500 ₪ וכן לשאת בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 5,000 ₪.

נציגת הנתבעת ששמה בל העבירה את השיחה למנהל בשם בני שהבטיח לסיים את ההיתקשרות ולאסוף את המכשיר מבית התובעת כנגד חיוב בסך 300 ₪ עבור האיסוף; הנתבעת לא אספה את המכשיר כפי שהובטח וחרף פניות נוספות של ליאור; התובעת חויבה במשך כשנתיים בסך של 43 ₪ לחודש בעוד שבהסכם צוין סך של 40 ₪ לחודש; הסעדים שנתבעו- 1,140 ₪ עבור התשלומים בגין השרות ו- 5,360 ₪ בגין עוגמת נפש, תחושות של תיסכול ופגיעה בכבודה של התובעת.

הנתבעת טענה בכתב ההגנה, בעקרי הדברים, כי ביום 1.3.2016 נחתם הסכם היתקשרות בין התובעת לנתבעת; התובעת, חרף גילה, הבינה היטב את תנאי ההיתקשרות, מסרה את שם בנה כאיש קשר, מסרה את מספרי הטלפון בביתה וטלפון נייד, ומסרה פרטים לגבי מצבה הרפואי, ולפיכך אין מקום לטענה כי היתקשרה בהסכם מבלי שידעה את תנאיו; התובעת חתמה על ההסכם בעברית ובלועזית ויש לדחות את הטענה כאילו נציג הנתבעת חתם במקומה; עלות השירות נקבעה על סך של 40 ₪ לחודש, אלא שבהמשך עודכנה התובעת על עידכון התעריף החודשי בסך של 6 ₪, ומתוך היתחשבות במצבה חויבה בתוספת של 3 ₪ בלבד; ביום 29.5.2016 התובעת פנתה למוקד חרום אצל הנתבעת ובשעה 13:57 נערך ביקור רופא, ובהמשך בשעה 15:32 התובעת הפעילה את לחצן המצוקה ובהוראת הרופא הוחלט על פינויה לחדר המיון קרוב באמצעות אמבולנס; לתובעת ניתן העתק מהסכם ההיתקשרות בסמוך לחתימתו, והעתק נוסף נשלח לבקשתה של ליאור כעבור מספר חודשים; ההיתקשרות הסתיימה בחלוף שנתיים ולחצן המצוקה נאסף מביתה של התובעת; בנסיבות העניין התביעה הנה קנטרנית ויש לדחותה.

ביום 3.9.2018 (נראה שהתאריך שגוי- מ.ה.) הנתבעת הודיעה לתובעת לגבי אופן ההיתנתקות, ובהמשך לכך ביום 14.2.2018 ליאור יצרה קשר עם הנתבעת וההתקשרות הסתיימה.

לפיכך על הנתבעת להשיב לתובעת את הסך של 602 ₪, שהנו ההפרש בין התשלומים שנגבו בסך של 977 ₪ לבין השכר הראוי בסך 375 ₪.

...

התובעת טענה לפסיקת פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לה בסך של 5,360 ₪, אך אין בידי לקבל את הטענה, וסבורני שחרף המחדלים שנפלו בהתנהלותה של הנתבעת בנוגע לקשירת ההסכם, יש לתת את המשקל הראוי לכך שסיפקה לתובעת שירותי רופא ואמבולנס כאשר נקלעה למצוקה רפואית.

התוצאה התוצאה הינה שהנתבעת תשלם לתובעת סך של 602 ₪, והחזר אגרת בית משפט בסך של 65 ₪, והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ביום 11.2.2018 ועד לתשלום בפועל.

בנוסף, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 250 ₪ בגין הטורח וביטול זמנה בעטיו של ההליך המשפטי, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

הרקע למחלוקת כ-14 שנים קודם להגשת התביעה, היתקשרה שירותי בריאות כללית בהסכם עם חב' מטיילי א. אילת בע"מ (להלן: "מטיילי אילת"), שבבעלות בעלי התובעת, למתן שירותי הסעות לחולים/מטופלים באמצעות אמבולנסים, מבית החולים יוספטל שבאילת למרכזים רפואיים בבאר שבע או במרכז/צפון הארץ.

פיצוי בגין מימוש מהיר של הציוד והרכבים - נטען בחוות הדעת כי עד לסוף שנת 2015 התובעת כימעט ולא מכרה ציוד ולפיכך קצב מימוש הציוד בפועל אינו עולה בקנה אחד עם הפצוי הנידרש בגין "מימוש מהיר". עוד נטען כי התובעת לא חישבה את ה"פחת" כהלכה, ולמעשה עד לחודש מאי חושב הפחת בגין הציוד כחלק מ"העלות" ולכן נוצר חישוב שגוי של שווי הציוד אשר חושב בכפל והביא לעיוות של הנתונים.

כשנשאל מה היה קורה לו המשא ומתן עם התובעת לא היה מצליח, השיב: "...היינו יוצאים במהלך חרום, מדווחים ומתייעצים ועושים הכל כדי לספק את השרות אחרי סגירת החברה". כשנשאל מהן האפשרויות שעמדו לרשות בית החולים, השיב: "האפשרויות של בית החולים הם פינוי במסוקים, היתקשרות עם ספק אחר שנראה שזה יכול להיות מד"א" (עמ' 143 לפרוט').

ממכלול הראיות עלה כי הנתבעת קיבלה החלטה לקיים מיכרז לצורך היתקשרות עם ספק שירותי אמבולנסים עבור בית החולים לשם עמידתה בדרישות ה-JCI לקבלת תו התקן ורישיון ממשרד הבריאות; הגם שמצופה היה, ולבטח נידרש ממנה, כי תפעל כן נוכח חובתה על פי חוק, ולא דוקא אך בשל מבדקי האקרדיטציה בבתי החולים הציבוריים המופעלים על ידה.

...

אכן, מקובלת עלי טענת התובעת כי היא נאלצה למכור רכבי אמבולנס וציוד רפואי יקר, למצער אלו ששימשו לצורך מתן השירותים לבית החולים, וכל זאת בתוך פרק זמן קצר, על מנת לצמצם את הוצאותיה לאחר אבדן לקוח שצרך כ-80% מפעילותה; ואף נכון אני להניח כי מחירי המכירה של הרכבים והציוד היה נמוך משווים המקובל בשוק.

ברם, סבורני כי היעתרות לדרישת התובעת לפיצוי בהקשר זה תביא לפיצוי עודף, בהינתן יתר רכיבי הפיצוי שנפסקו לה. כפי שצוין לעיל, נקבעה בפסיקה החזקה הפרשנית המקובלת באשר לתקופת חייו של חוזה, לפיה הוא אינו נערך לצמיתות ואף אי הכללתה של תניה בדבר סיום החוזה אינה שוללת אפשרות לסיום החוזה, לאחר מתן הודעה על כך זמן סביר מראש.

סוף דבר אני מחייב את הנתבעת לפצות את התובעת בסכום של 1,265,000 ₪, בצירוף ריבית והצמדה כדין, שיחושבו ממועד הגשת כתב התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

התובע פנה מיד לשירות הלקוחות של הנתבעת על מנת לברר את מקור החיוב, ונענה כי מדובר בחיוב עבור אמבולנס שהזמין.

במקרה דנא פעלה הנתבעת בנגוד לחוק, לא בררה את טענותיו של התובע במהירות וביעילות, המשיכה לחייבו עד תום גביית כל ארבעת התשלומים של העסקה השגויה, הפניתה אותו לחברת האשראי, מסרה לו מידע שגוי ומטעה (כאמור, חברת האשראי שללה את טענת הנתבעת כי נתנה לה הוראה לזיכוי חשבון התובע), והשיבה לו את הסכום העודף באיחור ניכר ורק לאחר שנאלץ לכתת את רגליו לבית המשפט ולהגיש תביעה.

...

לאור כל אלו אני קובעת, כי הסכום העודף הוחזר לתובע באיחור ניכר, חדשים ארוכים לאחר התקופה הקצובה לכך בחוק.

ביום 9.1.2017 הועברה למשיב, נציב קבילות הציבור למקצועות רפואיים (להלן גם: הנציב), תלונה מטעם משפחתה של לקוחה של החברה (להלן: המנוחה), שלפיה המנוחה יצרה קשר עם המוקד מספר רב של פעמים לאחר שחשה ברע, ואולם חרף תלונותיה נציגי המוקד לא הזעיקו עבורה אמבולנס.

ביום 25.3.2018 הועברה לנציב תלונה נוספת מטעם מישפחה של לקוחה של החברה, שטענה כי השהוי בטיפול בפנייתה הוביל לכך שהיא נפטרה (להלן: התלונה השנייה; יוער כי מישפחות המנוחות הגישו נגד החברה תביעות אזרחיות, ואולם הן לא עומדות במוקד הליך זה).

בין היתר, היתייחס הדו"ח לכך שהמוקדנים שמועסקים בשירות המוקד אינם בעלי הכשרה רפואית, על אף שבנוהל הפנימי של המוקד מצוין כי "במידה וניתן יש להציע ייעוץ רפואי לפני שליחת האמבולנס על מנת לעזור למנוי במתן הפניה או לחסוך למנוי פניה מיותרת למיון"; נמצא כי ישנו חוסר בנהלים פנימיים; העדר הכשרה מספקת לרופאי הקבוצה; העדר ניסיון או מומחיות מתאימה למנהל הרפואי של הקבוצה; הצגת פרסומים מטעים שלפיהם המוקד מאויש על ידי רופאים, פארמדיקים וחובשים.

ואולם כנטען, בעקבות טעות, לא הועבר הסיכום לידי החברה.

אקדים אחרית לראשית ואומר שבסופו של יום, הגעתי למסקנה כי יש להשיב לשאלה זו בחיוב, והכל כפי שיתואר להלן.

...

המדינה טענה כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות.

בתחילה, מצאנו כי הן פרשנות לשונית, הן פרשנות תכליתית של הביטוי "מקום" מוליכות אותנו למסקנה כי שירות רפואי שניתן באופן טלפוני או מקוון עשוי לבוא בגדר ביטוי זה. נוכח האמור, פנינו לבחון האם שירותי מוקד טלפוני שמכוון לפניות על רקע מצוקה רפואית מיועד לספק "שירותי רפואה". במישור לשון הפקודה, מצאנו כי על אף שפרשנות המדינה מעוררת מורכבות מסוימת, אין לומר כי היא חורגת ממתחם הפרשנויות האפשרויות.

לכך מצטרפות התכליות האובייקטיביות שעניינן הגנה על בריאות הציבור והזכות לחופש העיסוק, כאשר האיזון ביניהן מוביל למסקנה שלפיה יש לבכר את פרשנות המדינה שלפיה שירותי מוקד טלפוני על רקע מצוקה רפואית באים בגדר "שירותי רפואה". זאת, נוכח קידום ההגנה על בריאות הציבור, לעומת הפגיעה המוגבלת בחופש העיסוק.

לפיכך, מסקנתי היא כי יש לאמץ את פרשנות המדינה שלפיה מוקד כאמור מצוי בגדר "מרפאה" כהגדרתה בסעיף 34(ג) לפקודת בריאות העם, ובהתאם לנציב קבילות הציבור למקצועות רפואיים נתונה סמכות בעניינו בהתאם לסעיף 29א(3), כפי שפורט לעיל.