תביעה להשבת חוב הלוואה כנגד טענות קיזוז

נוסיף גם שבעניין פיסגת אשדוד ההליך ההצהרתי היתנהל נגד צד ג' בעוד תביעת ההשבה הייתה נגד המוכר, ואכן נקבע שם כי "מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה כי שני ההליכים, על פי טיבם, מופנים כנגד צדדים שונים, ומהוים, על פי מהותם, שתי חוליות דיוניות נפרדות, האמורות להתברר בזו אחר זו, ובכפוף זו לזו" (פסקה 21 לפסק הדין).

נציין כי בדיון טען המערער שרולנד טען לקזוז כספי ההלוואה כנגד חובו של אושרי כלפיו לתשלום שכר עבודה ושמטעם זה תביעת המערער הייתה בגדר תביעת בוסר עד להכרעת הבורר.

...

נוסיף גם שבעניין פסגת אשדוד ההליך ההצהרתי התנהל נגד צד ג' בעוד תביעת ההשבה הייתה נגד המוכר, ואכן נקבע שם כי "מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה כי שני ההליכים, על פי טיבם, מופנים כנגד צדדים שונים, ומהווים, על פי מהותם, שתי חוליות דיוניות נפרדות, האמורות להתברר בזו אחר זו, ובכפוף זו לזו" (פסקה 21 לפסק הדין).

איננו סבורות כי יש בדברים אלו כדי לשנות מן המסקנה כי כבר בשנת 2008 עמד למערער כוח התביעה המהותי.

הערעור נדחה.

התובעת טענה לקזוז כל יתרת חוב הלוואה הנטען והמוכחש כנגד חוב לאגו בגין הפרת הוראות סעיף 9 להסכם והעלות הנוספת שהוסבה לה עקב כך. לאגו טענה בתצהיר תשובה לשאלון, כי לא עלה בידה לקבל מבעלי הנכס מחסן עבור נופר ולכן הפניתה נופר לבעלי הנכס לצורך שכירת מחסן, אך היא שילמה לנופר את עלות ההשכרה.

עוד טענה קבוצת נופר כי אין היא סומכת ידיה על טענת לאגו כי לכאורה לא הוחזרו כספי ההלוואות (כל הלוואה על ידי הנתבעים שכנגד הנוגעים בדבר) ומן הסתם ניפרעו סכומי ההלוואה: באמצעות העברתן לבעלות לאגו של במות שהיו בבעלות התובעת ונופר ואשר לאגו וראובן הודיעו להן כי "נוריד את זה מההלוואה". מפאת חובותיהם הכספיים העצומים לתובעת של קבוצת לאגו, וזאת כנטען בכתב התביעה העקרי; הפרת לאגו את היתחייבותה שבסעיף 9 להסכם להעמיד לרשות התובעת מחסן.

...

" הדר נשאלה מדוע לא טענה בהתכתבות הענפה שנופר רימתה את לאגו והשיבה בעמוד 61 משורה 1: "כי אבא שלי התנהל מול נועם מצד אחד, על עניינים של החלטות ש כספים וכולי, אני התנהלתי עם נופר על דברים שפשוט, כן במה, לא במה, אני מפנה לה לקוח כזה או אחר, דברים שבשוטף. על העיצוב גרידא, אני לא מתנהלת איתה על כספים בכלל, לא מולה ולא מול נועם." ביהמ"ש הגיע למסקנה שכשם שלנופר לא היה מענה מניח הדעת מדוע לא עמדה על זכויותיה החוזיות כביכול, כך גם ללאגו לא היה הסבר מניח הדעת לאותה שאלה.

ביהמ"ש שב וקובע שהמסקנה היא ששני הצדדים הגיעו להסכמה חדשה על דרך התנהגות, כל אחד וסיבותיו, בהתאם לנסיבות שנוצרו לאחר תחילת הפעילות.

סוף דבר ביהמ"ש דוחה התביעות ההדדיות, ולחלופין קובע שמקזזות זו את זו, ולכן אין מקום לפסיקת פיצוי למי מהצדדים.

יש לציין כי הנושה הגישה בחודש 1/2016 תביעת חוב בהליך ע"ס של 28,719 ₪ בגין יתרת החוב בתיק ההוצל"פ (להלן-"תביעת החוב") נכון ליום צו הכנוס (20.12.15) כאשר בתביעת החוב ציינה כי מוקנית לה זכות קזוז המותנית בקרות "ארוע מזכה" כהגדרתו בתקנון הקרן או במשיכת הכספים ביוזמתו של החייב או חליפו וציינה עוד כי ככל שיבשילו התנאים לקזוז כספי ההלוואה, תוסר תביעת החוב ותיטען טענת קזוז ו/או מישכון על דרך של הפקדה.

בבקשה דנן, שהוגשה בחלוף כ- 5 שנים ממועד הגשת תביעת החוב, טוענת המבקשת כי יתרת ההלוואה נכון ליום 16.6.21 הנה בסך של 59,435.25 ₪ כולל הוצאות וכי קמה לה זכות הקזוז של מלוא יתרת ההלוואה כנגד יתרת סכומי הפיצויים הצבורים בקרן הפנסיה וכי זכות זו התגבשה עם מתן צו הכנוס בעיניינו של החייב כפי שנקבע פסק הדין שניתן בע"א 2512/17 פינצ'ב נ' מגדל חברה לביטוח (10.4.18) (להלן-"עניין פינצ'ב") ותקנה 16(ב) לתקנות הפיקוח על שירותים פינאנסיים (קופות גמל) (כללי השקעה החלים על גופים מוסדיים), התשע"ב- 2012 (להלן-"תקנות קופות גמל") הקובעת כי למבקשת זכות קזוז של יתרת ההלוואה בהנתן ארוע של פדיון כספים.

בצד האמור מצאתי ממש בטענת המבקשת שלפיה אין זה צודק כי החייב, אשר על פי הודעת הנאמן שאושרה על ידי, יקבל לידיו את יתרת כספי פיצוי הפיטורים שיוותרו לאחר ביצוע הקזוז, יהנה מהתשואה שצברה יתרת החוב בהלוואה כפי שאושרה בתביעת החוב במשך 5 השנים האחרונות ולא ידרש להשיב כספים אלו למבקשת, שהרי אם היה החייב מסלק את יתרת חוב ההלוואה במועד צו הכנוס, המבקשת היא שהייתה יכולה להשקיע כספים אלו ולזכות בעצמה בכל תשואה שישאו הכספים ממועד צו הכנוס ואילך.

...

בהתאם אני מאשר למבקשת לקזז ממרכיב הפיצויים של כספי החייב המוחזקים בידה סך כולל של 38,176 ₪ (28,719X1.3293).

באשר ליתרת הכספים הצבורים ברכיב הפיצויים, לאחר הקיזוז שאישרתי לעיל, בזיקה להחלטתי מיום 14.11.21 אני מורה על העברתה לידי החייב.

כמו כן משנעתרתי לבקשת הקיזוז, אני מורה על ביטול תביעת החוב שהוגשה על ידי המבקשת בהליך ולמען הסר ספק היא לא תהיה רשאית לכספים נוספים מהדיבידנד שיחולק לנושי החייב.

התביעה שבפני היא להשבת חוב בגין הלוואה, אשר לפי הנטען התובע הלווה לנתבע, כשברקע עומדות טענותיו של הנתבע לכספים המגיעים לו לטענתו, בגין עבודתו עבור משהב – חברה לשכון בנין ופיתוח בע"מ (להלן- משהב).

בתגובה למכתב ההתראה שלח הנתבע הודעת אי מייל למנכ"ל חברת משהב- מר עזרא ערוסי (להלן –מר ערוסי), בה העלה טענות כנגד בעלי תפקיד שונים בחברת משהב, אך לא כלפי התובע.

טענת הקזוז בהמשך לטענתו כי הכספים שהועברו לנתבע ביום 19.2.2017 מקורם בכספים של משהב, המשיך הנתבע וטען כי משהב חייבת לו כספים, בגין עבודות אדריכלות שביצע עבורה במסגרת ההיתקשרות שעניינה תיכנון אדריכלי בפרויקט פינוי –בינוי ברחוב נחל הבשור 4-34, תל אביב (להלן- הפרויקט).

מקורה של זכות הקזוז בחוק החוזים בסעיף 53 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973, אשר קובע: "חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקזוז בהודעה של צד אחד למישנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים." זכות הקזוז קמה, כאשר בין שני צדדים ישירים יריבים עומד "חוב" מול "חוב" (ראה ע"א 2146/06 אריה ברק נ' עו"ד ברוך אבוקרט- מפרק, עמ' 13, פורסם בנבו, 2010, והאסמכתאות המובאות שם).

...

לפיכך, אני מקבלת את טענת התביעה, לפיה מדובר בחוב הנובע מהלוואה שניתנה לנתבע, חוב שהנתבע התחייב להחזיר בתוך 90 יום.

אני סבורה כי מסמכים אלה תומכים בגרסת התביעה, לפיה מדובר בהלוואה אישית שניתנה על ידי התובע, כאשר הנתבע ידע עובדה זו היטב, וזהו גם הרקע לבקשתו לקבלת הלוואות נוספות.

סוף דבר: התובע הרים את נטל ההוכחה, ושוכנעתי כי אכן ניתנה הלוואה על ידי התובע מכספיו האישיים, אותה הנתבע התחייב להשיב בתוך 90 יום.

בכתב התביעה טענה התובעת כי על הנתבעת להשיב לה את מלוא כספי ההלוואה שלטענתה הלוותה למנוח, בסך של 90,000 ₪ וכן טענה כי מאחר והנתבעת קיבלה לידי את תגמולי הביטוח מחברת הביטוח בסך של 20,000 $ עליה להעביר תגמולים אלו לידי התובעת, שכן לו הייתה ניתנת למנוח אפשרות לבחור היה רושם את התובעת כמוטבת בפוליסת הביטוח שערך.

עוד טוענת התובעת כי המנוח היה צריך להחזיר את ההלוואה מעבודתו השוטפת, מועד פרעון ההלוואה נדחה בשל שהמנוח לא הרויח מספיק ולכן החוב לא שולם עד יום מותו.

זאת ועוד, בין הצדדים התנהלו הליכים קודמים כאשר במסגרת תצהיריה התייחסה התובעת להלוואה אך בשום שלב לא טענה טענת קזוז כנגד ההלוואה או החזרה.

...

בנסיבות אלו, אין מנוס לטעמי מהטלת הוצאות על התובעת אשר כפתה על הנתבעת את ניהולו של ההליך.

הנתבעת במסגרת סיכומיה בקשה כי יוטלו על התובעת הוצאות בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, סבורני כי הוצאות אלו סבירות מאד בנסיבות העניין.

משכך, אני קובעת שהתובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, אשר ישולמו בתוך 60 יום.