תביעה להשבת הלוואה והכרה בחיוב אישי

לא בכדי מוקדש חלק כה נרחב מסיכומי כודדה לטענה זו. נוכח כשלים אלה, הגעתי לכלל מסקנה, שיש אכן קושי להכיר בהסכמים אלה, שכאמור, אף לא גולו מעולם, כראיה.

השיק, טענת הזיוף, והכרעתנו לטענת יורם טל בסעיף 11 לתצהירו: "בשנת 2004 פנה אלי כודדה וסיפר לי שהעסק שלו נמצא במצב לא טוב והוא מבקש הלוואה בגובה של כמה מאות אלפי שקלים. כודדה טען שיש לו חובות לספקים וכי יש לו בעיה בבנקים ולכן ביקש את הכספים במזומן. באותה עת, היה לאבי ז"ל כספים במזומן, ואני הסכמתי לתת לכודדה הלוואה בגובה של 450,000 ₪ בכפוף לכך שיינתנו לי צ'קים להבטחת ההלוואה לרבות ערבות אישית של כודדה עצמו. וכך היה. אציין כי כודדה איננו מיתכחש לכך שקבל את ההלוואה ואף איננו מיתכחש לכך שהוא חייב את הכספים". לאחר הגשת התביעה אף הוגש השיק לבצוע בלישכת ההוצל"פ. בהתנגדותו טוען כודדה שחתימתו זויפה, ולחיזוק טענתו אף גייס מומחית מטעמו, הגב' ליאת חיימוב שנחקרה על חוות דעתה בבית המשפט.

בנקודה זו, אין דעתי כדעת ב"כ טל מסעיף 35 לסיכומיו: תביעה להשבת הלוואה, מעולם לא הוגשה, ולא תמיד נכונה ההנחה, שבהכרח יש בהליך שנועד לאכיפת שטר, כדי "להקפיץ את הדיון" לעיסקת היסוד.

...

ולמרות כל האמור לעיל, ניחא, הטענה למיזוג: שותפות היתה? הגם שעל פני הדברים, בעל דין ככודדה, שנעדר כל מהימנות, ושלא היה בידיו להוכיח דבר מטענותיו, דין תביעתו שתידחה, סברתי לנכון לשקף במעט את שבפני אשר לתמונה הכללית, לאחר שהונחו על שולחני סיכומי הצדדים, ובתוכם גם הטענה העיקרית עליה שם ב"כ כודדה את יהבו (כדלהלן).

לפיכך, ללא כל קשר להסכמי מכר החנויות, על הבעיות שבאופן הגשתן וכמפורט, בהיעדר כל ראיות לשותפות, על רקע הקריסה הכללית במהימנות כודדה, תוך שאזכיר את התפרצותו לחנות, ולפני שהזכרתי גם את מאמציו לתאם גרסאות עם עדיו, שממילא לא יודעים כלום, המסקנה הסופית – מתבקשת, ותביעתו – נדחית.

ובפשטות הדברים, מכאן לנו חיזוקים נוספים למסקנה, שבמשך שנים לאחר מתן ההלוואה ופרעונה, אף טל לא סבר שמגיעים לו כספים מכודדה.

לשאלת ההוצאות במרבית המקרים מקום בו על הפרק טענות נגדיות שנדחות בשני הכיוונים, נכון להימנע מפסיקת הוצאות.

ביום 13.6.2018 היתקיים דיון נוסף בפני בית הדין וגם בו השיב הנתבע בפרוטרוט לגבי טענת החיוב האישי נגדו, המוגבל לדידו ל- 190 אש"ח ומנותק מיתר הטענות בעיניין הגמ"ח. ביום 18.7.2018 ניתן פסק הדין שדחה את תביעת התובעת נגד הגמ"ח וקבע שעל הצדדים לקיים את הסכם הפשרה לעיל, כך שהתובעת תקבל את הסכום של 190,000 ₪ שהפקיד הנתבע וזאת בכפוף לחתימתה על מיסמך שקבע בית הדין.

לוי המשיך ופירט את טענותיו נגד ניהול ההליך בבית הדין ואת טענתו שבית הדין שמע את הנתבע במעמד צד אחד ונתן לו פסקי דין מראש ובטרם נשמעה התובעת, ועל כן הודיע שהוא מבקש לידון עם הנתבע בדין תורה אחר שלא מכיר את הצדדים, ובהיעדר הסכמה – לפנות לערכאות (ההודעה צוטטה בתגובת התובעת לבקשה לסילוק התביעה דנן על הסף).

החלטת הביניים בהחלטה זו מיום 24.05.2017 דחו הבוררים את הטענה לחוב אישי של הנתבע לתובעת וזאת להבדיל מהקביעה שיש לברר את תביעתה להשבת כספים שהופקדו בידי הנתבע לצורך גמ"ח. גם אם לכאורה התייחסו הבוררים לגמ"ח כ'ישות נפרדת', אף שאינו אישיות משפטית כלל (העמותה הנושאת שם דומה ניפתחה במועד מאוחר לאירועים הרלוואנטיים), הרי ממילא משעה שנקבע שהנתבע אחראי לקיום כל החלטה שתנתן נגד הגמ"ח ניכר שההבחנה המהותית היא בין חוב אישי של הנתבע (למשל לאור טענה להלוואות וכספים שנטל לשימושו האישי) ובין חוב של כספי הגמ"ח שגם לו אחראי הנתבע.

...

סיכום סוגיית הבוררות מכל האמור לעיל עולה שטענות התובעת בעניין כספים שמסרה לנתבע ולא הוחזרו לה לא יתבררו בהליך זה מחמת מעשה בי-דין.

(ראו להשוואה את פעולת הנתבע להביא את הגרוש לדיון בתיק כאן ואת החלטתי המורה על הרחקת הגרוש מהאולם בהתאם לסעיף 69(ב) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984).

סוף דבר והוצאות ענייננו בתביעה להשבת כספים שנתנה התובעת לנתבע ולפיצוי בגין לשון הרע שפרסם אודותיה.

עילת התביעה – השבת הלוואה, אינה "סיכסוך בתוך המשפחה" והצדדים לא היו ידועים בציבור.

לאחר שהוגשו סיכומים מטעם הצדדים, ביום 9.5.22 ניתנה החלטת בימ"ש קמא לפיה נדחתה הבקשה לסילוק התביעה על הסף והמבקשת חויבה בהוצאות המשיב בסך 5,000 ₪.

בנוגע לתצהיר מטעם הגב' מיטל נוי חברתה של הנתבעת נקבע שמדובר בעדות שמיעה ולא מידיעה אישית ועל כן אין ליחס משקל של ממש להצהרתה כי הנתבעת סיפרה לה שהיא והתובע עברו לגור יחד בדירתה בשנת 2016.

במקרה דנן, בימ"ש קמא קבע כי אין מקום להכיר במבקשת ובמשיב כ"ידועים בציבור" ולכן המבקשת אינה נכנסת להגדרת "בן משפחתו" לפי סעיף 1 (2) (א) לחוק בית המשפט לעניני מישפחה.

...

אין מקום להתערב בעניין זה ואני מסכימה עם המסקנה אליה הגיע בימ"ש קמא, מהנימוקים שיפורטו להלן, ולפיכך כבר מטעם זה אין לקבל את הטענה ולפיה הסמכות העניינית מסורה לבימ"ש לענייני משפחה.

בימ"ש קמא יישם כדבעי את המבחנים שהתוו בפסיקה ביחס לנסיבות המקרה הקונקרטי ומסקנתו מקובלת עלי.

הואיל ולא מצאתי כל טעם המצדיק התערבות בקביעת בימ"ש קמא בנוגע לשיהוי, אין מקום להתערב גם בעניין זה. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, יש לתת רשות ערעור ולדחות הערעור לגופו.

כמפורט בכתב התביעה, הסעד המבוקש הנו חיוב של איל והחברה להשיב לידי משה הלוואה ע"ס 2 מיליון דולר שנטען כי איל נטל ממשה באופן אישי בחלקים ובהזדמנויות שונות (להלן-"ההלוואה").

האפשרות להטלת חיוב אישי על אורגן בתאגיד בשל הפרת חובת תום הלב הקבועה בחוק החוזים, והחלה גם בשלב קיום החוזה בהתאם לסעיף 39 לחוק, הוכרה והושרשה בפסיקה.

...

סיכום לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את תביעת משה כנגד החברה ובהתאם אני מחייבה לשלם למשה את הסך של 2 מליון דולר כערכו בשקלים, נכון למועד הגשת התביעה (סך של 7,660,000 ש"ח נכון ליום 3.8.2016) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

כמו כן אני מחייב את החברה לשלם למשה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום (כולל מע"מ) של 250,000 ₪.

אני דוחה את תביעת משה כנגד איל.

התביעה הינה תביעה בעילה חוזית להשבת הלוואות ומכאן שאין מקום לחייב וידל ורשף אישית.

האפשרות להטיל חבות אישית מכח דיני החוזים על אורגן או נושאי משרה בחברה, הוכרה רק במקרים חריגים יותר, כגון מצבים בהם הוא אחראי להפרת החוזה, בשל היתנהגות חסרת תום לב מצידו, ונקבע שיש להוכיח אשם אישי וסובייקטיבי ולא די במבחן אובייקטיבי של תום לב [ראו למשל: ע"א 10362/03 א.ברזני שירותים ועיסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ, פס' 17 (נבו 20.10.2009) וכן ע"א 8232/09 פולורון סיסטם ישראל נ' תיווך משכן נכסים בע"מ (נבו 28.1.2014) וההפניות שם].

...

. על מנת בכל זאת לחייב גם את בעל המניות או נושא המשרה באחריות אישית להפרת החוזה על ידי החברה, על אף שלא התחייב בשום שלב אישית ליטול על עצמו את התחייבויות החברה בחוזה, סבורני כי יש לבחון האם מדובר במקרה חריג של חוסר תום לב סובייקטיבי, אשר יש בו סממנים של הטעיה או מרמה מצד בעל המניות או נושא המשרה.

סוף דבר אני מחייבת את וידל יועצים וטנדנר (הנתבעות 2 ו- 5), כל אחת, לשלם לתובעת הסך של 844,522 ש''ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד היווצרות החוב על פי חוק פסיקת ריבית, כאמור בפסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

אני דוחה את התביעה כנגד נתבעים 1 ו- 3.